כתר המלך חלק א יד

הלכות יסודי התורה

כל בית ישראל מצווין על קידוש השם כו'. דקדק רבינו לכתוב כל בית ישראל משום דב"נ אינו מצווה על קדוש השם כמו שכתב רבינו לקמן בפ"ו מה' מלכים ושם נבאר בס"ד

שם ה"ד כל מקום שנא' יעבור ואל יהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו כו' עכ"ל

והנה הכ"מ והלח"מ הביאו הרבה מן הראשונים שחולקים על רבינו וס"ל דרשאי להחמיר על עצמו אף במקום שנאמר יעבור ואל יהרג והביאו ראיה מן התנאים אשר החמירו א"ע ומסרו למיתה על דברי תורה דל"א בזה יהרג ואל יעבור ועיין במס' סנהדרין ספ"ח מה שמבאר בזה ועיין בש"ע יו"ד סי' קנ"ז בש"ך ובאה"ג ז"ל

והנה כמו"ח הגאון ז"ל ביאר עפ"ז דברי הגמ' דמס' ברכות דף ס"א ע"ב דרע"ק היה מקהיל קהלות ועסק בתורה והוציאו אותו להריגה ע"ז ואמרו לו תלמידיו רבי עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנה עכשיו שבא לידי לא אקיימנה כו' ומבאר כן דרע"ק ותלמידיו היו מחולקים בשיטתו של רבינו והחולקים עליו דרע"ק ס"ל כשיטת החולקים על רבינו דרשאי להחמיר א"ע בכ"ד אף בדברים שלא נאמר בהם יהרג ואל יעבור כמו בלימוד התורה דהוי רק מצות עשה ועל עשה הא כתב הכ"מ בשם הר"ן ז"ל שפוסק כן בש"ע יו"ד סי' קנ"ז ס"א דעל מ"ע אף בשעת גזירה יעבור ואל יהרג ורק על ל"ת אמרינן דבשעת גזירה יהרג וכן מצינו במס' עירובין דף כ"א דהחמיר על עצמו גבי נטילת ידים ואמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חכמים וכתבו התוס' שם דרע"ק מחמיר על עצמו היה דבזה אינו מחויב למסור את עצמו למיתה ועי"ש במהרש"א ז"ל בח"א שדבריו צ"ע מן התוס' אלה ולהכי גם רע"ק הכא מסר א"ע למיתה על מ"ע ואמרו לו תלמידיו רבי עד כאן אם מחויב הוא גם כאן למסור למיתה דכיון דהוא רק מ"ע אינו רשאי למסור א"ע לקדש השם כשיטת רבינו והשיב להם דלא כן הוא כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבוא לידי ואקיימנה פירש מתי תבוא מסירת נפש בדבר שתלוי בידי אם ארצה אמסור א"ע למיתה ואם ארצה אעבור ע"ז דבדברים שהדין בהם דיהרג ואל יעבור אינו תלוי בידו עכשיו שבא לידי מס"נ כזה שתלוי בי לא אקיימנה וס"ל כשיטת הפוסקים דרשאי להחמיר על עצמו אף על מ"ע כמבואר

ולענ"ד נראה לבאר זה עפ"י מאי שכתב הנמ"י שם במס' סנהדרין והביא הכ"מ הכא דאם הוא גדול הדור ורואה שהדור פרוץ רשאי להחמיר א"ע אף לפי סברת רבינו ע"ש וזהו שאמר רע"ק מתי יבוא לידי היינו לידי דהוא היה גדול הדור ורשאי להחמיר ע"ע עכשיו שבא לידי שרשאי אנכי להחמיר לא אקיימנה כמבואר

ועוד ביאר כמו"ח ז"ל הגמ' דגיטין דף נ"א ע"ב מעשה בד"מ ילדים כו' שאמרו אם טובעים עצמנו בים באים אנחנו לעוה"ב ודרש להם הגדול שבהם ה' מבשן אשיב ממצולות ים דכיון דהמה היו קרקע עולם אשר קיי"ל ע"ז דיעבור ואל יהרג והיה הספק להם אולי הוא כדעת רבינו דאינו רשאי להחמיר והשיב להם הגדול דאינו כן אלא דרשאי להחמיר ע"ע וה' מבשן אשיב כו' ועיין בש"כ סי' קנ"ז ס"ק ט' שחולק על רבינו ירוחם וס"ל דאשה דהיא קרקע עולם אף בפרהסיא אינה מחויבת למסור א"ע וא"כ לדעת רבינו אינו רשאי ודריש הכא דרשאי כשיטת הפוסקים החולקים כמבואר ודוק

שם ועליהם נאמר כורתי בריתי עלי זבח כו'. והנה זה נאמר בב"מ דסנהדרין דף ק"י ע"ב ריב"ק אומר כורתי בריתי אלו חמשו"ע שמסרו א"ע לתוך כבשן האש עלי זבח אלו רע"ק וחביריו שמסרו א"ע לשחיטה על ד"ת וחולק הגמ' זה לשנים משני לימודים כורתי בריתי היינו חמשו"ע שמסרו א"ע בדברים שמחויבין עפ"י דין וזהו שכורתים הברית ומקיימין בריתי של תורה ועלי זבח המה רע"ק וחביריו היינו שארי התנאים שמסרו עצמן על ד"ת אף בדברים שאינם מחויבין מן החיוב למסור א"ע ורק החמירו על עצמן או מטעם דרשאי להחמיר על עצמן או מטעם דהיו גדולי הדור ורשאים להחמיר בכ"ד כמבואר ודוק

שם ה"ח בד"א שאין מתרפאין בש"א אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה כו' מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דבר מדברים שיש בהם דבר מר מעורב כו' ה"ז מותר ואפילו שלא במקום סכנה חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורין אפילו שלא כדרך הנאתן עכ"ל

וכן כתב רבינו לקמן בה' מאכלות אסורות פי"ד ה"י וכן הוא לפסק הלכה בש"ע יו"ד סי' קנ"ה וכן פוסק הרא"ש ז"ל במס' פסחים דף כ"ה אבל הרי"ף ז"ל הביא בפסחים שם דין דכה"ב אסור שלא כדרך הנאתן אבל בב"ח לא הביא זה והטור ז"ל לא הביא כלל דין זה לא מכה"כ ולא מבב"ח שאסור שלא כד"ה אלא כתב סתמא דכל איסורי הנאה שרי להתרפאות שלא במקום סכנה שלא כדרך הנאתן ולא ביאר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב כמו שמבאר רבינו והש"ע בסי' קנ"ה ועי"ש בד"מ ובדה"ב

ונ"ל לבאר כן דהנה שם במס' פסחים דף נ"ד ע"ב איתא כן אמר אביי הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהן אף שלא כד"ה מ"ט דלא כתיב ביה אכילה מיתיבי איב"י אומר מנין לבב"ח שאסור באכילה נאמר קדש כו' וא"ל באכילה בהנאה מניין אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה כו' וא"א למיפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כד"ה ואביי תאמר במאי תאמר בב"ת אטו בשר בחלב אכילה כתיב ביה ואידך להכי גמר לה מנבילה מה נבילה דרך הנאתה אף בב"ח דה"נ ואביי להכי לא כתיב אכילה בגופיה לומר לך שלוקין אף שלא כד"ה עכ"ל הגמרא

והנה רבינו פוסק בכל דבר כאביי דס"ל דאין לחלק בין כה"כ לבב"ח ושניהם אסורין שלא כד"ה

והנה המפרשים הקשו ע"ז דהנה לקמן דף כ"ה ע"ב פליגי אביי ורבא בלא אפשר ומכוון אי שרי כו' ואמר אביי מנ"א לה דתניא ריב"ז היה יושב ודורש בצילו של היכל כו' והא הכא דלא אפשר ומכוון ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי ופירש רש"י ואין הנאת צילו נאסרת דאינו דרך הנאתו עכ"ל וכתבו התוס' וא"ת והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כד"ה יהא חייב וי"ל דמעילה ילפינן חטא מתרומה ובתרומה כתיב ביה אכילה עכ"ל

והקשה המהרש"א שם דלפ"ד התוס' משמע דגם רבא מודה גבי דבר שלא כתיב ביה אכילה כמו כה"כ אסור שלא כד"ה ורק הוא אמר גבי דבר שהוא נלמוד מדבר דכתיב אכילה בגופיה אינו אסור אלא כדרך הנאתו כמו הכא גבי מעילה וא"כ תקשה לדידיה קושית הגמ' לעיל מברייתא דאיב"י דלא יוכל לתרץ תאמר בב"ת אטו אכילה כתיב ביה דכיון דילפינן לה מנבילה לא לקי אלא כדרך הנאתו דשם כתיב ביה אכילה כו' וצ"ל דקים ליה לרבא מאיזה קרא דאף כלאי הכרם אינו לוקה עליו כד"ה עכ"ל. ומשה"כ הקשו על רבינו דהוא פוסק כרבא גבי לא אפשר ומכוון שם בפי"ד מה' מ"א הי"ב דאסור ותקשה מצילו של היכל וצריך אתה לומר שאני היכל דלתוכו עשוי כסברת רבא דכיון דלמדין מדבר שנאמר בו אכילה אינו אסור אלא כד"ה וא"כ צריך לומר גבי כה"כ ובב"ת נמי דשרי שלא כד"ה וכמו שסובר רבא ע"כ כדברי המהרש"א ז"ל שם. ויש לומר דמפני קושיא זו יש לישב דעת הטור ז"ל אשר השמיט ולא הביא דין זה דאסור בהו שלא כד"ה אלא כתב סתמא דכל איסור הנאה שרי שלא כד"ה משום דפסקינן גבי לא אפשר ומכוון כרבא וא"כ מוכח מזה דישב בצילו של היכל דהני דברים נמי שרי שלא כד"ה כסברת רבא וכמו שמבאר המהרש"א ז"ל ולהכי השמיט. אמנם נ"ל לישב דעת רבינו והרא"ש והש"ע ז"ל שפסקו דהני אסורין אף שלא כד"ה אף דס"ל כרבא כן דהנה קושית המהרש"א יש לישב עפ"י מאי שהקשה הכא השעה"מ לשיטת המהרש"ל והריב"ל דס"ל במס' שבועות דף