כסא רחמים על מסכת סופרים א:ב

שאל א' את ר' יהושע וכו'. הלשון אינו מתוקן. והכי אתמר בשבת דף ק"ח שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מנין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא מעתה ע"ג עור נבילות וטריפות אל יכתבו א"ל אמשול לך משל וכו' אלא מעתה יאכלו א"ל התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואת אמרת יאכלו. א"ל קאלוס ועתה אכתוב קצת פירוש: בייתוסי א' מתלמידי צדוק ובייתוסי שאינך מאמינים בדברי רז"ל: א"ל אמשול לכם משל וכו' השיבו דכתיב ענה כסיל והיינו בדברי תורה כמש"ל: א' הרגו מלך פירש"י ואלו לקו על ידי בוראן אספקלטור שר הטבחים בלשון יוני. קאלוס טעם זה משובח:

דרש אמרו רז"ל במדרש כל מי שאין בו דעת נבלה טובה הימנו. ושמעתי במ"ש גדולה דעה שנתנה בין שתי שמות שנאמ' כי אל דעות ה'. והכא אמרו דעור נבילות וטריפות כשר לספרים תפילין ומזוזות. ובמזוזות כתו' מבחו' שדי כנגד תיבת והיה שבפנים ונמצא דעור נבילה נתון בין שתי שמות והיה שהוא אותיות שם הויה. ומבחוץ שדי. וזה שאין בו דעת לא זכה להיות בין שתי שמות אל דעות ה' וא"כ עור נבילה טובה הימנו שנתון בין שתי שמות והיה שדי:

תוספות א"ל אמשול לך משל וכו'. וא"ת דשם בשבת דף ק"ח אמר רב לימוד זה לעיל מתורת ה' בפיך ולעיל שם בשבת דף כ"ח מוכח דהוא לימוד פשוט ולא חזינא שום אמורא דנתעורר בזה ששאל הביתוסי דא"כ בעור נבילות וטריפות אל יכתבו. וי"ל דלדידן ל"ק והוא דבפ' למען תהיה תורת ה' בפיך יש לפרש ב' פירושים א' דאינו כשר לכתוב עליו אלא דבר המותר ממש שנאכל מבשרו ואז העור מותר לכתוב עליו והב' דמין שהיא מותר שרי ואע"ג דהוא נבילה וטריפה כיון שהוא מין טהור סגי. ומסורת בידינו תפסת מועט תפסת וא"כ נקטינן דהפירוש מין המותר ולכן לנו דיש לנו כללי ההלכות לק"מ. אך הביתוסי חקר והשיב לו:

התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה וכו' כך הוא לשון הש"ס כמ"ש בפירוש. ויש להבין אמאי השיב לו בלשון תמיהא. ואפשר דעתה דאמר לו דיש מי שהורגו מלך ויש אספקלטור ומי שהוא ע"י המלך משובח בזה היה לו להבין מעצמו האי דכתיב לא תאכלו כל נבילה דכל אתא לרבויי אלו שמתו על ידי בוראן. והיינו רתחיה דיש לו פתח פתוח להבין הטב פסוק לא תאכלו כל נבילה מעצמו ולא סגי דלא הבין אלא מקשה וסמא בידיה כל לו כל אליו דלהכי אתא כל כאמור ולכן השיב בלשון תמיהא התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואת אמרת יאכלו. והבין מאי דמחוי ליה במחוג וא"ל קאלוס דמשובח טעם זה דבזה יובן מאי דכתיב כל נבילה כדאמרן ועוד אפשר לומר ונקדים אשר ראיתי להרב גנת ורדים א"ח כלל ב' סי' ט"ו שהרבה לתמוה על ר' יהושע שנתן חשיבות לבהמה שמתה מאיליה לבהמה שנשחטה והלא בע"ח אין להם מעלה רק שתהיינה מאכל לאדם והאריך בזה הרבה ומסיג דדברי ר' יהושע ע"ד ענה כסיל ובדרך לעג וקלס ושוב יישב הענין והאריך. והרב הגדול מהר"ם ן' חביב ז"ל שם סי' י"ו דף ל"ו ע"א השיג עליו ותירץ יתיב ואחריו השיבו הרב המחבר ז"ל סי' טו"ב דף ל"ז ע"ד. והמעיין יראה דיש כמה דוחקים בדברי הרבנים ז"ל ויש לדקדק בדבריהם לא ע"ט האסף:

ואפשר לומר דר' יהושע קושטא קאמר ליה לבייתוסי ואמטו להכי מייתי ליה בש"ס ותנייה בבריתא דילן דודאי ידוע דשבח גדול לבהמה הוא לשוחטה ותהיה מאכל לצדיק והוא תכלית מעלתה וכמו שאמרו סוף בהמה לשחיטה וזהו מלבד מה שאמרו חכמי האמת אמנם כל זה כשאנו דנים על הבהמה בכלל אך כשאנו דנים על עור הבהמה לבד בזה א"ל ר' יהושע דמתה מאליה לענין העור לבד יש לה שבח דדמי למי שהרגו מלך והביתוסי לא הבין עומק כוונתו והקשה לו א"כ יאכלו ועל זה תמה עליו וא"ל התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה וכו' כלומר לא הבנת כי לא דברתי רק על העור. אבל אכילה הוא ענין אחר דחסר לו שחיטה ודיני טרפיות כדי שיהיה לה מעלה שתאכל וזהו שתמה עליו התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואתה אמרת יאכלו והיא תמיהא קיימת דזה שאמרתי אינו אלא כשאנו דנים על העור לבד. אבל על הבהמה בכלל תקונה ומעלתה ע"י שחיטה ובדיקה ואז יאכלו בני ישראל והוא התקין שלה ודוק הטב: