כתר המלך חלק ב רח

כתר המלך

הלכות שבועות

פרק א הלכה ב ואין שבועת ביטוי כו'. והנה הכ"מ והלח"מ מקשים על רבינו דלא אתיא לא כר"ד ולא כרבין כו'. וכתב הכ"מ דהטעם דנקיט רבינו שאכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל כל הד' משום לא תשבעו ולא הזכיר בל יחל אף דס"ל כרבין משום דס"ל דכי מוקי רבין אוכל ולא אוכל בבל יחל היינו לומר דעובר אף בל יחל שא"א לומר דעובר על בל יחל בלחוד קאמר שהרי שבועת ביטוי היא מפורשת בפשט הכתוב באוכל ול"א וכתוב ביה שקר אלמא אוכל ול"א לד"ה שקר הוא ופסק כרבין מפני כו' ועוד דסוגיין דעלמא כלשנא דרבין. ולפ"ז אוכל ול"א עובר גם בבל יחל ומה שלא כתב רבינו כן לפי שא"ר למנות לאווין הרבה כו' עכ"ל

ונ"ל להביא ראיה לזה מסוגיא מפורשת במס' שבועות (דף ג ע"ב) דאמר שם אבל מלקות חיובי מחייבי וכדרבא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר אף שקר לשעבר כו' וכתבו התוס' ד"ה אבל סוגיא דהכא כרבין דאמר התם אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אבל ר"ד אמר התם אכלתי ול"א שוא כו' ולפ"ז למאי דמסיק קסבר לשאב"מ לוקין עליו תימא לר"י דמה מפרשי הני טפי מהני ונראה דאע"ג דלענין מלקות כולהו שוין מ"מ שייך כו'. וריצב"א פירש דסוגיא זו כרבין כדפרישית ולדידיה מפרשי טפי אוכל ול"א מאכלתי ולא אכלתי דפשטיה דלא תשבעו משמע להבא כו' ואפילו רבין מודה והא דמפיק ליה מפשטיה ומוקי לה באכלתי ולא אכלתי היינו משום דלהבא נפקא מלא יחל ולהכי קחשיב הכא אכלתי ול"א שהן ד' אלא דלא מפרשי משום דקראי לא משמע אלא להבא ולא מוקי ליה באכלתי ול"א אלא משום דלא ניחא ליה לאוקמי בלאו יתירא עכ"ל. וא"כ ניחא שפיר לפ"ד רבינו דבאמת גם לרבין אוכל ולא אוכל ילפינן מלא תשבעו דהוא מפורש בהדיא אלא דרבין נקיט בל יחל דהוא עובר גם משום זה אבל באמת ידעינן מקרא דמביא רבינו ולהכי זה מפרשי טפי כדברי הריצב"א ז"ל ומה שכתב הכ"מ בסוגיין דעלמא כלישנא דרבין הוא כדברי התוס' אלו דסוגיא זו כרבין אתיא ודוק

פרק ב הלכה ו וכן ימין שבועה וכן שמאל שבועה שנאמר כו' עכ"ל. והנה הטור כתב ביו"ד (סי' רלז) וכתב הרמב"ם וכן ימין שבועה וכן שמאל שבועה כו'. וק"ל מ"ט הביא זה בשם הרמב"ם אחרי שהוא גמ' מפורשת במס' נזיר (דף ג ע"ב). ונ"ל לישב כן דהנה שם בסוגיא איכא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל דר' יוחנן ס"ל דכ"ע לא מיתפיס אינש במידי דסמוך ורק הטעם דר"מ הוא דחיישינן שמא צפורי נזיר טמא קיבל עליו ור"ל ס"ל דהפלוגתא דר"מ ורבנן הוא דר"מ ס"ל מיתפיס אינש במידי דסמוך ורבנן סברי לא מיתפס ומקשה הגמ' ומי איכא למ"ד לא מיתפס והתניא האומר ימין ה"ז שבועה מ"ט לאו משום דכתיב וירם ימינו כו' בחי העולם אמרו לא משום דימין גופיה אקרי שבועה כו' והנה בירושלמי דנזיר בסוגיא זו איכא פלוגתא זו ואפכא דר' יוחנן ס"ל כמו ר"ל בגמ' דידן ע"ש נמצא דלפ"ז אם אמרינן דר' יוחנן סבר דר"מ ס"ל דמיתפס אינש במידי דסמוך ליה א"כ א"ל דהך ברייתא דאומר ימין ה"ז שבועה הוא ס"ל דלהכי הוי שבועה כר"מ דמתפיס במידי דסמוך ליה אבל ימין לא הוי שבועה וא"כ לרבנן דס"ל לא מתפיס לדידהו ימין לא הוי שבועה כלל וא"כ דקיי"ל ר"מ ורבנן הלכה כרבים ור"י ור"ל הלכה כר' יוחנן ולפי גירסת הירושלמי א"כ אתיא הברייתא כר"מ ולדידן לר"י לא הוי שבועה ימין אף שמביא שם ברייתא שניה מניין שימין הוא שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו מ"מ לפי מה דאמרינן במס' ברכות (דף ו ע"א) בימינו זו תורה שנאמר מימינו אש דת כו' ובזרוע עוזו זו תפילין כו' וא"כ י"ל דימין ושמאל גופיה המלות האלה לא הוי שבועה דהוא כינוי לתורה ותפילין והתולה בתורה הוי שבועה כמו שכתב רבינו לקמן פי"ב ה"ד וכן בתפילין אם תורה על ההזכרות ודאי הוי כמו ס"ת דהוי שבועה וא"כ לדידן לפי גמ' זו ימין ושמאל המה לא הוי שבועה ורק משום דמיתפס במידי דסמוך דכתיב וירם ימינו ימינו דכתיב גבי הקב"ה נשבע בימינו ובז"ע קאי על תורה ותפילין שהוא אצל הקב"ה אבל לגבי ב"א לא הוי שבועה רק לר"מ דמיתפס במידי דסמוך לפ"ג הירושלמי דר"י ס"ל כן להכי מייתי ליה בשם הרמב"ם דעיקר הוא גירסת גמ' דידן דר' יוחנן ס"ל דכ"ע לא מיתפס וא"כ ימין ושמאל גופיה הוי שבועה כמבואר. ושם בהאי ענינא ראיתי בדברי המפרש דבר תמוה שבתחלה שמביא ימין ה"ז שבועה פירש שלא אוכל ככר זו ואח"כ שמסיק לא ימין גופיה שבועה כתב כגון שאומר שבועה שאוכל ככר זו וכן בברייתא השניה נמי מפרש שאוכל ככר זו ומ"ט שינה לומר תחלה שלא אוכל והתוס' מפרשי בכולו שאוכל ככר זו וזה דשני המפרש בתחלה שלא אוכל צ"ע

פרק ד הלכה ב נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהו חייב עכ"ל. וכתב הלחם משנה ורבינו ז"ל כתב שלא יטעום כלום ונ"ל דלאו דוקא דאמר כלום אלא אפילו לא אמר כלום טעימה משמע כל שהו שכן משמע מן הגמ' עכ"ל. ולענ"ד נ"ל לומר דרבינו נקיט דוקא כלום ומה שכתב שכן משמע בגמ' זהו לפירש רש"י ז"ל דמקרי מפרש היינו שאומר שלא אוכל כל שהו וכן אם אומר כלום הוי דינו כמו מפרש דהוי בכל שהו ואף אם אומר מלת אכילה ואם אומר שלא אוכל כלום נמי הוי כל שהו וא"כ אין רבותא ע"ז בטעימה דה"מ אבל רבינו דמפרש ליה מפרש הוא היינו שאומר שלא יאכל דבר זה כמו שכתב בה"א אבל אם אומר אפילו כל שהו מ"מ אי אמר שלא אוכל הוי בכזית א"כ ניחא דזהו החילוק דבטעימה אי אומר כלום משמע כל שהו ומדייק רבינו דוקא כלום דזה שני מאכילה. ויש להביא ראיה לזה מהא דאמרינן שם (דף כב ע"ב) כהא דאמרי אינשי נטעום מידי ועיילי ואכלו ושתו וכתבו התוס' וא"ת ומה ענין טחינה אצל אכילה ושמא י"ל דבלשונם הוי קרי לאכילה טעימה עכ"ל

נמצא דלפ"ז אי אומר שלא יטעום הוי כמו שאומר שלא אוכל וא"כ מאי מקשה הגמ' שם דאומר אבל בטעימה ד"ה כ"ש פשיטא ומהו אומר נמי מ"ד ליטעום נמי כדאמרי אינשי דילמא באמת אה"נ דהוי כמו אכילה כמו שכתבו התוס' והוי כמו שאומר שלא אוכל אלא ודאי דזה רק אם אומר נטעום לבד הוי כמו אכילה כמו שכתבו התוס' ורק הכא מיירי שאומר שלא אטעום כלום דבזה לא הוי כמו אכילה דבאכילה אף אם אומר כלום או כל שהו נמי הוה בכזית דלא מקרי מפרש זה והכא הוי בכ"ש וע"ז מקשה פשיטא כיון דאומר טעימה ואומר כלום ומשני דמ"מ כדאמרי אינשי דבזה הוה כמו אכילה קמ"ל דלא הוי היכא שאומר כלום כמבואר. ומ"מ כל הפוסקים לא הזכירו מלת כלום ורק שלא אטעום לבד הוי בכ"ש כמבואר בטור ש"ע יו"ד (סי' רל"ח). ומשמע דלא בדוקא מפרשי מלת כלום דהמה מפרשי לה כפירוש רש"י ז"ל דמפרש היינו שאומר כל שהו וכמו דאיתא מפורש