כתבי קודש מד

למפרע הוא נפסל כנ"ל ויהי' בטל גם הכחשה דיום ב' שהרג את הנפש ואנו לא באנו לפטור את ראובן דהאמת הוא שהרג רק באנו לפטור את העדים הראשונים, ומש"ה אנו מוכרחין להזים את הב' העדים כדי שיהי' חידוש ולא יהי' בטל רק הזמה שלהם ולא הכחשה דמכאן ולהבא הוא נפסל מש"ה הוצרך רבא לומר דמזימין אותם תחילה ואח"כ מכחישין אותם מש"ה שפיר יכול לקיים בהם כאשר זמם בכת הג' כתירוץ הרשב"א הנ"ל דבין כך ובין כך יהי' בטל גם הכחשה שאח"כ ולא הי' להם להזים רק האחד וא"ש כנ"ל הוצרך לומר כנ"ל תחילה הזמה ואח"כ הכחשה וזהו דווקא לרבא, אבל הרמב"ם ז"ל שיטתו דסבר כאביי דלמפרע הוא נפסל אף דיש חידוש ומש"ה יכול שפיר לומר דמכחישים תחילה ואח"כ מזימים אותם דהא לדידי' אין נ"מ בין אם יזומו לא' או לב' דבין כך ובין כך לא הי' להם להזים אלא האחד כתירוץ הרשב"א ז"ל וא"ש ודו"ק

(דף ג' ע"א) אומדין כמה אדם וכו' נותנין מכאן ועד למ"ד יום ובין נותנין מכאן ועד עשר שנים, ופריך הגמ' נר"י אמר שמואל המלוה לחבירו לעשר שנים שבועות משמטתו א"כ כולו בעי שלומי דהא רצה להפסידו כל החוב ומשני במלוה על המשכון, וקשה דא"כ הטובת הנאה דמכאן ועד ל' יום ומכאן ועד עשר שנים ג"כ לא בעי שלומי דהא המלוה בעצמו נאמן על המשכון עד כדי דמיו וא"כ מאי הפסידהו העדים להך דעה דאיתא בחו"מ (סימן ס"ו) דהמלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון א"כ ע"כ הכא איירי ששוה המשכון כל המעות שלוה עליו דאי בלא שוה הדרא קושיות הגמרא לדוכתי' דישלמו העדים המותר ממה ששוה המשכון א"ו דהכא איירי דשוה המשכון כדי כל החוב וא"כ גם בלא עדים נאמן המלוה במיגו דלקוח לטעון עליו עד כדי דמיו וא"כ אמאי צריכין העדים לשלם כלל הא יאמרו העדים מה עשינו להלוה הא גם בלא"ה הי' נאמן המלוה

ונראה דכוונת הגמ' כך הוא דמלוה על המשכון היינו דהלוואה הי' רק על המשכון ועתה נאבד המשכון באופן דמלוה פטור והלוה מחיוב לשלם החוב דהיינו באונס וא"כ שפיר לית לי' למלוה מיגו וא"ל דא"כ הדרא קושיות הגמ' לדוכתי' דכולו בעו שלומי, ז"א דהנה איתא בחו"מ (סי' ע"ג) דאם נכסי הלוה מתמוטטין ולא יהי' למלוה ממה לגבות יכול לתבוע קודם הזמן, וא"כ ניחא דאף אם יאבד המשכון לא יהי' שבועות משמטתו דאף אם הלוה לעשר שנים דהא יכול לתבוע קודם שנת השמיטה ג"כ אם יהי' בתוך הזמן דאם ימתין לזמן לא יהי' יכול לגבות כנ"ל וא"ל האיך אמר ר"י דמלוה על עשר שנים דשבועות משמטת הא לא משכחת להאי דינא דאם יראה שקרוב לזמן השמיטה יתבענו קודם כנ"ל, ז"א דהא סבר וקיבל דהא ידע דיהי' שמיטה ואעפי"כ הלווהו א"כ לא יוכל לתובעו קודם הזמן משא"כ הכא דלא סבר וקיבל על המשכון ולא הי' משמטת ועתה דנאבד שפיר יכולין לתובעו קודם הזמן כמו בנכסים מתמוטטן ודו"ק היטב

עוד יש לתרץ לעולם דאבד המשכון