כסא רחמים על מסכת סופרים ד:ט

ויהי כאשר התעו אותי אלהים חול מי אל כמוך קדש כצ"ל: בבית אלהיו בהושע סי' ט' משטמה בבית אלהיו ופירש"י בבית המקדש הרגו זכריה וא"כ הוא קדש: אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט קדש וחול כצ"ל דהראשון קאי על הקב"ה והשני קאי על הדיינים: יסגרנו אל אל עויל הראשון נקוד צירי והשני סגול וא"כ הראשון קדש והשני חול: כי אל אל האמר נשאתי איוב ל"ד הראשון חול נקוד סגול והשני קדש נקוד צירי: אל יהי מקום לזעקתי כצ"ל איוב ט"ז. נקוד בפתח: יש לאל וכו' אל מות ביתה משלי ב' כצ"ל: כלם חול דהוא לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח: ואלהים אמר לבהלני וכו' גם רד"ק הביא מרז"ל שהוא קדש: אלהים זדים קמו עלי כצ"ל תהלים סי' פ"ו: שיהא מפסיק בקריאתו בין אלהים שישהה מעט ואח"כ יאמר זדים: חבל רחום וחנון וכו' אריש פרקין קאי דקתני אלו שמות שאין נמחקין וקאמר אבל רחום וחנון וכו' הרי אלו נמחקין: והמקלל בהן בכינויים עצמו וחבירו חייב: גוים ומתים אינו חייב כצ"ל כן הגיה הרב נחלת יעקב: המקלל לאביו ואמו בשם המיוחד חייב סקילה ועל הכנויים באזהרה כצ"ל כן הגיה הרב נחלת יעקב ע"ש באורך:

תוספות ויהי כאשר התעו חול. ואתי כסברת יש אומרים לעיל בהלכה ו' ושם נאמר דהרמב"ם פסק דהוי קדש דקפסיק ותני כל שמות דאברהם קדש ולא תקשי דבברייתא שלנו מחלוקת ואח"ך סתם דהלכה כסתם ולפ"ז הלכה דהוי חול. חדא דנראה דאין כלל זה ודכוותיה במכילתין וכמ"ש לעיל. ותו דבתלמוד לא הוזכרה סברא זו כלל. ולכן לא חש הרמב"ם ז"ל לירושלמי כמ"ש בעניותנו לעיל:

והרב נחלת יעקב רצה לקיים גירסא שלפנינו ונדחק דנקט הכי לקצר ע"ש ולא נהירא ונראה לי ההדיוט להגיה כמו שכתבתי וראה בעיניך כי הוא לשון קצר וברור:

אל יהי מקום לזעקתי. ק"ק דבתיבת אל בפתח לח יש ס"ד כלל וזו משנה שאינה צריכה:

גוים ומתים אינו חייב. והרב דינא דחיי כתב גוי מצוה לקללו דכתיב ושם רשעים ירקב ע"ש לאוין רי"א. ולפי מ"ש המקובלים מתרי טעמי טוב דלא יקלל לגוי ואין כאן מקום להאריך:

והמקלל בהן עצמו וחבירו חייב מוכח דמקלל בכינוי עצמו או חבירו חייב וזהו כדעת הרמב"ם והסמ"ג לאוין רי"א וסיעתם. אמנם דעת הראב"ד וסיעתו דאינו חייב מלקות אם קלל חבירו אלא בשם המיוחד דוקא. וברייתא שלנו מכרזת ואומרת כדעת הרמב"ם דבכנויין חייב המקלל חבירו. ואני עני כתבתי בענין זה באורך בס' הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' ז"ך ועוד עיין בקונטריס חיים שאל ח"א סי' ן' מ"ש בזה בס"ד. ומקלל עצמו חייב דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאד. וא"ת איך לוקה והא דרשינן כמה מילי מהאי קרא שלא יעמוד במקום סכנה ולא יאכל ולא ישתה דברים המזיקין וא"כ הוי לאו שבכללות. תירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו לשבועות דהא לא מיקרי לאו שבכללות דכל האזהרות מענין אחד הם לשמור עצמו. ולאו שבכללות היינו שנדרש להרבה ענינים חלוקים: