קרבן נתנאל על ביצה א

שבת דעלמא תשתרי גזירה משום שבת אחר יו"ט. רבים מקשים אמאי צריך לגזירה. תיפוק לי' דבשבת אסור משום מוקצה מחמת איסור שחיטה. והביצה נגררת אחריה כדפריך אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש מוקצה הוא. ואית דמוקי לה בשיש לו חולה של סכנה בתוך ביתו. שאף התרנגולת עצמה מותרת באכילה. אלא שבעל המאור כתב עלה ולא חזי לן למסמך על הדין פירוקא דהא מילתא דלא שכיחא היא וליכא למגזר בה משום שבת אתר יו"ט. ותירוץ הר"ן הוא מחוור דשאני תרנגולת העומדת לגדל ביצים דיצתה מתורת מאכל לגמרי. וביצה שלה אעפ"י שהוא אוכל גמור אפילו חישב עליה לאכלה מע"ש. ע"כ נולד הוא ומיתסר אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצתה מתורת אוכל. דאיסורא הוא דרביע עליה כאריה בעלמא הלכך לא מיתסר משום מוקצה. אלא היא דאסורא. אבל ביצה דלא נאסרה מעולם שרי. ע"כ. והנה סברא זו לכאורה נגד סברת הש"ס דקס"ד אפי' מאן דשרי מוקצה נולד אסור. אע"ג דה"נ אי בעי שחיט לה ואכיל כל מה דבגווה דהא שרי מוקצה. וצ"ל כיון דנולדה ביצה מדבר מוקצה לא שרינן לה מהאי טעמא כ"כ מהרש"א בתוספות בד"ה אוכלא דאפרת. ור"ל דמ"מ מקצה מדעתו את הביצה ואת התרגגולת. צ"ל דזהו לפי ס"ד אבל למסקנא לא ס"ל הך סברא. אלא למאן דשרי רווקצה עם היות שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים. מ"מ לא יצתה מתורת אוכל. ומש"ה פריך תלמודא שפיר שבת דעלמא תשתרי ועפ"ז תבין מ"ש מ"א בסי' תק"ה ס"ק א'. שכתב בשם הר"ן ולמאן דשרי מוקצה הכל שרי דאי בעי שחיט לה ואכיל הכל ע"כ ורבים נתקשו בזה מכח סברת מהרש"א דהא מ"מ מקצה מדעתו והוי נולד מחמת מוקצה. דלפי האמת לא קי"ל כהאי סברא:

ובמעי אמה לא נגמרה עד שתצא לאויר העולם. הלשון אינו מתוקן ויש לכוין ע"פ מ"ש הר"ן דביצים במעי אמן אע"פ שהן גמורות הרי הן כא' מאבריה. דאע"ג דאמרינן לקמן דמותרות לאכלן בחלב היינו לומר שאין תורת בשר עליהן. אבל לענין הכנה חשיבה לן כגידול תרנגולת עצמה דלא מיתסרי משום הכנה. ובירושלמי אמרו שאינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה מבחוץ. והיינו משום שכל זמן שהיא בפנים אינו נעשה בריה לעצמה הלכך אפילו תאמר דמאתמול גמרה לה לא חשיבה היא הכנה כלל ע"כ:

אבל ביו"ט שלאחר שבת אסור מספק. וא"ת מ"מ מקרי ס"ס שמא יו"ט שמא חול וא"ת שהוא יו"ט אימא לא מתילדא היום. י"ל דס"ל דבדבר שיש לו מתירין אסור אפי' בס"ס. א"נ הך ספק שמא איתילדא היום מקרי ספק מחמת חסרון ידיעה ולא חשבינן לס"ס. וברמב"ן הקשה לרבי אפרים מאי פריך בגמרא נגזור משום הנך דמתילדן ביומייהו. ואי איירי הך ברייתא ביו"ט דעלמא א"כ הוי לי' גזירה לגזירה. וע"ק אמאי לא פריך. נגזור משום יו"ט אחר שבת אם נמצא גמורות במעי אמן. ונראה לתרץ דהא לקמן (ביצה דף ו') דייק ממתני' ע"כ לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנולדה אבל במעי אמן דברי הכל שריין. ודחי לעולם ב"ה אפילו במעי אמן אסרי והאי דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש דאפילו נולד נמי שרי. אמנם כל זה ניחא לדידן. דלא חיישינן להך פירכא לפלוגי בתרוייהו. אבל לרבה דנאיד מאוקימתי' דרב נחמן מכח הך פרכא לפלוגי בתרוייהו. דאף דכח ב"ש כח היתרא הוי מ"מ ב"ש במקום ב"ה אינו משנה א"כ לדידיה ודאי מוכח דהא דקתני בברייתא אם מצא ביצים גמורות מותר לאוכלן בי"ט. אפילו גמורות ממש שעתידין להתילד. דאל"כ הוי לי' לאפלוגי בתרוייהו. ומש"ה פריך שפיר נגזור משום הנך דמתיילדן ביומייהו אבל לדידן דלא חשיבא הך פירכא בכל הש"ס לפלוגי בתרוייהו. ודאי קים לן להאי סברת ר' אפרים. והא דקאמר כולהו כרב נחמן לא אמרו כי קושיין. ס"ל לר' אפרים דלא כפרש"י. אך הקושיא דב"ה קשיא אהדדי דאי פליגי במוקצה. סבר ב"ה לא תאכל משום מוקצה. והתם ס"ל מגביהין מעל השולחן. ולחלק בין שבת ליו"ט לא ברירה להו. כדמשמע שלהי מסכת שבת דפריך ר"י אהדדי. מיו"ט לשבת. ולא ניחא הש"ס לחלק בינייהו ע"ש:

אע"ג דר"י נמי אית לי' טעמא דמשקין שזבו. ורבה תלמיד תלמידו דרב ושמואל ורב ושמואל ור"י הלכתא כר"י. וכ"ש נגד רבה. דמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי:

משום דנראה לו גזרה רחוקה לדמות ביצה למשקין שזבו. דברים אלו לכאורה אך למותר. דהא אף אם נאמר דגזירה זו טעם הגון הוא. מ"מ קי"ל כרבה. ולאיזה ענין נפקא לן אי אסור מטעם הכנה או מטעם משקין שזבו. והלא טפי יש איסור בטעם הכנה שהוא דאורייתא מלומר טעם משקין שזבו שהוא מדרבנן. וצ"ל לדייק מינה כגון חלב של בהמה העומדת לאכילה דאינה אסורה מטעם הכנה אסור החלב מטעם משקין שזבו. דהא דמי למשקין שזבו. וכ"כ מהרש"ל: @44משום

משום דביצה אוכלא. דייקינן מיני' הא לגבי חלב דמשקין הן. אם נחלב לתוך הכלי ולא לקדירה עם היות שאין שייך הכנה בה. מ"מ אסור החלב מטעם משקין שזבו. ועי' פ' חבית סי' ג':

ועוד נראה לו לפסוק לחומרא לאסור ביצה מדאורייתא בשבת ויו"ט. לכאורה מייתי ראיה לפסוק כרבה מהא דרבא שפסק כרב בהני תלת. אך קשה הלא כבר כתב רבינו דקי"ל כרבה דהכנה דאורייתא. היינו מטעם זה דקי"ל כרב שסבר כרבה. וא"כ מאי חידש עוד בראיה זו. לכן נראה לי דה"פ עתה מתחיל רבינו בפסק אחר וה"ק כשם שפסק הרי"ף כרבה לאסור מדאורייתא ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת לחומרא שספיקא אסורא ולא כר"י לאסור מדרבנן. כמו כן עוד פסק לחומרא אם נולד בשבת לאסור מדאורייתא בי"ט שאחריו. וא"ת כי נולד ביצה בשבת א"כ נגמרה מאתמול ואמאי יהיה אסור ביו"ט אחר השבת. כבר תירצו תוס' דלידה מקרי ג"כ הכנה כמ"ש רבינו סי' ז' דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוחים גם יותר טובה לאוכלה. וזה שדייק רבינו לאסור מדאורייתא לאפוקי תי' הר"ן ותי' שני בתוס' שאינו אסור אלא מדרבנן ע"ש. וא"ת היכי הוי הכנה זו מדאורייתא. הא כי נולדה בראשון שרי' בי' מדאורייתא ונמצא שבת הכין לעצמו. וי"ל מ"מ כיון דנעשית הכנה ביום הראשון והוא לא אכל הביצה באותו יום היו"ט מכין לשבת ושפיר הוי הכנה מדאורייתא. וכל זה בביצה שלא היה בעולם והוי דומי' דמן כיון שלא היה בעולם שייך הכנה בידי שמים אבל בפירות הנושרין ביו"ט בשבת שאחריו מותרין מדאורייתא כיון דהיה בעולם ומ"מ ס"ל לרבינו שאסורין בשבת כסברת תוס'. כיון דאם נולדה בשבת הרי זו אסורה. אם נאמר כשנולד ביו"ט הרי הם מותרות בשביל שנשרו ביו"ט א"כ הוי כיו"ט מכין לשבת והכנה זו מדרבנן. וכן מוכח שס"ל לרבינו כך בפרק אין צדין סוף סי' ב' שנשאל לחכמי לוניל דבר שאינו במינו במחובר שהובא לישראל ביו"ט ראשון של ר"ה שמותר מפני שאין עליו איסור הכנה ולא איסור התלוי בקדושה וכו' וכן יו"ט ושבת. נדייק מיניה הא הדבר הבא מן המחובר בי"ט אסור בשבת הסמוך משום הכנה. ודלא כמהרש"ל סי' ג' שרוצה להכריע מדברי רבינו סי' ז' דלא ס"ל הכנה זו ע"ש. ועי' לקמן סי' ז' מה שאכתוב בזה בס"ד והא דכתב רבינו בפ' לולב וערבה סי' ל"ח די"ט האחרון של סוכות שחל סמוך לשבת שמותרין הנויי סוכה בשבת דמשום הכנה ליכא דמה הכנה שייך כאן. י"ל דלא דמי בשלמא פירות הנושרין בי"ט אם היו נושרין בשבת הוי אסורין ועכשיו שנשרו בי"ט יהיו מותרין כיון דאסורין בי"ט מדרבנן הוי הכנה מדרבנן מי"ט לשבת. משא"כ התם גבי נויי סוכה נשלם זמן האיסור הנויי סוכה בי"ט. ובזה אין שייך לומר הכנה דהא לא איתעבד בהו שום מעשה הכנה וכמו שמחלק בזה מהרש"ל עצמו בפ' המביא סי' ה':

דקי"ל כרבה. מלשון זה למד רבינו דהרי"ף אוסר משום הכנה דאורייתא:

ותניא נמי הכי. דלא שנא י"ט אחר שבת או שבת אחר י"ט:

וקי"ל כר' יהודה. דהא רבא פסק כרב:

ואמרינן נמי. דמהאי עובדא נמי מוכח [*צ"ל דהוא הדין] דהא שבת אחר י"ט: @44ה"ג

שיורי פתילה שכבו. ובירושלמי שלפנינו יש נמי שיורי שמן שס"ל שג"כ נוח לדלוק בטוב מבתחילה. ורבינו לא הזכיר משיורי שמן. אפשר שלא היה בגרסתו. א"נ דתלמודא דידן לא ס"ל הך סברא בשמן דהא בפ' שני דשבת דף ל"א מוקי לה לר' יוסי דכר"ש ס"ל ופתילה חייב בצריך להבהבה ואפילו ר"ש מודה דהא מתקן מנא. ואי בשמן נמי שייך שדולק בטוב מבתחילה בשמן נמי מתקן מנא. ודלא כמהרש"ל סי' ג' שנדחק בזה הרבה ע"ש כנלע"ד:

דלא שייך הכנה בכה"ג. כיון שהגוף הפתילה הוי בעולם והוי כמו אפי' ובישול. מרדכי. וכמו שכתבו התוס' בעירובין דף ל"ח ד"ה משום הכנה והא דאסרינן בפירות הנושרין בי"ט הסמוך לשבת כדכתבתי לעיל. י"ל דהתם אם נשרו בשבת היו אסורין. והשתא שנשרו בי"ט אם יהיו מותרין בשבת הוי י"ט מכין לשבת. משא"כ הכא בפתילות הי"ט מכין לעצמו דהא שרי להדליק בפתילה אפילו בי"ט ועי' מ"א סי' תק"א ס"ק ט"ז. א"נ דס"ל לרבינו דלא שייך בפתילה הכנה דתלמודא דידן ס"ל שיוכל להדליק בה בפתילה שאינה מהובהבת כמו שכתב רבינו בפ' במה מדליקין ס"ס י"ח ע"ש:

ומהאי טעמא נמי. ר"ל מהאי טעמא דאסיקנא דלא קי"ל כרב דאמר קדושה אחת היא:

והכנה אין כאן. כדפירשתי דהא נשלם הזמן:

שיותר טובות הן להדליק כשהודלקו כבר וכבו. וכבר הוכיח רבינו שם בפ' ב"מ מדקאמר בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. משמע דיש פתילות שאין צריכין להבהבם ודולקין יפה כמו שאם הבהבה. ובעל התרומות מפ' הסוגיא שם כדפרש"י בפתילה חדשה ע"ש:

ושני י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט. נ"ל דמהאי טעמא נוהגין הנשים בכל ע"ש להדליק הפתילה ולכבותה קודם הדלקתן. מפני חשש האוסרים כשחל יו"ט אחר שבת. וכן בר"ה נמי צריכין מנהג זה כדי לטלטל ולהדליק אח"כ ביו"ט שני. אח"כ מצאתי כן במרדכי בשם הר"מ מרוטנבורג: