קיצור ראשית חכמה רמג

כי האדם החי הנהרג יקרא חלל מפני שנסתלק ממנו חיות הדם כי הדם היא הנפש ושאר הגוף חלל בלי חיות בענין הפוגם בנקודה הפנימית שנשאר אותו מקום חלל, וכן העון הפוגם בעיקר הנפש שהיא בלב שם עושה אותה חלל, והכלל כי מהגשמי נבין הרוחני כל מכה שכאשר יזכה בה האדם ימות מאותה המכה ועושה אותו חלל כן העון לפי גדלו באותו האבר שפגם בנשמתו יקרא חלל בנפש ויקרא חלל לפי שהנשמה היא קדושה והעון הוא עבירות רוח הטומאה מסמא"ל וכפי כניסת רוח הטומאה בנשמה כן מסתלק רוחניותה וישאר אותו המקום חלל בלי רוחניות, וזהו ענין הפגם שמלת פגם ר"ל חסרון והוא שתחסר האור במקום ההוא ושולט שם חושך מסמא"ל, ולכן הפוגם בעיניו מחשיך עיני נשמתו ואם יצטרך לבוא בגלגול מפני גודל הפגם צריך שיהיה עור וישלטו על עיניו חושך ועיני סמא"ל כדפי' הרשב"י ע"ה בתיקונים (דף מ' ומ"ד) ע"כ תראה מבואר כי סמא"ל ונחש הם חשוכים המחשכים העינים וזה בסבת העון כאומר כי עונותיכם היו מבדילים וגו' ואגב מבואר במאמר כי סבת חשיכת העינים ג"כ הוא בגין דלא משתדלין באורייתא ומצות בדחילו ורחימו, הרי מבואר כי כל פגם שיפגום האדם הוא פגם בנשמה ומחשיך אורה ולסבה זו יקרא העון חלל בנפש מהטעם שפי' ועתה לפ"ז נאמר כי כל עון ועון שיפגום האדם יקרא חלל והכוונה או מיתה מועטת או מיתה מרובה הכל נקרא מיתה כענין עני חשוב כמת שסבת הסתלקות שפעו ואורו יקרא לו מיתה, וכן הענין בחלל כל הסתלקות שמסתלק אור הנשמה בסבת העון ונשאר המקום חלל שיכנס שם סמא"ל יקרא חלל בנפש כי בהיות הנשמה זכה ובהירה תוכל להסתכל באור כדמיון העומד באור שלא יזיקהו אור השמש אמנם העומד בחושך ויכה בעיניו אור השמש לא יוכל לסבול וירתע ויחזור לאחוריו ויסתום עיניו

פרק ח' צריך לירא שלא תהיה נפשו נדחית לחוץ בעלותה