כתר המלך חלק א רה

לא מצטרפי וא"כ שפיר זה שכתב הב"י דמשמע דאפילו לא נשתייר כלום כשר דמשמע לפ"ז דקיל חוט השדרה מגרגרת שהחיות תלוי בו דהא יש ראיה דקיל מזה דהכא מצטרפים הנקבים לרובא ובחוט לא מצטרפי ונפרש הכא כמו שמפרש התבואות שור דרק זה למידין מגרגרת דלא מקרי לארכו בכלל פסוקה וא"כ כשר גבי חוט לארכו שנסדק דאינו בכלל פסוקה ולא ילפינן מגרגרת דנבעי משהו למעלה ומשהו למטה דהוא קיל כמבואר

ועתה ניחא הגמ' דקאמר למבעי אי עד ועד בכלל א"ל היינו לר' יעקב דס"ל דניקב מצטרפי לרובא גבי חוט השדרה וא"כ בעינן נמי שיור למעלה ולמטה אם נסדק לארכו וא"כ מיושב קושית התוס' שפיר כן דלא מצי למימר הכא דעד ועד בכלל מדכל שיעורי חכמים להחמיר דהכא א"נ דעד ועד בכלל דמקרי חוט השדרה נמי מהפרשה השניה ואם נסדק לארכו הוה שיור החוט גם מהפרשה דכיון דגם הכא מקרי חוט והוה שיור משהו גם אם נשאר שמה אחר בין הפרשה אבל א"נ עד ולא עד בכלל ולא מקרי חוט ואם נשאר שמה המשהו לא מהני וא"כ הוה הכא לחומרא אפכא א"נ דעד ולא עד בכלל ולא שייך לומר להחמיר דתצא קולא ג"כ מזה ולהכי נשאר בבעיא. ודומה הוא כמו שכתבו התוס' במס' ברכות (דף כו ע"ב) ד"ה איבעיא להו תימא כי כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מגריס כו' אלמא עד ולא עד בכלל וי"ל אי אמרינן עד ועד בכלל יש בו גם חומרא שיתפלל ול"א ע"ז כו' וכן כתבו התוס' הכא בחולין ד"ה התם עי"ש. וא"כ כמו התם לא אמרינן הכלל בזה כיון דיש לומר חומרא אפכא בעד ועד בכלל וה"נ יש לומר עד ולא עד בכלל ואז יש חומרא לענין אם נסדק לארכו דל"מ שמה אם נשאר קיום אחרי הפרשה דל"מ חוט כמו שבארנו. אמנם לדידן א"ל דס"ל דהנקבים לא מצטרפי וכמו שמפרש הכו"פ דר"ה אמר זה אין הלכה כר"י היינו דהנקבים לא מצטרפי ולהכי שפיר פוסק רבינו דלא בעי משהו למעלה ולמטה גבי חוט וא"כ תשאר הקושיא כיון דכל שיעורי חכמים להחמיר הוא עד ועד בכלל דקולא ליתא לדידן דלא מבעיא משהו וכן ס"ל כדעת הר"ן ז"ל דגם במימרא אמרינן זה הכלל ואמרינן דשפיר נפשוט הבעיא דעד ועד בכלל לדידן והגמ' קמבעיא לר' יעקב דלית הלכתא כותיה כמבואר ודוק

פרק יב הלכה ה י"א איסור אותו ואת בנו נוהג בנקיבות שזה בנה ודאי עכ"ל. ועיין לח"מ מה שמפרש כוונת רבינו על שכתב בנה ודאי והש"ך (בסי' טז ס"ק ה) מפרש דכוונת רבינו הוא דלענין מלקות אינו לוקה אא"כ ידוע שהוא בנה ודאי ולא מהני כרוך אחריה דאיסורא אית ביה אבל הכא לענין מלקות אמר שזה בנה ודאי. והקשה כמו"ח ז"ל דסוף סוף תקשה על רבינו מ"ט השמיט ולא הביא בפירוש דכרוך אחריה אית ביה איסור לשחוט אשר הובא שם בש"ע ס"ה והוא מגמ' דבכורות (דף כד) כמו שהביא הש"ך שם. ומצאתי שגם המהרי"ט אלגזי ז"ל במס' בכורות (דף כה) הקשה זה על רבינו על השמטה זו והניח בצ"ע: פרק יד הלכה ו אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך השוחט ונמצאת טריפה או השוחט חב"ע או השוחט חו"ע שנגמר דינן לסקילה והשוחט ונתנבלה בידו וכן חשו"ק כו' פטורין מלכסות עכ"ל. וכתב הכ"מ והשמיט רבינו מלכתוב קדשים בחוץ משום דהוי משמע דקדשים בפנים טעון כיסוי וליתא כו' והנה רבינו השמיט ג"כ הא דהשוחט לע"ז אשר במשנה איתא וע"ז הא ליתא תירוץ הכ"מ. ויש לומר כן דעיקר זה דתני המשנה דין דשוחט לע"א לדידן לא צריך להביא דהשתא דבר שנאסר רק באכילה אם נמצאת טריפה פטור פשיטא היכא דגם דנאסר בהנאה כמו השוחט לע"א דפטור ורק הרבותא הוא לר' מאיר דמחייב דה"א כיון דקיי"ל דאם אומר לע"א שחיטתו נבילה כמו שפוסק רבינו לעיל בפ"ד וה"א דכמו דשחטו חשו"ק דשחיטתן נבילה פטור ה"נ זה מקרי פסול בשחיטה ויהיה פטור מלכסות קמ"ל דזה רק בחשו"ק דאמרינן שמא לא שחטו כהוגן והוי כמו נוחר ומעקר אבל גבי שחיטת מומר לע"ז והה"ד כותי ששחט וישראל עע"ג וראה דשחט כדין אף דלאו בר שחיטה הוא מ"מ לענין זה מקרי שחיטה לחייב כיסוי וכ"ז הוא לר"מ אבל לדידן ל"צ לאשמועינן בזה דהוה מכש"כ מטריפה: ונ"ל עוד לומר דרבינו ז"ל והתוס' אזלי לשיטתם דהנה נ"ל אי כותי שחט בפני ישראל וכן ישראל מומר לע"א ששחט דלדעת התוס' שחיטתן נבילה משום דכתיב וזבחת והני לאו בר זביחה כמו שכתבו לעיל (דף ג ע"ב) ד"ה כותי וכן כתב הרא"ש ד' י"ג בשם הר"י וא"כ הוה כמתה מאליה וא"כ תקשה דאף לר"מ יהא פטור דהוי כמו נוחר וצ"ל דאעפ"כ מחייב ר"מ בשוחט לע"א משום דהתוס' אזלי לשיטתן דס"ל (בדף יד) בחולין דבפעם אחד לא נעשה מומר לע"א ולהכי חייב דלא מקרי בזה מומר אבל רבינו ז"ל דס"ל בפירוש המשנה שם דאף בפ"א נעשה מומר לע"ז וא"כ צריך טעם לר"מ אמאי מחייב בכיסוי אפילו אם שחט פ"א לע"א משום דרבינו יליף איסור שחיטת כותי והה"ד שחיטת ישראל מומר לע"א מקרא דואכלת מזבחו ומחששא דתקרובת ע"ז ומכש"כ לפי מה שכתב רבינו גופיה בהל' אבות הטומאה פ"ה וקרוב בעיני דזהו רק מדברי סופרים וכמו שהאריכו בזה הפר"ח והת"ש (בסי' ב) וא"כ ס"ל דאיסור שחיטתו הוי מטעם אחר ולא דלאו בר שחיטה הוא ולכן ס"ל לר"מ דחייב בכיסוי כמבואר ודוק: