קרבן נתנאל על ביצה נב

והרמב"ם והראב"ד. וכן גרס ב"י סי' תקט"ו והביא ראיה דרמב"ם פסק להדיא כדעת רש"י שהרי בפ"א כתב שני י"ט של גליות שתי קדושות הן לפיכך דבר מוקצה ביו"ט ראשון או נולד אם הכין לשני מותר כיצד ביצה כו' ועוף שניצודו כו' דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני ע"כ. ולא חילק בין ניצודו ונתלשו בשביל ישראל לניצודו ונתלשו בשביל נכרי. ובהגהות מיימוני החדשות כתב שדעת הרמב"ם כדעת ה"ג ולא חש לקימחיה מי שכתב כן עכ"ל. ואני אומר שקמחו סולת מנופה. דהא הרמב"ם בפרק ששי מהלכות שבת דין ח' כתב הטעם שאסרו חכמים בכל מקום בכדי שיעשו. שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לנכרי לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לנכרי לעשות לו שהרי אין משתכר כלום כו'. הרי לפניך שס"ל להרמב"ם כפי' ר"ת ולהאי טעמא צריך להמתין עד ערב שני בכדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לנכרי להביא ביום ראשון כדי שיאכל ביום שני כמו שכתב רבינו בסמוך. והאי דפרק ראשון איירי בניצוד ממילא או הנכרי עשה לעצמו וכמו שכתבו תוס' דאינו אסור אלא משום שמא יאמר משום הכי מותר ביום טוב שני ולפ"ז צריר להגיה והריב"ם וראב"ד וכן הוא ברי"ו:

משום דקניס שוגג אטו מזיד ולא משום שמא יהנה ממלאכת שבת. ואין בזה שום תפיסה על רש"י שהוא גופי' פי' בפ"ק דחולין טעמא דר"י משום שלא יהנה אלא בהניזקין ס"ל טעמא דקניס וסוגיות מחולקות נינהו. ועי' מהרש"א פ"ק דחולין דף ט"ו:

דמלתא דלא שכיחא לא גזרו. אע"ג דלפרש"י הכא לא אסרו משום גזרה שמא יאמר. מ"מ הא דאסור בכדי שיעשה גזרת חכמיה היא שלא יהנה ממלאכת יו"ט ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו וכ"כ תוס' פ' בכל מערבין ועי' יש"ש:

והאי טעמא לא שייך אלא בנכרי העושה בשביל ישראל. כלומר לפרש"י פשיטא כשעושה נכרי לעצמו לא שייך טעמא שלא יהנה ממלאכת יו"ט. אלא אפי' לר"ת ה"א הא נמי גזרינן שמא יאמר בפרט אם הביא בשבילו אפי' ניצוד או נתלש מאליו או בעבור נכרי:

אבל אם עשה בשביל עצמו לערב מיד. אבל אי לא ידעינן שעשה בשביל עצמו ה"ל ספק מוכן ואסור:

אין ראיה שניצוד מאליו. או שצד הנכרי לעצמו:

מסתבר שמותר לישראל אחר מיד. פי' לאפוקי שאין צריך להמתין למוצאי יו"ט בכדי שיעשה. דהא אחלוקה ראשונה קאי שאמר לר"ת משום שמא יאמר לנכרי להביא ביו"ט שיאכל לערב מיד והיינו מוצאי יו"ט שני ועלה קאי מסתבר שמותר לישראל אחר מיד במוצאי יו"ט שני ולא חיישינן שיאמר לנכרי להביא בשביל ישראל אחר כדי להנות ישראל אחר ממנו במוצאי יו"ט מיד דאין אדם חוטא ולא לו. אבל ביו"ט שני לישראל אחר נמי אסור ולאו משום מוקצה דביום שני לא שייך מוקצה בשני י"ט של גליות. וליכא למימר משום מיגו דאיתקצאי בהש"מ. דלא אמרינן מיגו משום יום שהוא לשעבר כדאיתא לעיל (ביצה דף ד') בתוס' ד"ה נימא. אלא היינו טעמא חיישינן לגומלין שיאמר לנכרי להביא לו אף שאסור לו לאכול ממנו יתן ויכבד לישראל אחר ומול זה אותו אדם אחר יערים גם כן ויאמר לנכרי להביא לו כדי שיחזור ויתן לו לחבירו כדכתב רבינו להדיא בפ' כל כתבי סימן ב' בדבר דאורייתא אסור לישראל אחר כמו שאסור לאותו שהדליק נכרי בשבילו. והיינו מטעם גזרה שמא יאמר לנכרי להדליק משא"כ במוצאי יום טוב לא חיישינן לזה דמשום שעה מועטת שפיר אמרינן בצרוף האי סברא אין אדם חוטא ולא לו. וכ"ה דעת הסמ"ק:

והא דלא קאמר ומותר לישראל אחר מיד כדקאמר גבי בא מחוץ לתחום כתב מהרש"א מאי קא קשיא ליה דהא איכא למימר דקאמר לה בסוף דבריו וקאי אתרוייהו. דכה"ג כתב הרא"ש בסמוך לימא רב פפא בכדי שיעשו בסוף דבריו והיה קאי אתרוייהו כו' ע"כ. דבריו אינם מובנים לי בשלמא אי הוי תני בסיפא בכדי שיעשו גבי איסור תחומין שהוא מדרבנן והוי נלמד בק"ו ברישא באיסור מחובר דאסור בכדי שיעשו וע"כ קאי אתרוייהו משא"כ אי אמרינן דלישראל אחר מותר אפילו באיסור מחובר הל"ל בהדיא כדי שלא נטעה לומר דלא מקילינן הך קולא אלא באיסור תחומין:

כיון דבו ביום אסור לכל בשביל שעה מועטת דבכדי שיעשו לא חש להאריך. גם בזה הקשה מהרש"א כיון דלשיטת תוספות אסור גם ביום ב' אין זה שעה מועטת להתיר לישראל אחר גם כל יום ב' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לפי דברי רבינו דלאחר גם כן כל יום ב' אסור אלא למוצאי יו"ט שני מותר מיד ולא צריך להמתין בכדי שיעשו הוי שפיר שעה מועטת. ומהרש"ל סימן ה' בסופו כתב אבל ביום טוב שני לאחרים שרו לכ"ע ממ"נ והאוסרו לפי דעתו הוראה שאין בו ממש ואינו ראוי לשמוע ואחרים באו לחלק עלי בזה ותפסו דברי הסמ"ק שכתב שיש להחמיר ולאסור כל ב' ימים לאחרים וכו' ובתשובה בימי חורפי הארכתי נגד החולקים עכ"ל. ואני אומר מצוה לשמוע דברי חכמים דהא מדברי רבינו מוכח להדיא דאף לאחרים אסור ביום טוב ב' דאלת"ה מה יענה בקושית מהרש"א וכי כל היום ב' קרי לאינשי שעה מועטת ומה שהוגה בטור סימן תקס"ו אבל לאחרים מותרים מיד לערב יום א' הגהה חדשה היא ואין בו ממש:

חוץ לתחום אסור אבל ספק חוץ לתחום מותר וסמך כאן על מה שמסיק רבינו שלהי שואל סימן ט' דאפילו לגבי מת דאוושי מילתא פסק כשמואל דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו ולא הביא חלילין מחוץ לתחום. והר"ר שמואל מאייברא פסק גם כן ספק חוץ לתחום מותר והביא ראיה מפ' בכל מערבין עיין תוס' וקשה למה לא הביא ראיה מהאי דפ' שואל דקאמר תניא כוותיה דשמואל. אלא דלהר"ר שמואל איכא למימר דס"ל שם כפי' הרי"ף דהך דאמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לחומרא ע"ש. אבל על תוס' קשה שמסקו התם בפ' שואל כפרש"י דשמואל חיישינן לקולא קאמר. ואפשר לומר דהתוס' הביאו להא דהר"ר שמואל מאייברא לסיוע להך סברא שחילקו בין מת לדברים אחרים דהר"ר שמואל ס"ל דספק חוץ לתחום מותר והביא ראיה מפ' בכל מערבין וא"כ ע"כ הסוגיא דפ' שואל מפ' להו כפי' הרי"ף. ובשאר דברים שרינן ספק חוץ לתחום. ש"מ דס"ל דיש חילוק בין מת לשאר דברים:

ואין לחוש שמא הביאו הנכרי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא. ובתוספות פ' שואל ד"ה אלא תירצו וי"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כ"כ הבאתו ע"ש:

דששים ריבוא בוקעין בו. ז"ל מהרש"ל דהוא סברת תוס' וסמ"ג וסה"ת. אבל בפ"ק דשבת כתבתי דא"צ ס' ריבוא אלא ט"ז אמות ומפולשין משער לשער:

ומזה יש ללמוד דכ"ש דלא בעינן בכדי שיעשו. ור"ת דאוסר בכדי שיעשו משום גזרה שמא יאמר היינו טעמא דבמינו מחובר איסור דאורייתא ואוסר מפני כך אפילו ביום טוב שני ומוצאי יו"ט בכדי שיעשה משא"כ באין מינו במחובר דאיסור מדרבנן די לנו לקנוס יום אחד בלבד:

והבא בשביל ישראל זה חוץ לתחום מותר לישראל אחר. עיין מ"ש רבינו בפ' מי שהוציאוהו ס"ס י':

לא מבעיא באכילה הוא דאסור אלא אפילו לטלטל הוא דאסור דלא חזי לאכילה וכמוקצה דמי. יש מקשין למאי נפקא מיניה כתב רבינו הך טעמא דרי"ף הלא כתב ריש סימן זה כפירוש רש"י דאף ר"ש מודה במוקצה דמחובר ומהך טעמא אסור. אף בטלטול. ותי' מהרש"ל שנ"מ לפרש"י לאסור הביא דורון במחובר אפילו במוצאי יו"ט ראשון בכדי שיעשו אפילו בטלטול אף דלא מוקצה מצד עצמו דלפרש"י הוי שרי בטלטול דמוקצה אינו אלא ליומו דשני י"ט של גלויות לכ"ע שתי קדושות הן. ועיין מהרש"ל פ"ק דחולין סימן ל"א. וקשה דהא רש"י ע"כ לא ס"ל שיטת הרי"ף דא"כ אמאי צריך רש"י לפרש מוקצה דהוי כגרוגרת וצימוקין כיון דאסור באכילה. ע"כ נראה דרבינו הביא הך סברת הרי"ף לשיטת ר"ת דאסור באכילה אף ביום שני. ובשני י"ט של גליות הוי מותר לטלטל ביום שני. אבל מטעם הרי"ף אסור בטלטול אפילו ביום שני:

ה"ג לאורתא לאלתר:

הסוכר אמת המים מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים מותרין. הקשה הרב המגיד על שיטת הרשב"א והראב"ד שסוברים דאין צדין דגים מן הביברין אפילו מביבר קטן מהא דהסוכר אמת המים ועיין ב"י סימן תצ"ז וביש"ש סימן י"א. וי"ל שהמה מפרשים אמת המים בענין שעשוי שמצד א' סכור לגמרי ומצד שני יש נקבים בהנסר שסוכר המים שהולכין דרך שם ונמצאו הדגים סכורים בלי מים הרבה שיכול ליקח בידים ואין להם מנוס ואין מכוסים במים ותחבולה זו יש במקומות הרבה: @44ודע

והתירו לאכול כזית מבית טביחתה. ומלשון זה פסק הטור כר"ע. אבל באמת הלכה כת"ק דהלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ומ"ש תוס' בפ"ק דיומא דף ד' ד"ה מסייע ליה. היינו שם פליג עם כל יחיד בפני עצמו. משא"כ סתם מתני' הוי כרבים וכ"כ ספרי סוגיות. ורבינו שהביא דברי ר"ע אינו אלא ללמוד מדבריו דבלא בדיקה מותר לאכול ויליף במכ"ש אם הוציאו ריאה בלא בדיקה ומדר"ע נשמע לת"ק דבהא לא פליגי וכ"כ מהרש"ל ופ"ח דלא כב"ח והא דקתני מבית טביחתה לשון משנה היא וקאי אדברי ת"ק ור"ע והא דלא קתני ברישא כזית צלי מבית טביחתה ור"ע אומר כזית חי. אי תני הכי ה"א דר"ע בעי כזית ממקום דחזי לאומצא בבשר רכיך אבל לא מבית טביחתה וכמ"ש מ"א סימן ש"ח ס"ק נ"ו ע"ש: