קול הרמ"ז זרעים מא

גרמא קדשנו וציונו כיון שהאנשים נצטוו וכ"ש במעשרות שהנשים חייבות דיכולות לומר אשר נתת לנו דר"ל לכללות ישראל ועיין בבכורים מ"ד מה שכתבתי שם:

טו תי"ט ד"ה בטל וכו' שישראל שרויין בצער וכו' צ"ל שבימי יוחנן לא היו בצער:

מסכת חלה פ"א מ"ט ועולין בא' וק' עיין פ"ב דערלה מ"א טעמא דמילתא ועולין ר"ל עולין מאיסור להיתר ולא תני בטלין משום דצריך להעלות א' מהן וליתנו לכהן שהוא שלו:

הרע"ב ד"ה והן וכו' וליקח בהן עבדים וקרקעות וכו' הכי תנן בשלהי בכורים אבל רש"י כתב בב"מ נ"ג דנכסי כהן הן לקדש בו את האשה משא"כ במעשר דמתני' ר"מ היא דסבר מעשר ממון גבוה והוכרח לפרש כן לאפוקי ממ"ש שם התוס' דמתני' מצי אתיא כר"י נמי דכבר ממון בעלים ודוקא עבדים וקרקעות ובהמה לא נקנית במ"ב אבל בגדים נקנים משום דהוו הנאת הגוף וקשה לרש"י דגם נשואי אשה הנאת הגוף הן כדאמרינן גבי אסתר שנשאת בטבת וכו' ולר"י יהיה מותר לקדש אשה במ"ב וזה לא כמתני' דנכסי כהן משמע לכל מילי ודו"ק:

תי"ט ד"ה ואסורין וכו' וצ"ל מתני' וכו' תימא דרישא דמתני' תנן חייבים עליהם מיתה וחומש ואיך תהוי פליגא אר"י דאיהו לא ס"ל דמתני' לצדדים קתני כמ"ש הר"ב ואדרבה הא קמ"ל ר"י דמתני' איירי בזרים ולא בכהנים אלא הגירסא נכונה כדגריס הר"ש מתני' מסייעא לר"י דאסורים לזרים פתר לה בפחות מכשיעור דס"ל לר"י דחצי שיעור מן התורה ואפילו גרסינן ואסורים וכו' והר"מ מעיקרא קאמר מתני' מסייעא לר"י דהיינו פשטא דמתני' ומאי דתנן אסורים לזרים אחצי שיעור תנייא אבל לרב לא ניחא אפילו דדחי לתרוצי לצדדין דהו"ל לאקדומי האיסור ואח"כ עונש והכי הול"ל החלה והתרומה אסורין לזרים וחייבים עליהם מיתה וחומש ולר"י אתי שפיר:

פ"ב מ"ו הרע"ב ד"ה הן וכו' שכן עני וכו' פי' קצת מהעניים שהרי רובם לא אכלו בלא הרקדה תוס' בשבת דף ע"ד א' ד"ה שכן עני:

ח תי"ט ד"ה ונותן וכו' עושה לכביצה שני וכו' הקשה לי מהר"ר משולם לוי ממודנא דכיון דהרמב"ם כתב שנוטל מן הטומאה א"כ איך הויא שני ונ"ל דהתי"ט כ"כ לדוגמא להר"מ דכתב שם פ"ז וז"ל שתי עסות א' טמאה וא' טהורה נוטל חלת שתים מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו באמצע כמוך לעיסה הטהורה ומושך מן הטמאה לטהורה כדי ביצה כדי לתרום מן המוקף ע"כ והנה אותה העיסה הטהורה היא הנעשית שני כמו לרש"י בביצה טהורה שנתנת באמצע:

פ"ג מ"ג פדאתה פטורה וא"ת מ"ש מההיא דלעיל פ"ק מ"ה תחלתה סופגנים וסופה עיסה חייבת והא בשעת חובתה דהיינו בתחלת הגיבול היתה פטורה שחשב לסופגנים וי"ל דהתם לאו מחוסר מעשה אלא המלכה והלכך מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה אבל הכא מחוסר מעשה דיינו הפדיון הר"ן בפ"ב דפסחים:

פ"ד משנה יא לעשות פסח קטן גם בפ"ק דר"ה קרי ליה הכי אבל במסכת פסחים קוראו פסח שני ונראה כמ"ש התוס' ריש פרק ע"פ דנקט מסכת פסחים בל' רבים משום דיש פסח א' וב' וא"כ באותה מסכת קראו ב' שהרי נכלל במספר פסחים דמיעוט הרוב ב' ועוד דלא נזכר שם שני אלא שקודמו ראשון אבל בשאר מקומות קרי ליה קטן לאשמועינן ברמז שהוא קטן בין בכמות שאינו אלא יום א' ובין באיכות דחמץ ומצה עמו בבית ודאין הלל באכילתו וגם קטן באוכלוסין שרוב ישראל עשו כבר את הא':

מסכת ערלה פ"א מ"ג הרע"ב ד"ה והסלע וכו' הרי הוא כנטוע וכו' אהא דתנן פ"ח דבב"מ שטף נהר זיתיו וכו' דמוקמי' לה בגמרא ששטפם עם גושיהם דפטורים מן הערלה כתב הר"ב המגיד ספ"ד מה' שכנים וז"ל אעפ"י שיכולים לחיות בהן ומצילים אותם מן הערלה מ"מ אינן יכולים לגדל פירות מחמת הגושין לבד ע"כ ולפ"ז מ"ש הר"ב הרי הוא כנטוע במקומו הא' ר"ל לענין היתר אכילתו אבל לא בעצם שהרי במקום הא' יכול לגדל פירות ועכשיו לא כן:

פ"ב משנה יו תי"ט ד"ה חתיכה וכו' ולפי מה שיתבאר וכו' כתב בעל ברכת הזבח ז"ל דף קמ"ט דדבריו נכונים:

מסכת בכורים פ"א מ"ד הגר מביא שנאמר והגר אשר בקרבך וכדפירש"י בחומש וכן משמע מספרי אבל יש להקשות מ"ש ואם היתה אמו מישראל קורא דמ"ש מאשה שאעפ"י שאביה ואמה מישראל מביאה ואינה קוראה כדתנן בסמוך וי"ל דכיון דתרי מיעוטי כתיבי אשר נשבעת לאבותינו ואשר נתת לי א"כ ע"כ דקמא אתי למעוטי גר ולרבוייה אם אמו מישראל דאלת"ה לישתוק קרא מלאבותינו וליכתוב אשר נשבע ה' ואז הוה ממעט הגר לגמרי כאשה וא"ת מאי חזיא למדרש הכי אדרבה נרבה אשה מלאבותינו דאביה ואמה מישראל ונמעיט גר מאשר נתת לי כדממעטינן ליה בסוף מ"ש מוידוי מעשר וי"ל דסברא הוא למדרשיה בגר חדא כההיא דתנן פ"ד דחולין מ"ד תאמר בטריפה שיש במינה שחיטה ה"נ גר יש במינו שנטלו חלק בארץ דהיינו זכרים דישראל דאין גריעות הגר גריעותא דגופא אלא שחובת אביו גרמה לו ולכן כל עוד דמצינן למקרביה מקרבינן ליה תדע שהרי תניא בתוס' דבני יתרו מביאים וקוראים דקרינן בהו אשר נשבע לאבותינו שמשה נדר ליתרו וכמ"ש הש"ר ואע"ג דאבותינו ודאי הן הם אבות ישראל ועוד יש סברא אחרת דמצינו שהגר שוה ישראל בכל המצות ולכן כל עוד דמצינן לאשווייה משווינן ליה משא"כ באשה דאית בה תרתי לגריעותא חדא ששום אשה לא נטלה חלק מדין חלוקה אלא בתורת ירושה כבנות צלפחד ועוד דאינה שוה לישראל בכמה מצות והשתא מתורץ מאי דהוקשו התוס' לרש"י פ"ג דברכות דף כ' דבעי גמ' אם הנשים חייבות בבה"מ מדאורייתא כיון דכתיב ואכלת ושבעת ואינה מ"ע שהזמן גרמא או דלמא לא מחייבי ופירש"י משום דכתיב אל הארץ הטובה אשר נתן לך והארץ לא ניתנה לנקבות והוקשו התוס' דכהנים ולויים נמי תיבעי (לר"מ כוף מ"ש) שלא נטלו חלק בארץ ומצאתי להרשב"א בחדושיו שהליץ על רש"י מכח הטעם הא' שכתבתי דיש במינם שזכו לארץ והיינו זכרים דישראל אלא דק"ל מוידוי דמעשר דאימעוט גרים מאשר נתת לנו ואין סברא לחלק בין גרים דליתנהו מזרע ישראל לכהנים דהא ר"י דפליג התם אר"מ לא פליג אלא מטעמא דיש להם ערי מגרש ודוחק לומר דלדבריו דר"מ קאמר אבל נ"ל דצריך לצרף עוד בתשובת הרשב"א הטעם הב' שכתבתי דכיון דאיכא צד א' לחיוב מואכלת ושבעת אין סברא לפוטרם מצד האחר הואיל וישנו במינם והשוו להם בשאר המצות וא"ת ואכתי בוידוי מעשר לחייבו דכתיב ביה נתת לנו וכאשר נשבעה לאבותינו והתם משמע דאפילו אמו מישראל אינם מותרים וראיה מכהנים ולוים וי"ל דשאני התם דתולה הדבר דוקא בנתינת הארץ דכתיב האדמה אשר נתת לנו ומ"ש כאשר נשבעת לאבותינו אינו תנאי פרטי דבק אל האדמה דא"כ הול"ל האדמה אשר נתת לנו ואשר נשבעת לאבותינו דאז הוה כבכורים שתלה הענין באבות ובנתינת הארץ אבל השתא דכתיב אשר נשבעת הויא הודאה לה' יתברך שקיים שבועתו וכ"ש לפי מה ששנינו בשילהי מ"ש כמ"יג כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש כדי שתתן טעם בפירות דנראה שהשבועה קאי שתהיה זח"ו ולפ"ז א"ש דלר"מ פליג דוקא בוידוי מעשר משום דתלי בנתינת הארץ ולא פליג בגר באמו מישראל משום דאתרבי מלאבותינו ומינה דגבי מעשר לא יתודה גר אפי' אמו מישראל וכ"כ הר"מ סתם סוף הלכות מ"ש ובמאי דכתיבנא אפשר ליישב דברי הר"מ שסותרים זה לזה שבפ"ד דה' ביכורים פסק דגר מביא וקורא וכדכתב הר"ב מטעמא דאברהם נקרא אב המון ובמ"ש כתב וז"ל ישראלים וממזרים אבל לא גרים ועבדים משוחררים מפני שאין להם חלק בארץ הרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו קשה טובא דאמאי ממעטא מוידוי דכתיב ביה לאבותינו אלא נראה דעיקר טעמיה הוא מאשר נתת לנו וכדכתב בהדיא בפי' למשנה וז"ל לפי שלשון הוידוי אשר נתת לנו ראוי שלא יתודה גר ולא עבד ולא חש לפרשו בחי' אלא האריך לכתוב סיפיה דקרא לתרץ דמ"ש מבכורים דאתרבה מטעם לאבותינו ובוידוי מעשר אימעוט לזה כתב הרי הוא כאשר נשבעת לאבותינו פי' ולא נאמר אש נשבענו דאז הוי מתרבי כמו שהוא בבכורים דאתרבו דוקא מלאבותינו:

הרע"ב ד"ה שאינו וכו' ורמב"ם כתב וכו' אבל רש"י פי' כי תבא כתב כמתני' דהכא דמביא ואינו קורא וכן משמע מפרק אלו הן הלוקים דף י"ט דאמר רב אשי דכיון דאיכא ביכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע לאבותינו ולא מצי אמר וכו' ומשמע דפליגי' אירוש' דסבר דמצי אמר לאבותינו משום דאברהם אקרי אב המון ולהרמב"ם נראה דלא סמך אהא משום דרב אשי אמר כן לדחות מאי דהוה בעי למימר סתם דבכורים הנחה מעכבת בהן וקרייה אינה מעכבת מדפריך התם בברייתא מה לבכורים שכן טעונים הנחה ולא פריך מקרייה והא דדחי רב אשי דכיון דגר לא מצי אמר לאבותינו לא פסיקא ליה למיפרך נמי מקרייה פי' דלא בעי למיפרך דלא כמתני' דהכא דסבר דגר אין יכול לומר לאבותינו ופריך מהנחה דהוי ככ"ע ולעולם דקרייה נמי מעכבת וכ"כ הר"מ פ"ד דה' בכורים:

ויבש המעין הראב"ד גרי' בפ"ד מה' טומאת אוכלין יבש האילן או נקצץ והנאתני גרסתו דלפי גרסתנו למה לא יקרא דהא אפשר לאתויי בדוולא שידלה ממקום אחר וכדאמרי' בפ"ט דבב"מ ובב"ב דף פ"ג בענין הקרקע תניא בברייתא יבש האילן או נקצץ:

פ"ב מ"א הרי אלו חזר ואמר הרי אלו בתרומות ובבכורים לומר משא"כ במעשר אח"כ דר"ל שום א' מאלו ואי לא תני הכי הו"א משא"כ במעשר לאו אכולהו קאי:

הרע"ב ד"ה ואסורים וכו' ולא חומש וכו' רש"י כתב בפ' הזהב דתניא משום כיפא משא"כ במעשר כלומר דאפי' איסור לית ביה ולא קשיא מה דהקשו התם התוספו' דבפ"ק דחלה ליכא לפרושי הכי דאימא דאגב האי דהכא תנייא נמי התם ועמ"ש פ"ק דחלה:

ד"ה משא"כ וכו' היכא דאין לו וכו' כגון פחות משוה פרוטה דאין תופס פדיונו ואין לו מעות אחרות שכבר חלל עליהן שאם ישנן לו מחלל הפחות מש"פ עליהם (וכדאמרי' בב"מ דף נ"ב ונ"ג) ואז הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטל ולא הבנתי מ"ש התי"ט לעיל ד"ה משא"כ במעשר בפי' הרב עיין במשנה דלקמן דמ"ש הר"ב שנקרא שיש לו מתירים הואיל ויכול לאכלו בתערובתו לא ידענא מה שייטא למשנה זו שאינו הפך ממ"ש לקמן שנאמר זה אין לו מתירים וזה יש לו מתירים ואדרבה יש לו מתירים דלקמן הוא בהשאלה דסתם יש לו מתירים ר"ל לדבר האסור דיכול להיות מותר בפני עצמו וכגון הנ"ל דיכול לחלל הפחות מש"פ על מעות הראשון וכן כל דבר שיש לו מתירים שבתלמוד:

ב תי"ט ד"ה ואסורים וכו' וצריך להיות במנין וכו' הדין עמו דכמעט כל דבר שבמנין לא שייך במעשר ובכורים דאורייתא דהיינו תירוש ויצהר אלא בחביות סתומות ובדגן דוקא ככרות של ב"ה והיינו כר"ע ודלא כת"ק בפ"ג דערלה:

ז תי"ט ד"ה דם כו' פי' הר"ב וכו' גם הרי"א הניחו בצ"ע ול"נ דבדיוק נקטיה משום דתנן פ' בתרא דמכשירים דדם הקזה לרפואה אינה מכשיר ודם הקזה לשתיה מכשיר וסתם חולה הצריך הקזה קציר ורמי בערסיה ולכך לא תני דם האדם סתם דאיכא תרי מיני דם א' מכשיר וא' לא מכשיר ודייק למיתני דם מהלכי שתים לאשמועי' דבבריא עסקינן המהלך ברגליו ומשום דיש איזה חולין במקצת שהולכים על משענת וב' נעשו ג' לכך תני מהלכי ב' ועוד תני הכי לאפוקי עוף שאעפ"י שיש להם ב' רגלים מסתייעים בכנפיהם והו"ל כאילו הולכים בהם משא"כ אדם דאין לו אלא שתים ובהן מהלך:

פ"ג מ"ב ולא היו נכנסים הרי"א דקדק דהו"ל למתני תחלה האי בבא ובתר הכי דלנין ברחובה ותירץ כמ"ש הר"ב דטעמא משום אוהל הטומאה ואם יקדים לומר לא היו נכנסים הו"א דהיינו כדי ללין ברחובה ומ"מ עדיין י"ל דאפי' תני לה בסיפא שמעינן לה ומיתורא דמתניתן דלא נכנסים ולנין ברחובה ונ"ל דלא אקדמה משום דביום לא היו נמנעין מליכנס בבתים דמידע הוו ידעי אי איכא טומאת מת אלא בלילה הוא דחיישי שמא עודם שקועים בשינה ימות איזה מת ויטמאו וימנעו מלעלו' עם חבורת':

ג וכל בעלי אומניות נ"ל דהאי וכל לרבותא אתא אפילו עוסקים הם במלאכת אחרים דכיון דחביבה מצוה מסתמא מוחלין בעלי המלאכה:

תהלה לאל עליון וזמירות אנעים. שזכיתי להשלים סדר זרעים:

ובסיועת היודע ועד. אתחיל סדר מועד