כסא רחמים על מסכת סופרים י:ז

פורסין על שמע. פירש"י ז"ל מנין הבא לבהכ"נ לאחר שקראו הצבור את שמע עומד א' ואו' קדיש וברכו וברכה ראשונה של ק"ש פורסין לשון חצי הדבר:

לא בעמידה אחר שהתפללו קהל תפלת י"ח ולא בישיבה אחר שאמרו הקהל ש' דזמרה כן פי' הרב רגל ישרה: ואין עוברין לפני התיבה ש"ץ:

ואין קורין בתור' ואין מפטירין כצ"ל: מעמד ומושב על המה: בפרוט פרעו' וכו' רמז בעלמא: כמנין התיבו' מן התיבו' בפרוע עד ברכו ה' וברכו ה' בכלל. ו"א ששה ואין ה' בכלל. ובמקום וכו' ועמד אחד בין אלו ואו' ברכו כצ"ל וכן הביא הנסחא הרא"ש פ' הקורא עומד. לאחר עושה ש' ולא יפסיקו בין גאולה לתפלה. ולאחר קס"ת האגודה גריס בג' תפלו' של י"ח ולאחר קריאת ס"ת. ואדם כיוצא בהן כצ"ל פי' האו' דמי עלי שמין אותו כעבד ובעינן השעה וכהן:

תוספות פורסין על שמע. כתב הרמב"ם פ"ח מה' תפלה לא יהיה א' מברך ברכת שמע וכו' וזהו הנקרא פירס על שמע והשיג הראב"ד אנו אומרים על יוצר וזהו פורס כמו בפרוס הפסח וכו' ומרן בכ"מ כתב דגם הרמב"ם ז"ל מפרש כך וז"ש ברכת שמע לשון יחיד ודין זה משנה ופירש"י וכו' ולפ"ז פורסין לשון התחלה או מלשון הצעה והטעם דאין פורסין וכו' א"נ וכו' ופורסין ר"ל מברכין מלשון כי הוא יברך הזבח ת"י ארי הוא יפרוס על נכסתא וכו' זהו תורף דברי מרן ז"ל בכסף משנה בקצור נמרץ. ולא תעזוב נפשי לשאו"ל דהרי הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה על משנה זו כתב וז"ל ופורסין על שמע היא הפריסה וההצעה שהיא קודם ק"ש ר"ל שיסדר אדם אחר יוצר ואהבה עכ"ל. הראת לדעת דהרמב"ם סבר שאומר שתי ברכות יוצר ואהבה שהיא אהבת עולם כמו שהבין הראב"ד ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל וכפ"ז ברכת שמע דקאמר בחיבור לאו דוקא. וכבר ביאר הרמב"ם דפורסין לשון הצעה. ואמאי הוצרך לפרש ולצדד כמה פירושים במ"ש פורסין וכבר הרמב"ם ז"ל גלה צדקתו שהוא לשון הצעה. ועוד ק"ק דמרן ז"ל הביא פירש"י ז"ל ועליו כ' וכפ"ז פורסין לשון התחלה או לשון הצעה והרי רש"י ז"ל סיים בפירושו דפורסין לשון פלגא חצי הדבר. ותו הביא מ"ש רבינו יונה ז"ל דפורסין לשו מברכין וקאמר שכתבי רבינו יונה משם רבינו מאיר וכ"כ בב"י סי' ס"ט ובפי' רבינו יונה להרי"ף ז"ל פ"ג דברכו' כתבו משם מפרשים. ובס' ארחו' חיים כ' פי' זה משם הרמב"ם ז"ל ונראה שהוא ט"ס וצ"ל הר"מ. ובהגהות מיימוניו' כתבו משם רבינו יהודה בר ברזילי ע"ש:

שוב ראיתי להרב מגדל עז דברישא כ' בדברי מרן ז"ל דמלשון הרמב"ם ז"ל שכ' ברכ' שמע משמע ברכה אחת אבל האמת היא שהרמב"ם סבר שתי הברכו' שכן כ' בפי' המשנה ע"ש:

ויש ראיה לפירוש רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל וסיעתם דפירוש פורס על שמע הוא ברכ' יוצר אור דהכי שנינו בברייתא דמכילתין פי"ד הלכה י"ד דקתני בהדיא וי"א פורס על שמע שיאמר יוצר אור וקדושה ושם בהלכה ט"ו שנינו קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור וכו' ע"ש אלמא פורס על שמע הוא ברכ' יוצר אור כפירוש רש"י והראב"ד וסיעתם:

לא בעמידה ולא בישיבה. פירש הרב נחל יעקב ז"ל לא בעמידה כשאומר ג' ברכו' של י"ח ראשונו' וקדושה ולא בישיבה כשאומר קדיש וברכו וברכה ראשונה דיוצר זהת"ד ע"ש באורך. וזהו כפירוש הרב רגל ישרה שכתבתי בקונטריס. ועוד הוסיף וכ' הרב נחל' יעקב וז"ל ועוד נ"ל לפרש הא דקתני הכא לא בישיבה ע"פ מאי דקתני לקמן פי"ד הלכה ח' המפטיר בנביא הוא פורס על שמע באיזה שמע אמרו בשמע של ס"ת ר"ל שהיו רגילין לומר פ' שמע ישראל בשעת הוצאת ס"ת כדקתני שם פי"ד הלכה ט' וכו' וא"כ פורס על שמע וכו' ובעמידה מה שאומר המפטיר בשעת הוצאת ס"ת ועפ"ז נתישב מה שהוקשה לי דתנן במגילה דף כ"א המפטיר בנביא הוא פורש על שמע וכו' ולמה כל הפוסקים השמיטו דין זה הרמב"ם וכו' וכן הטור וש"ע השמיטו הך דינא אבל למ"ש בשם מ"ס היינו שמע דס"ת ועכשיו שאין נוהגים לו' שמע בהוצאת ספר תורה ממילא לא שייך דינא לכן השמיטוהו הפוסקים עכ"ל בקצור. ואגב שטפיה כ' דהטור לא הביא דין המפטיר פורס על שמע והרי הביאו הטור בפשיטו' במקומו בסי' רפ"ד וכתבו בקצור פסקי הרא"ש פ' הקורא עומד וכמו שכתב הרא"ש בפסקיו שם:

ואעיקרא דדינא פרכא מה שפירש בבריי' שלנו בין בעמידה מה שאו' המפטיר בשעת ס"ת פ' שמע ישראל אינו מחוור דאמאי צריך עשרה כשאומר פ' שמע ישראל דפ' שמע כלה מ"ע דאוריי' בבקר ובערב אינה טעונה עשרה ונאמרה ביחיד לכתחילה. וק"ו לאמירת פ' שמע ישראל פסוק א' לבד דאינו מצוה לא מדאוריי' ולא מדרבנן ולא מנהג פשוט ברוב ישראל. אלא מנהג בעלמא באיזה עיירות דודאי א"צ עשרה. ותו דהן לו יהי דבעי עשרה הרי זו משנה שאינה צריכה דכבר שנה אין קורין בתורה (כמו שכתבתי בקונטריס והוא לשון המשנה וכן הוא בס' האגודה) ואין מפטירין בנביא בפחו' מעשרה ואמאי צריך לו' דבאמירת פ' שמע ישראל בהוצאת ס"ת יהיו עשרה. ומה שהשמיטו איזה פוסקים סתם משנה וליכא פלוגתא המפטיר פורס על שמע ה"ט דבזמנינו המפטיר אינו יוצא בגרעון וגם פורס על שמע אינו רגיל כל כך וכיוצא משינוי הזמנים מעין דוגמא למ"ש הוא:

ואין עושין מעמד ומושב. מפרש בגמ' כיון דבעי למימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בציר מעשרה לאו ארח ארעא ופירש רש"י ז"ל לאו ארח ארעא להטריח שליח לכך ולקרותם עמדו יקרים דאם כן מה הנחת לערובין עכ"ל. והא דקתני ברייתא דידן כ"ש לנשים שאין עושים וכו' וא"ת א"כ מעיקרא אמאי קתני כ"ש לנשים וי"ל דדרך התנא לאשמועי' דין אגב ארחיה ואפי' אם נשנה במקומו בקצרה תני ליה כמ"ש התוס' בריש ברכו'. והכא אגב השמיענו שאין עושים מעמד ומושב לנשים:

והנה השמיט בברייתא שלנו מאי דתנן ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכ' חתנים וכ' הרב תוי"ט ז"ל דהיה נראה לו תנחומי אבלים היינו ברכה וכו' ומשום הכי אין שורה פחותה מעשרה וכו' ובטי"ד סי' שע"ט כ' והאידנא אין לנו ברכת שורה ולא ברכת רחבה וכו' אלא דבגמ' פ"ק דכתובות דף ח' ברכה בשורה מי איכא וצ"ע וכו' ומה שהקדים דיני דמת לברכת חתנים חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכים לחופה עכ"ל. וכבר הלא מראש כתבתי דכעת אני מחוסר ספרים. אך ראיתי בטור שם שהביא זה משם גאון. והרא"ש פ"ק דכתובות ורבינו ירוחם ז"ל נתיב כ"ח חלק ב' כתבו משם רב פלטוי גאון האידנא אין לנו שורה ולא ברכת רחבה ע"ש ואולי כצ"ל בטור ועיין בבית יוסף מה שהביא מתורת האדם להרמב"ן. ומאי דישנו בנותן טעם הרב תוי"ט משום אקדומי דיש שאין זוכים לחופה. יש להשיב דיש דאין זוכים לקבורה ויש דזוכים לקבורה ואין זוכים שיהיו להם אבלים או יהיו נקברים בכפרים וכיוצא ואין עושין תנחומין וכיוצא. אך מלבד טעמא קמא דידיה אשמועינן אגב דטוב לכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה. ומה שתמה הרב תי"ט על הר"מ שלא כתב עמדו יקרים מקודם עיין בשיטה מקובצת כתובות על דף ח' שהביא משם רב האיי גאון סדר אחר ודוק:

ואין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה. וא"ת הא תני ברישא אין פורסין על שמע ואתיא מכללא דאין אומרים קדיש וברכו אלא בעשרה והא תו למה לי והרב נחלת יעקב כתב דתני כל גוונא באפי נפשה עכ"ד ויותר נראה משום דבעי למימר רבותינו שבמערב וכו' חזר לומר ואין אומרים קדיש וברכו בפחות מעשרה ועל זה תני רבותינו שבמערב וכו' וכל הנמשך:

רבותינו שבמערב אומרים בשבעה וכו'. כתב הרב נחלת יעקב וז"ל ר"ל שצריכין להיות שבעה שעדין לא אמרו קדיש וקדושה אז מותר לפרוס על שמע בשבילם כ"כ התוס' במגילה בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש והטור בסי' ס"ט ורבותינו שבמערב לא פליגי את"ק אלא לפרושי אתא דת"ק סתמא קאמר אין פורסין על שמע פחות מעשרה ועל זה מפרשי רבותינו שבמערב שצריכין ז' שלא שמעו עכ"ל. ולכאורה קשה דכתב משם התוס' והרא"ש ועל זה כתב דרבותינו שבמערב לא פליגי והרי הרא"ש ז"ל בפסקיו שם פ' הקורא עומד מסיק איפכא שהביא דברי ר"ת דלא רצה ר"ת לפרוס על שמע כיון ששמעו כלם קדיש וברכו חוץ ממנו וכו' ושמא לישנא דמס' סופרים לא משמע אלא דיעבד ולא נהירא לי לחלק בענין זה בין לכתחילה לדיעבד וההיא דרבותינו שבמערב פליגי את"ק וסברי דלכתחלה אומרים ברכו בשבעה וסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו שבעה ששמעו עם היחיד שלא שמע שיאמר הוא דבר שבקדושה הרי הוא מקדש השם בעשרה עכ"ל הרי דמסיק הרא"ש דרבותינו שבמערב פליגי ואיך הרב נחלת יעקב על דברי הרא"ש כתב דלא פליגי:

הן אמת דדברי הרא"ש הללו קשים דהא ברישא לפנים האר"ש בתחילת לשונו כתב וז"ל ואומר ר"ת אם יש ששה בני אדם שלא שמעו קדיש וברכו אעפ"י שהשאר שמעו יכולין לומר קדיש וברכו והביא ראיה מהא דאמרינן במ"ס וכו' רבותינו שבמערב וכו' אע"ג דלכאורה משמע דרבותינו שבמערב פליגי את"ק ואגמ' דידן וסברי לכתחלה לא בעו אלא ו' וי"א ששה ומיהו היה נראה לר"ת לאוקמא דלא ליפלוג אגמ' דידן ומיירי דהני ששה לא שמעו קדיש ואידך שמעו וכו' ובס' הישר כתב ר"ת שמצא כתוב באגדה שאין או' ברכו אא"כ יש ששה וכו' ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאפי' בשביל א' וכו' ועוד במ"ס כתוב ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו וכו' ועמד א' וכו' עכ"ל בקצור. הראת לדעת דר"ת תריץ יתיב דלא פליגי רבותנו שבמערב את"ק ואגמרא דידן ושוב על מה שאמרו תלמידי רש"י ז"ל שאפי' בשביל א' ואח"ז הביאו בריתא שלנו דאפי' ט' שענו וכו' ור"ת לא רצה לסמוך על זה דמ"ש במ"ס הוא דיעבד. וע"ז קאמר הרא"ש דלא נהירא לחלק בין לכתחילה לדיעבד. ונמצא דהשתא קיימינן בהא דקאמר ברייתא שלנו ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו ועמד א' בין אלו ואמר ברכו יצא י"ח דר"ת סבר דהוי דיעבד והרא"ש ז"ל חולק דאפי' לכתחלה. והשתא מאי אית לן אי רבותינו שבמערב פליגי או לא פליגי ותו דעדיף טפי אם נאמר דלא פליגי את"ק וכמ"ש ר"ת ואמאי כתב הרא"ש דפליגי. ועוד מה סיים דסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו ז' ששמעו עם א' שלא שמע והוו תרתי דסתרן דפתח בז' וכתב הסברא הפך רבותנו שבמערב. וסיים עם א' שלא שמע ותו דאינו נמשך מהאמור. וראיתי למרן ז"ל בבית יוסף סי' ס"ט שהביא לשון זה דהרא"ש והביא הנסחא דסברא גדולה הוא דלמה לא יצטרפו תשעה ששמעו עם היחיד שלא שמע ע"ש ובזה נתישב סוף הלשון דהסכים כמו שאמרו תלמידי רש"י הפך ר"ת דלא רצה לסמוך על זה. אמנם אכתי נשארו שאר דקדוקים ועלה בלבי להגיה איזה הגהה אך מה נעשה דמרן ז"ל העתיק הלשון כמות שהוא:

ואפשר דכונת הרא"ש ז"ל דאי אמרינן דרבותנו שבמערב לא פליגי עם הת"ק כמו שאמר ר"ת א"כ מלבד שצריך עשרה צריך שיהיו ז' או ששה שלא שמעו. וא"כ מאי דקתני תו בברייתא שלנו ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו ועמד א' וכו' פליג ארבותנו שבמערב. או נאמר דהיינו בדיעבד דוקא וכמו שר"ת לא רצה הוא לסמוך על זה לכתחילה. ולכן סבר הרא"ש נגד ר"ת בכל דרבותנו שבמערב פליגי על ת"ק דלא בעו עשרה לברכו אלא בז' סגי. ומאי דקתני בבריתא שלנו בתר הכי ובמקום שיש ט' או עשרה אתי כת"ק דודאי בעי עשרה אך אי איכא עשרה ששמעו מצי יחיד שלא שמע לעמוד בפניהם ולומר דבר שבקדושה וזה ההשך לשון הרא"ש דכתב ולא נהירא דאין לחלק בענין זה בין לכתחלה לדיעבד. ונתקש' הרא"ש דהוי רבותינו שבמערב פירש ר"ת דבעו עשרה ומכללם ז' או ששה שלא שמעו. וא"כ יפה עשה ר"ת שלא רצה לסמוך דמסתמא נאמר דגם ת"ק כרבותינו שבמערב ועדיפא לן לאשויינהו ולומר דהא דקתני ובמקום שיש ט' או עשרה ששמעו וכו' הוי דיעבד אי לזאת כתב הרא"ש ז"ל דרבותינו שבמערב פליגי את"ק וסברו דבז' סגי. ואם כן מאי דקתני ובמקום שיש ט' אתי כת"ק ולכתחלה וסברא גדולה היא דלמה לא יצטרפו ט' עם א' שלא שמע:

ומ"ש הרא"ש ז"ל ובס' הישר כתב ר"ת שמצא כתוב באגדה וכו' אא"כ יש ששה וכו' לכאורה יש לדקדק דמה זו מציאה באגדה והוא בריתא שלנו דמ"ס ומר ניהו גופיה הביא ראיה ממנה כמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה בתחילה משם ר"ת. ונראה דבמ"ס הסתם הוא ז' מרבותנו שבמערב ויש אומרים ששה להכי כתב ר"ת שמצא בהגדה שאמר ששה סברה זו לבד ולא הזכירו באגדה סברת תנא קמא דמ"ס אלא סברא זו של ששה זה אפשר לומר כפי מ"ש הרא"ש ז"ל. אמנם אני עני זכיתי ובא לידי ס' הישר של ר"ת כ"י וכתוב שם שמצא באגדה וז"ל אגדה אין אומרים ברכו אלא א"כ חמשה שלא שמעו ביניהם שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ביניהם שנאמר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו עכ"ל והיינו כמ"ש התוס' בשמו. ולא כמ"ש הרא"ש ורבינו ירוחם נתיב ג' חלק שני בשמו של ר"ת ששה. ולפי נסחתנו בס' הישר ניחא מה שהוצרך ר"ת לומר מצאתי באגדה חמשה דבמ"ס אמרוט ז' וי"א ששה. ובאגדה מצא ה'. ועוד דבט"ס לא פירשו והו"א דפליגי על ת"ק ובאגדה פירשו דהחמשה שלא שמעו ביניהם מכלל דבעי עשרה ולא פליגי את"ק. וכבר הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דהיה נראה דרבותנו שבמערב פליגי את"ק ור"ת אוקמא דלא פליגי כמו שהבאתי לשון הרא"ש ז"ל בפסקיו ואפשר דר"ת אח"ך מצא מפורש באגדה דהחמשה הם שלא שמעו מכלל דבעי עשרה וממילא רבותינו וי"א דבריתא דילן הכי ס"ל ולא פליגי את"ק:

אכן כפי זה קשה על הרא"ש דכתב דרבותינו שבמערב פליגי את"ק ודרה דברי ר"ת שהרי מאגדה זו שהביא ר"ת בס' הישר מוכח דלא פליגי. והרא"ש ז"ל מייתי מס' הישר ואיך לא הדר מר משמעתיה ואולי דהרא"ש הבין דרכה והוא ידע את מקומה של אגדה זו והן לא מכיר דזה שכתוב בס' הישר שלא שמעו ביניהם הוא פירוש ר"ת דמפרשה הכי על דרך מה שפירש בבריתא שלנו דלא פליגי את"ק. ומשו"ה הרא"ש לא נסוג אחור ולא שב מיד עתו דרבותנו שבמערב פליגי:

ודע דבארחות חיים אות צ"ג מהל' תפלה הביא ברייתא שלנו הפך מנסחתנו ונסחת התוס' ורבינו תם והרא"ש ודעמייהו דרבותנו שבמערב ז' ויש אומרים ששה. והא"ח הביא הנסח' רבותינו שבמערב ששה וי"א שבעה ע"ש. והטור כתב משם ר"ת שבעה והוא הפך מ"ש התוס' והרא"ש בשם ר"ת דהתוס' כתבו ה' ואביו ששה והוא עצמו בקיצור פסקי הרא"ש משם ר"ת כתב ששה ונראה דט"ס הוא בטור ולא ראיתי כעת מי שהעיר בזה:

ובמקום שיש שם תשעה וכו'. בארחות חיים שם הביא הלשון מבואר יותר וז"ל ובמ"ס כתו' ובמקום שיש שם ט' או עשרה ששמעו קדיש ולאחר תפלה עומד אחד שלא שמע לא קדיש ולא ברכו בפני אלו ואמר ברכו וענו לו אחריו יצא ידי חובתו עכ"ל ועיין בטור סי' ס"ט. ולדעת הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ותלמידי רש"י בשמו האי סתמא דבריתא שלנו פליג ארבותינו שבמערב ועל יש אומרים דלעיל דאפילו בעבור אחד שלא שמע אומרים קדיש וברכו לפני עשרה שלא שמעו לכתחילה. ועיין מה שכתב הרדב"ז בראשונות סימן רמ"א ומה שכתבתי אני עני בקונט' מחזיק ברכה סי' ס"ט בס"ד:

ולאחר התפלה עומד אחד שלא שמע וכו'. הר' פרי חדש ז"ל סי' ס"ט חלק על רש"י והתוספות והרא"ש ושאר פוסקים דאינו פורס על שמע ועובר לפני התיבה אלא אותו שלא יצא וכתב דהכי איתא להדיא במ"ס ע"ש. ולראשונים שומעין והמעיין יראה דיש להעמיד דברי הראשונים ז"ל דהם עצמם הביאו מ"ס ולא חשו לדקדוק זה דנקט עומד אחד שלא שמע וסברי דלאו דוקא. וכבר מר"ן ז"ל בש"ע שם סי' ס"ט פסק אפי' מי ששמע יכול לפרוס בשביל אותו של אשמע ואם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע וכו' מוטב שיפרוס ויעבור הוא עצמו ע"ש:

וכבר תקנו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה וכו' מר"ן בב"י סי' ס"ט כתב בשם ס' המנהיג דדוקא בתפלת ערבית מותר דלא בעי למסמך גאולה לתפלה אבל בשחרית אסור להפסיק בין גאולה לתפלה ע"ש. והרב נחלת יעקב הביא דברי ס' המנהיג וכתב וז"ל אבל בריתא דהכא ס"ל דאף בשחרית מותר מדקתני בסיפא בג' תפלות משמע דת"ק סבר אפי' בין גאולה לתפלה מותר עכ"ל. ועמו הסליחה דמאי דקתני דתקנו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה היינו דוקא בערבית דלא בעי למסמך גאולה לתפלה כשחרית ולא הוצרך לפרש דלא אפשר דיהא תקנת חכמים לאפסוקי בשחרית בין גאולה לתפלה. ובסיפא דקתני לאחר עושה שלום בג' תפלות היינו דלא רצו גם בערבית שיאמרו אחר גאולה. ות"ק סבר דכיון דתפלת ערבית רשות לא בעי למסמך גאולה לתפלה וכמ"ש התוס' פ"ק דברכות דף ד' ע"ב בשם סדר רב עמרם. וסיפא דקתני בב' תפלות סבר דגם בתפלת ערבית בעי למסמך גאולה לתפלה כדא"ר יוחנן גם בתפלת ערבית ואע"ג דהיא רשות אם מתפלל בעי לסמוך כמ"ש התוס' שם ועמ"ש בברכי יוסף סי' רל"ו ובקונט' חיים שאל ח"ב סי' י"ד ודוק היטב ואין להאריך כאן:

ונהגו אנשי מערב ואנשי מזרח לאומרו אחר עושה שלום וכו'. ק"ק על מ"ש בס' ארחות חיים ה' תפלה אות צ"ה וז"ל ובמסכת סופרים כתוב ובמקום שיש ט' וכו' וכבר התקינו חכמים לחזנים לומר לאחר גאולה וכו' וכן נהגו אנשי מזרח ואנשי מערב ע"כ במסכת סופרים עכ"ל. ונראה מדבריו דאנשי מזרח ואנשי מערב נהגו שהחזנים אומרים אחר גאולה. ובבריתא שלנו אומר להפך שאנשי מזרח ואנשי מערב נהגו לומר אחר עושה שלום כמבואר. ויש לישב:

תשעה וכהן וכו'. עיין סוגית מגילה דף כ"ג ע"ב ועיין מ"ש אני בעניי בדברים אחדים בקונט' אחורי תרע' דף קע"א בס"ד: