כתם פז על ספר הזהר צא

ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא אתחברותא דמיין עילאין בתתאין וכו'. ביאר כי לא עשתה הארץ העליונה פירות כי אם בכח המים העליונים המשפיעים בה וגם בהתשוקקו' הארץ העליונה המיוחסת למים התחתונים מיד משפיעים המים העליונים בה בסוד תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כי המים העליונים לנגד המים התחתונים הם כדמיון הזכר והנקבה כי אעפ"י שההולדה מיוחסת אליה העיקר הוא הזכר כי הנקבה לא תלד כי אם מכח הזכר.

ר"ש אמר כל דא הוא לעילא והוא לתתא ביאר כי על דוגמא אחת הם העולם העליון והעולם התחתון וכי יש לכל עולם ועולם ענין שהוא מיוחס לזכר וענין שהוא מיוחס לנקבה וכמ"ש ז"ל מטרא בעלה דארעא וכן יש בעולם הזה השפל מים עליוני' ומים תחתונים ולא ירדו אותם המים התלויים באויר עד שיעלו אידי הארץ מלמטה וזה לעומת זה עשה האלהים.

א"ר יוסי אי הכי אלהים דקאמר מאן אלהים. כוונת רבי יוסי בשאלה זו הוא על זה התואר לפי שרשב"י אמר שכשם שיש למעלה מים עליונים ותחתונים כך יש למטה מים עליוני' ותחתונים א"כ ויאמר אלהים האמור במעשה בראשית אל מי יתיחס אל מדת הבי"נה או אל מדת העטרת אחר שהיא גם היא עשתה מעשה אמה א"כ למי מהן יתיחס האמירה של אלהים הנזכר כמעשה בראשית. אמר לו אלהים סתם אלהים חיים לעילא אמר כי אחר שלא זכרה התורה אלהים בה"א הידיעה ואמר ויאמר אלהים כי אם כתב בה"א היה משמע על העטר' שהוא אלהים הנודע אמנם באמרו אלהי"ם סתם הכוונה על הבי"נה אשר ננקד בניקוד אלהים סתם והיא בלתי נודע כי אי זה מקום בינה וכוונתו לומר כי כל אלהים האמור בבריאה הרמז אל הבינה.

ואי תימא אלהים סתם לתתא כלומר כי לפעמים רבים יבא בתורה אלהים סתם לעטרת כמו שיבא לפנים בפ' אלה תולדות נח ויאמר אלהים לנח צא מן התיבה ורבים כמו אלה ובה"א הידיעה לבי"נה ולא מפני הגלותה בידיעה רק מפני מעלתה וא"כ אין משם ראיה מאלהים סתם שהרי גם לעטרת יתיחס שם אלהים סתם לזה השיב ואמר אלא לתתא איהו תולדות כד"א אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ואמרינן בה"א בראם פי' כי התולדות לא יתיחסו אלא לעטרת והאבות יתיחסו אל הבי"נה והראיה לזה שבענין התולדות הנזכר בכתוב אלה תולדות השמים והארץ שם בא הרמז על העטרת באמרו בהבראם וקבלו כי בה"א בראם ר"ל התולדות בה"א אחרונה שבשם כי לכך נכתב בה"א זעירא כי אל העטר"ה נתיחסה האלפא ביתא זעירא והי' לפא גדולה אל הבינה וא"כ כל אלהים האמור במעשה בראשית הרמז אל הבי"נה והוא אמרו וההוא דלעילא אבהן דכלא הוא כלומר כל מה שלמעלה מהעטר' נקראים אבות. איהי עבידתא כלומר והעטר' אליה נתיחס עולם המעשה וזהו אמרו וע"ד ארעא עבדא תולדות דהא איהי מתעברא כנוקבא מן דכורא. רבי אלעזר אמר כל חילין הוו בארעא ולא אפיקת חילהא דאינון תולדות וכו' רבי אלעזר אומר כי אעפ"י שנאמר ביום הג' תדשא הארץ דשא ושם נאמר ויהי כן לא נגלו תולדותיה ודשאיה בו ביום אבל היו הכחות טמונות וצפונות בה עד יום החמישי שבו חזר הכתוב לכתוב תוצא הארץ וכו' והנה יקשה לרבי אלעזר כי מה שכתב ביום חמישי תוצא הארץ יבאר בהדיא הכתוב שההוצאה ההיא על נפש חיה נאמר ולא על הדשא והעשב והתשובה בזה שגם הצמחים יש להם נפש הצומחת שהיא חיותם כי בהסתלק הנפש ההיא מהם ימותו ואל זה כוון רש"י ז"ל שכתב בתוצא הארץ דיום חמישי ז"ל הוא שפירשתי שהכל נברא ביום ראשון ולא הוצרכו אלא להוציאם ודייק זה לפי שההויה ההיא זכרה הכתוב בלשון הוצאה ולא בלשון צמיחה שהי"לל תצמיח הארץ או בלשון הויה תהוה הארץ נפש חיה ומדאפקיה בלשון הוצאה נראה שכבר היה הכח ההוא נזרע בארץ ולא הוציאה אותו עד עתה. ולפי שיקשה כפי המונח שהרי כתוב ביום השלישי עצמו ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע שנראה שיצא לפועל לזה השיב אלא אפיקת תיקון אילהא לאתישבא כדקא יאות וכלא הוה גניז בה פי' כי מה שאמר ותוצא הארץ ר"ל שהמשיכה הכח ההוא והוציאה אותו מלמעלה בתיקון נאות ויפה עד עת בוא דבר הגלוי ביום החמישי והביא ראיה מספקת לזה מהכרח הכתוב שהרי כתוב ביום הא' והארץ היתה תוהו ובוהו ותרגם אנקלוס צדייא וריקנייא עד שלא קבלה הזרע ולבתר אתתקנת ואתישבת פי' שנגלית בהקוות המים אל מקו"ם אח"ד כמו שנתבאר כי זהו תקונה וקבילת זרעא ודשאין ועשבין ואילנין כל זרע הראוי למינו ובכן הרתה ללדת ולבתר אפיקת לון ביום החמישי. ואמר כי המאורות ג"כ נבראו היום ראשון בסוד יהי אור ויהי אור שהרמז לחמה ולבנה ולא שמשו עד יום ד':