קול הרמ"ז נשים ג

תי"ט ד"ה מי שיש וכו' כשר וכו' לא ירדתי לסוף דעתם דכיון דעיקר טעם הזיקה הוא משום דאתי עשה ודחי ל"ת מה לי הכי או הכי:

ע"ש מזקק נמי וכו' אף זה תשובה לקושי' התוס' דשנאו כאן להסמיכו לטעמא דבנו פוטרו וכו':

ד"ה ומן הנכרית וכו' כר"ש דדריש וכו' נ"ל ליישב הכל כמו שאמרו בדף ס"ח דקדושין דלרבנן נפקא להו לכל המסירים מדרשא דכי תהיין לאיש שתי נשים וילדו לו כל היכא דקרי' ביה תהיין קרינן ביה וילדו לו וכ"כ התוס' דסוגיין דהכא משונה מהתם וא"כ כפי האמת אין כי יסיר בז' אומות לבד אלא בכל הגוים ומשום דכי יסיר הוא יתור נסיב ליה הר"ב כיון דקושטא הכי ותו דעיקר דברי הר"ב הוא מדרשא דבנך הבא מבתך דוקא קרוי בנך ואף לר"ש איצטריך:

ע"ש לכל מי שתרצה וכו' והראיה מן הנכריות שנשאל בימי עזרא דודאי עזרון בדמיהן דאם נתגיירו היו מותרות בנות הכנעני והפריזי וז' אומות וכמ"ש רש"י פ' למען לא ילמדו אתכם וגומר ע"ע:

ד"ה פוטר וכו' אלא אסמכתא וכו' אין זה נכון כלל דאי אינה דרשה גמורה הוה לן לקיים ג"ש דאחוה אחוה מבני יעקב דהוו כולהו כשרים וכדאיתא בגמרא ודוגמא לזאת דרשו בפסוק ויצאה חנם אין כסף ובפ' וזרע אין לה ועוד דבגמרא הקשה דמנל"ן דדרשינן הכי ומייתי לה ממאן בלעם וא"כ דרשה גמורה היא ואע"ג דלא נמצא מלת אין בלא יו"ד בהנהו דוכתי דמייתי דאית לן למטעי הול"ל אן ויהיה רוח עולם כמו שהוא במלת מאן בלעם והשתא דאיהו נח נגלה יתור היו"ד בא לרבות מ"מ:

ע"ש וזהו דוחק וכו' הדין עמו כי מה יאמרו בפסוק אין כסף וגם זו תשובה על שרצו לומר דעיין דוקא ואף על סמ"ע קשה דאין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן איהו אב דאי אפשר לפרשו כפירושו כלל:

תי"ט ד"ה ואינו וכו' אחת מהן וכו' דקדושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושין דהלכתא כאביי ביע"ל קנ"מ:

ז תי"ט ד"ה שנים וכו' וצריכה וכו' פירוש דהא תנן במשנה דלעיל היו לו שנים א' חולץ וא' מייבם:

ע"ש ודוקא מחלץ וכו' היחיד לשתיהן:

ע"ש ברישא וכו' אפי' א' מהב' חולץ ע"ש ביבמה וכו' פירוש באיסור היתר יבמה לחוץ שמא זו היא זקוקת היחיד התי"ט ד"ה מצוה וכו' דא"כ יקום וכו' והכי איתא בספרי ע"ש אחיו ולא ע"ש אחי האב ומכל מקום אינו הכרח גמור שהרי נאמר בלוט שהיה בן אחי אברהם כי אנשים אחים אנחנו:

ע"ש וראייה לדברי וכו' אין זו ראיה מוכרחת דאם אפשר שלא לעקור פשוטו לגמרי הוא יותר טוב ולכך מתמה תלמודא התם דתנא דברייתא אמאי לא תני כדמתניתין דלא עקר הפשט אבל כאן בפי' איתמר דאתיא ג"ש ואפקיה לגמרי ליישב דברי הרמב"ם נ"ל דס"ל דמאי דדרשינן פרט לאילונית אינה דרשה גמורה וא"כ תיהוי אסורא בעשה ודינה להיות חולצת ולא מתייבמת כדכתב הרמב"ם בפ' ו' מה"י ועוד דבלא קרא סברא רווחת דאילונית לא ראויה ליבום שעיקרו להקים שם המת ואיהי לא חזיא להכי תדע דמשום האי סברא קי"ל דצרת האילונית מותרת דהויא שלא במקום מצות דלא חזייא ליבום וכדכתב התי"ט לעיל פ"ק סוף משנה א' אח"כ מצאתי מאמר בפסיקתא פ' תצא וז"ל והיה הבכור אשר תלד ואם אינה יולדת מהו אשר תלד אל הבכור זה היבם וכו' עד הבכור אשר תלד אם מת זה היבם הגדול שבאחים וזהו מקור דברי הרמב"ם וגם המגיד לא ידעו שייחס דרשה זו לרבינו והשתא דייקא לישנא דהרמב"ם דכתב וז"ל וזהו שנאמר אשר תלד משמעו אשר ילדה ההם ואין משמעו אשר תלד היבמה עד כאן והרי ששלל לגמרי דלא קאי אשר תלד ליבמה כי היכי דל"ת דמ"ש אשר תלד פרט לאילונית דהיא דרשה גמורה דא"כ הוה קאי אשר תלד איבמה ואינו כן מכח הכרח הפסיקתא דאמר ואם אינה יולדת מהו אשר תלד דהול"ל ואם תלד הבכור יקום ע"ש גם מצאתי בספרי פ' כי תצא דמעיקרא תני אשר תלד פרט לאילונית ואח"כ תני וז"ל לקחת את יבמתו מה אני צריך מפני שנאמר הבכור אשר תלד יכול שאני מוציא עקרה וזקנה והאילונית וקטנה שאינה ראויה ת"ל יבמתו יבמתו ריבה (ואי) לא תימא דרשא אסמכתא קשיא רישא אסיפא:

ע"ש וא"כ אין וכו' אינו כ"כ מופשט מן הפשט שהרי סיפא דקרא דלעיל כתיב ולקחה לו לאשה ויבמה שנזכרו שניהם הוא והיא ועליהם נמשך ואמר שהיבם יהיה הבכור והיא תהיה אשה אשר תלד:

ט הרע"ב ד"ה לא ישא וכו' לא ישא דוקא לכתחלה אבל אם נשאה אין מוציאין מידו הרמב"ם פ' י' מהלכות גרושין וטעמא משום דליכא אלא לזות שפתים בלבד וכדכתב הר"ב ודמי לנטען על השפחה דלעיל וכן כתב הר"ב בסה"פ:

תי"ט ד"ה לא ישא וכו' י"ל דהתם וכו' ועוד יש לומר דמשום איבה לא חיישינן שתעשה מעשה רב להכתיב גט פסול כל שכן שתחשב לרשעה בפני ב' עידי הגט ובפ' התקבל ס"ז אמרינן גבי עדים מעשה לא עבדו דבורא קאמרי:

ד"ה הרגתיו והרגנוהו כמ"ש התוס' דמשום ר"י קתני לה ניחא דלא מקדים הרגתיו הרגנוהו מת כדי להסכימם לדר"י:

ע"ש ולא הוה צריך למתני הרגנוהו כל זה מוחק רש"ל והדין עמו שהוא יתור ותוס' י"ט לא דק:

ע"ש ואפילו בהרגתיו וכו' כלומר וכ"ת דתני הרגנוהו משום דיוקא דלא ישאנה הוא הא לאחר מותרת גם זה אינו דאפילו הרגתיו תנשא לאחר:

י תי"ט ד"ה מיאנה וכו' ולפי דבריהם וכו' נ"ל שהר"ב מפרש טעמא דמתני' בקושטא דדינא ב' למיאון וג' לחליצה:

פ"ג מ"א רבי אליעזר וא"ת ר"א טעמא דבית שמאי אתא לאשמעי' ויש לומר דלאפוקי אתא מברייתא דתניא קל היה לב"ה בדבר זה תוס' ועי"ל דאה"נ שהרי ר"א שמותי ופירשו התוס' שהיה מתלמידי ב"ש ומיהו י"ל דקושי' התוס' היא לר' דאמאי תני דברי ר"א:

הרע"ב ד"ה בש"א וכו' אינה משנה וכו' לא משמע כן מהרי"ף פ' ט' דבבא בתרא דף קצ"ה:

ע"ש וצריך להפכה וכו' אין זה כלל כולל אלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אין דבריהן חשובים עיין תוס' בכתובות נ"ג (ד"ה) שאין אני קורא ובמסכת ברכות ל"ו ובמכות ב' פרש"י ד"ה יפדה ויאכל וכן נראה בהדיא מהרי"ף ריש פ' הזהב ע"א:

תי"ט ד"ה רא"א וכו' ותקשי לך וכו' קושי' זה למה שאמר הרמב"ם בפי' דאילו בחיבור פסק יוציאו ואפשר שזהו טעם נכון למה חזר בו ממ"ש בפירושו:

ע"ש קושיות התי"ט יש להן מציאות אבל בע"ה תשובתן בצדן אחר שראינו שהרי"ף והרא"ש השמיטו כל אותה השקלא והטריא מוכרח לומר שלא ראו לדחות מאי דפשיטא במתניתין מכח שינויי דחיקי והרי לא המאור והראב"ד השיגו שום דבר דאי לא ת"ה למאי פסק גם כר"י והלא הוא דחה את המשנה הלא ודאי דלאשתמוטי הוא דעבד וכדאמרינן בכמה מקומות:

ע"ש והטור בסימן וכו' גם הבית חדש עמד בזה ומסיק דט"ס הוא וצריך לומר מוציאים וע"כ לומר כך שהרי הרא"ש פסק דמוציא ואי איתא דהטור חולק הו"ל לכתבו בפי':

ב הרע"ב ד"ה איסור ערוה וכו' בדף כ"ח פירש"י ז"ל דנקט חמות חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי למה שכתב התי"ט לעיל פ' ב' מ' ג' דאמרן בגמרא בדף כ"ח הנזכר עמוד ב' דשיתא בבי דרישא לא משתכחי בנישואין לזה כיון רש"י במ"ש טריחא מילתא לאשכוחי פי' אלא באונסין וחדא מעריות דקאמר פי' מחמותו ואלך ומש"ה הכא נקט הרב חמותו ואם חמותו שהן שתים הראשונות מן הנמצאות ולעיל פ' ב' מ' ג' נקט חמותו וכלתו שהן הראשונים והאחרונה מהנה. ד הרע"ב ד"ה ור"ש וכו' לצרור בשעה וכו' דלר"ש אחות זקוקה ערוה גמורה כב' אחיות דמחייב עניהן כרת ומשום הכי לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דאית ביה כרת דקרא הדין דמרור אתי ממש לאסור כל א' כשהן זקוקות כל אחד:

תי"ט ד"ה או אשה וכו' שכיחי וכו' לא הוה צריך לזה כי בתו ובת בתו כל אחת וא' אסורה עליו מה שאין כן בהני דמתני' דדוקא שתיהן יחד אסורות עליו אבל כל אחת לבדה מותרת לו מצד עצמה אם לא היתה קרובת זקוקתו ד"ה הרי וכו' מדרבנן וכו' דגזרינן ביאה ראשונה אטו שניה. ד"ה ור' שמעון וכו' היינו וכו' סברא זו איתא בפ' ב' י"ז ופי' רש"י דכשאין אלא יבם א' לשתי יבמות דודאי כל א' מהן עליה רמיא:

ע"ש דריש פרקין ומש"ה נקטיה תנא בג' אחין משום דהאי מתניתין תנייה משום ר"ש:

ד"ה היתה וכו' דמהו דתימא וכו' זה לשון רש"י אע"ג דהא נמי מרישא שמעינן ליה התם הוא לרבנן לא גזרינן דאי נמי אתי למשרי אחיות דעלמא ליכא אלא אחות זקוקה דרבנן אבל לר"ש דאמר איסור אחות זקוקה ערוה גמורה היא וכו' לגזור באחד מהן ערוה דלא יקח אחותה דלא ליתי אחות זקוקה דעלמא:

ה והלה בגמרא גרסינן והלזו וגם בדף נ"א שנזכר שם מתניתין גרסינן והלזו ופי' רש"י כמו הארץ הלזו הנשמה ובירושלמי גרסינן הלז והיינו הך דכתיב לשונמית הלז:

תי"ט ד"ה בש"א וכו' מדאורייתא וכו' אמרינן בירושלמי דמודים ב"ש שאם חזר לגרש צריך גט וחליצה:

ד''ה והלה וכו' למאמר דמאמר דחיה אחותה לכשתפיל (זה לשון רש"י תחת לדחות עד גמורה):