כתר המלך חלק ב תמה

שם פרק ג הלכה ד הנדה והזבה וש"י כנגד יום והיולדת אע"פ שלא ראתה דם כולם מטמאים למפרע מעל"ע או מפקידה לפקידה וזהו הנקרא מעת לעת שבנדה עכ"ל. והנה קשה לענ"ד טובא לפי מאי שכתב רבינו ז"ל לעיל בפ"ה מה' איסורי ביאה ה' י"ג המפלת חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה כו'. וכתב הראב"ד ז"ל הא דלא כהלכתא דהא אסקינא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי ורבנן סברי א"א לפתיחת הקבר בלא רם עכ"ל. וכתב שם הרה"מ ז"ל דרבינו פוסק דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם והביא ראיות לזה דהלכה כן. וכן כתב הב"י ביו"ד (סי' קפח) דשיטת רבינו ז"ל הוא בכ"ד דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ומה שכתב לקמן בפ"י דהיולדת אע"פ שלא ראתה דם טמאה היא מגזה"כ וכמו שמבאר שם לקמן רפ"י הכ"מ עיי"ש. וא"כ מ"ט מטמא הכא מעת לעת בלא דם מה ראתה קודם הלא קיי"ל דמעוברת דיין שעתן. והנה בברייתא שם בנדה ודף לט ע"א) פירש רש"י ז"ל שם היולדת שיצא דם בפתיחת הקבר וכונת רש"י ז"ל א"נ דאין פתיחת הקבר בלא דם אז בכל יולדת מטמא מעל"ע דאי אפשר בלא דם וא"נ גבי יולדת דאפשר בלא דם מיירי ע"כ שיצא דם ודאי אבל רבינו דהוא פוסק דאפשר בלא דם וא"כ גבי יולדת שלא ראתה דם מ"ט מטמא מעל"ע כיון דליתא דם בשלמא היולדת טמאה משום גזה"כ אף בלא דם אבל מ"ט מטמא למפרע כיון דלא יצא דם ממנה לא תטמא אלא מכאן ולהבא כמו כל הנשים דדיין שעתן וצע"ג

שם הלכה ד במשל"מ וזהו הנקרא מעל"ע שבנדה דקדק הרב המנהיר בריש מס' נדה מדברי רש"י ז"ל דמשנה קמייתא דנדה דאין פקידה ממעטת מן מעל"ע אלא בפקידה שהיא תקנת חכמים כגון שחרית וערבית שאז בודקת יפה אבל אם בדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וחזרה ובדקה בחצי היום ומצאה טהורה ואח"כ בדקה ומצאה דם אין אומר שלא תטמא אלא מחצי היום ואילך שהרי בדקה עצמה בחצי היום והיא מצאה טהורה אלא מטמא משחרית משום דבדיקה דחצי היום לא חשיב בדיקה דאימור לא בדקה עצמה יפה כיון שלא תקנו לה חכמים לבדוק באותה העת עכ"ל. והנה כמו כן כתב נמי המהר"ם לובלין ז"ל שם במשנה. אך לענ"ד קשה ע"ז דא"כ שם בגמ' ודף ד ע"ב) דמקשה פשיטא כיון דבדקה עצמה בשעה ראשונה ומצאה טהורה לא מטמאינן לה מעל"ע כו' ומתרץ אודי דדוחק נימא כן דאשמועינן דדוקא הוא אם בדק בשעה ראשונה דהוא שחרית כתקנת חכמים אבל אם לא בדק בשעה ראשונה אינו חשבינן לבדיקה ולהכי מפרש ליה לומר על שעה ראשונה דבזה הוא ממעט מעל"ע ולא שעה אחרת דזה אי לא בדקה שחרית איני ממעט מן מעל"ע וצ"ע

שם פרק ח הלכה ט זב וטהור כו' בזמן שמשאן כבד ה"ז טמא כו'. וקשה לי דהא לפי מאי דאיתא הסוגיא במס' נדה (דף ז ע"א) אינו טמא רק לתרומה אבל לא לחולין ורבינו מסתם קסתים ולא ביאר זה דרק לתרומה טמא וצ"ע

ה' טומאת אוכלין פ"ח הי"ז וכן האשה שהיא טבולת יום לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרישתה ומניחתה בכלים ונותנתו עם שאר העיסה כאחת כו' עכ"ל. והנה זהו משנה בפ"ד דטב"י מ"ב ושם איתא לשה את העיסה וקוצה הימנה חלתה ומניחתה בכפישא או באנחותא כו'. והנה זהו דהמה כלים שאין להם בית קיבול ואינן מקבלין טומאה כמו שכתב שם רש"י ז"ל במס' נדה (דף ז ע"א) שהביא משנה זו. והנה לעיל בפ"ח מה' בכורים ה' י"ב גבי חלת עם הארץ אם עושה עיסת חולין בטהרה מניחה בכלי גללים או כלי אבנים או כלי אדמה שאין מקבלין טומאה וזהו מגמ' דגיטין (דף סב) דאמר מניחתה בכפישא או באנחותא וא"כ תקשה על רבינו מ"ט לא ביאר הכא דמניחתה רק בכלים כאלו דאין מקבלין טומאה ורק סתם בכלים סתמא משמע אף בהני דמקבלין טומאה. והנה במשלה דנדה (דף עא ע"ב) אומר סתם ומודים שהיא אוכלת במעשר וקוצה לה חלה ואינו מבאר דהיא חניתה בכלים כאלו שאין מקבלין טומאה א"ל דסמיך על המשנה דטב"י דהכא בנדה רק דרך אגב אומר אבל התם הוא עיקר דין של טב"י ואינן חולקים המשניות זע"ז וא"כ צ"ע על רבינו ז"ל מ"ט לא ביאר זה

בפ"ה מה' עדות הבאתי ראיה לדברי רבינו דקרוב אינו מחייב שבועה לא כמו עד אחד עיי"ש. ועיין נוב"י מה"ק ח' אה"ע (סי' לג) מה שדחק למצוא מקור לדברי רבינו. והנה מצאתי מפורש כדברי רבינו בתורת כהנים (פ' ויקרא פ"ד סי' רסג) על הפסוק או הודע אליו חטאתו וז"ל הודע אליו ולא שיודיעהו אחרים אין לי אלא שאמרה לו שפחה כו' מנין אפילו קרובים אמרו לו אוציא את שאמרו לו קרובים שאין כשרים להעיד בו מנין אפילו א"ל עד אחד אוציא את שא"ל עד אחד שאין מחייבי אלא שבועה מנין אפילו א"ל שנים כו' עכ"ל התורת כהנים. נמצא דאומר תחלה מנין אפילו אמרו לו קרובים ואומר אוציא שא"ל קרובים שאין כשרים להעיד בו ואח"כ אומר מנין אפילו עד אחד ומסיק שאין מחייבי אלא שבועה משמע מזה דקרובים ושארי פסולים אינן מחייבים אף שבועה דרק עד אחד כשר הוא מחייב שבועה אבל לא קרובים דאומר תחלה דזה ודאי לו דאינו מחייב ורק מביא אח"כ על עד אחד דמחייב שבועה משמע מזה דקרוב או פסול אינו מחייב שבועה כדברי רבינו ודוק

בפ"ב מה' מלכים הי"ג הבאתי דברי האחרונים שחדשו לחלק בספק דס"ל לרבינו דהוא מן התורה לקולא הוא רק בספק ל"ת אבל ספק בעשה מודה רבינו דאזלינן לחומרא דהתורה לא דברה רק בדבר ברור לא תעשה ברורה או עשה ברורה. הנה מצאתי לזה מסייע בדברי רבינו הרשב"א ז"ל שכתב חילוק זה במס' יבמות (דף מ ע"א) וז"ל תמיה לי אמאי שבקיה ללא תאפה חמץ דנקט ברישא וה"ל לומר אי לאו מצה היא לא תאפה חמץ אמר רחמנא וניחא לי דחמץ משמע חמץ ברור וחלוט אפילו ת"ל שאינה מצה חמץ ברור אינו להכי נקיט מצות אמר רחמנא כלומר מצה ברורה עכ"ל והוא ממש כמו שחדשו בזה האחרונים דעל ל"ת אמרינן דהתורה אמרה ברורה וכן עשה הוא בדבר ברור דוקא כמבואר ודוק: