כתבי קודש נא

בהלואה דלא הוי חשוד מטעם מ"י, וא"ל האיך יכיל למעבד דינא לנפשיה דהא יכול לתפוס מכח שיעבודא דר"נ כיון דסובר ויש לו גם מ"י וא"כ משועבד הוא לעצמו מדר"נ ושפיר יכול למעבד דינא לנפשי' אך לפ"ז קשה האיך אמרינן דשכיר נשבע הא חשוד אממונא וא"ל משים ספק מ"י הא בשכירות לא שייך שיעבוד דר"נ וצ"ע

אבינה הדין. ראובן תובע את שמעון ר' זהובים ושמעון מודה לו בק' זהובים וראובן חייב ללוי ק' זהובים וא"כ נתחייב תיכף שמעון ללוי בהמנה מכח שעבודא דר"נ האיך הוי שמעון מודה במקצת שיתחייב לישבע הא המנה אשר הודה ללוי הודה ולא לראובן דהא מחיוב מדר"נ והמנה אשר כפר אינו כופר ללוי כלל כי ראובן אינו חייב לו רק מנה וממילא הכפירה רק לראובן ולא ללוי ואמאי חייב שמעון לישבע לראובן הא נגדו הוא כופר הכל שלא הודה לו כלום, ואי נימא לפי שמכח הודאתו בהמנה נפטר ראובן מלוי הוי כמו שהודה לראובן בעצמו והמנה אשר כפר בודאי לראובן נוגע מש"ה מחיוב לישבע דכפירה והודאה הוי לחד גברא, ז"א דהוי הילך כי תיכף בהודאתו נפטר מראובן ונתחייב ללוי ונראה עפ"י דקיי"ל אין נשבעין על הקרקעות ודמי קרקע הרי הוא כקרקע והק' היא כן כי ללוי אינו מגיע אלא מכח ראובן מש"ה הוי הכפירה והודאה בחד גברא דהבא מכחו הרי הוא כמוהו

אמנם הא קיי"ל דדמי קרקע הרי הוא כקרקע זה דוקא אם צריכין עוד לקרקע אבל אם לא צריכין לקרקע אינם כקרקע לכן תלוי הדין כאן אם נאמר דראובן יכול למחול לשמעון החוב עדיין לוי צריך לראובן והוא כמוהו אבל אם נימא שאין ראובן יכול למחול לשמעון אז אין לוי צריך לראובן ויש לעיין בזה ודו"ק

(סימן מ"ג) הש"ך (ס"ק נ"ג) הביא הב"ח ז"ל שהקשה על הטור שחוליק על הרמ"ה שכ' היכא דכתב ללוות ולא לוה עד תשרי טורף מזמן שני וכתב הטור שלא נראה לו דאף מזמן שני איני גובה כשאר מוקדם, והקשה הב"ח הא סבירא לי' להטור עדים בחותמיו זכין לי' וא"כ אפי' מזמן ראשון כשר להטור היכא דמטיא לידו לבסוף, ותירץ הש"ך שמיירי בשטר שלוה בו ופרעו שאם חוזר ולוה בו לא שייך עבז"ל עיי"ש. ונראה שיפה הקשה הב"ח דא"ת בשטר שלוה בו ופרעו מיירי ע"כ הלוה מסר לו פעם שנית בפני עדים מסירה דאל"כ הוי לי' נמחל שיעבודו וע"כ צ"ל שמסר לו עתה פעם שנית וא"כ אף הרמ"ה מודה דפסול לגמרי דכיון שעד עכשיו הו"ל חספא בעלמא מטעם נמחל שיעבודו ועתה רוצה לעשותו שטר מחמת המסירה וה"ל כאילו מקדים הזמן עתה על הזמן שנכתב בשטר וגם הרמ"ה מודה בזה שהוא פסול ודו"ק

ולכאורה קשה גם על הב"ח הא ס"ל לשיטת הטור דאם אמר הלוה לעדים כתבו ותנו לידו ל"א עדים בחותמיו זכין לו וא"כ שייך שפיר פלוגתא בכה"ג, רק נראה לתרץ דהא עיקר טעמא של הרמ"ה דמכשיר מזמן שני משום שניתן לכתוב פי' דהם מותרין לכתוב