כתם פז על ספר הזהר תלג

ויקרבו ימי ישראל למות תאנא אמר ר' יהודה וי לעלמא דהא בני נשא לא חמאן ולא שמעין ולא ידעין וכו' יתרעם על בני אדם ועל מיעוט השגתם בסוד העולם שהם בהמה המה להם שיש להם עינים לראות ואינם רואים ואזנים לשמוע ואינם שומעים הקול היוצא בכל יום ויום ונשמע בר"ן עולמו' ואינם מרגישי' בו. ויאמר שיש עולם א' ידוע למעלה וכשהכרוז יוצא מזדעזע ומתחלחל לקול הקורא ושהעולם ההוא הנו תחת האילן הנראה בו חיים ומות הוא הנרמז בעץ הדעת טוב ורע וזה למטה ממנו ואמר שמשם יצאו שני ממוני"ם מיוחסים אל צפרים כי כן מתיחסים המלאכים אל העופות למהירות שליחותם ואלה הממוני"ם הא' ממונה על היום המיוחס לדרוס וא' ממונה על החשך המיוחס אל הצפון וכל א' מהם קורא ומכריז מה ששומע מהכרוז ההוא העליון זה שאמר עליו שהוא נשמע בר"ן עולמות. ואמר כי אלה השני הצפורים הנז' לרוב תשוקתם לעלות למעלה כמשפט כל המדרגות החושקות לעילתם בעאן לאסתלקא לאתריהו ואין בהם כח לעלות אמנם משתמטי רגליהו בנוקבא דתהומ' והוא דמיון למי שהוא אסור בזקים כאלו רגליהם אחוזות למטה בנוקבי תהומא ואמר שעליהם אמר שלמה ע"ה וכצפורים האחוזו' בפח כהם יוקשים בני האדם שהכוונ' בזה כי כשם שאותם הצפורים הנזכרים למעלה נאחזות רגליהו בנוקבא דתהומא וכח אין להם להשמט משם כך רגליהם של בני אדם אחוזות בקברם ואין מנוס ומבריח מהמות וטמון בארץ חבלם ומלכודתם עלי נתיב ואמר על הצפורים הנז' שנלכדים רגליהם שם עד דאתפליג ליליא שהיא שעת רצון והתחלת הרחמים והביא הענין שאמר ר' יהודה בשעתא דמתלכדן רגלוי דבני נשא על יום המות שרגליו של אדם אחוזות בקבר ע"ד מ"ש רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה לאתר דמתבעי תמן מובילין ליה ואמר כי היום ההוא נקרא יום ה' לפי שרוחו ונשמתו של אדם אליו יאסוף. ויביא ענין מדת ימי האדם שעל הרוב הם שבעים שנה בסוד השביעיו' כי היקפם הוא מספר ע' מלמטה למעלה עם החס"ד ואם בגבורו' הרמז על מדת הבינ"ה הנקראת גבורו"ת בסוד מי ימלל גבורו' ה' שהיא השמינית אם משם בא כח האיש ההוא יחיה שמונים שנה. מכאן ולהלאה לית אתר לאתמשך כלומר אין חייו חיים לפי שאין להם יסוד כי למעלה משם אין דבר נתפס כי אם מחשבה בלבד ואין בנין ויסוד רק ממדת החס"ד ולמטה כלומר דבר נתפס א"ר יהודה זכאין אינון צדיקייא וכו' שהם זוכים שישובו נשמותיהם אל מקום שחוצבו משם בלא עונש שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אמנם מי שלא זכה לזה צריכה נשמתו לטבול בנורא דדליק הוא הנז' להם נהר דינור וזה כדי שלא תצטר' להתגלג' אמנם מי שלא די לה זה התיקון וי לאותה הנשמ' שצריכה להתגלגל באבן הקלע שנאמר ואת נפש אויבך יקלענה וכו'. א"ר יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי וכו' יאמר כי אין נעשה פתגם למטה עד שמכריזין וכ"ש בענין יציאת הנפש שמכריזין עליו ל' יום קודם שתצא מן הגוף ואפי' צפורי השמים מכריזין עליו ואין יודע ואין מבין. ואם צדיק הוא מכריזין עליו בג"ע ואומרים פנו מקום לפלוני. תאנא כל אינון ל' יום נשמתו יוצאה בכל לילה ומראין לו מקומו שם בעולם ההוא ועל כן אינו שולט ברוחו באותם השלשים יום כאשר בראשונה לפי שהיא מתעסקת לנסוע מן הגוף וע"ז נאמ' אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. א"ר יהודה מכד שראן אינון תלתין יומין וכו' מתחיל לסור צלו מעליו. ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת כלומר בבואה דבבואה. ויביא הלכה למעשה ענין ר' יצחק דהוה יתיב יומא חד אפתחיה דר' יהודה והוה עציב והענין מבואר בעצמו. ומ"ש בוצינא כרסיסא דמאריה וכו' על ר' יצחק הוא אומר שהיה נר מתנוצץ כריסי העין ושהיה חשוב לפני רבו כאישון בת עין ועתה היה קרוב וחוסה בסתר כנפי ר"ש ולא יהיה רשות למלאך המות לגשת אליו. ומה ששמע למלאך המות אומר כשנסתלק משם לית קופטר' דטיפסא באתר דרשב"י שכיח ויש גורסין קוטפ"א והכל א' שאינם מדייקים הלשון כי כן בכל הלשונות מוסיפין אותו וגורעין והפי' אין גזרה וכליון נמצאת במקום שרשב"י נמצא לפי שהוא מבטל הגזרה וקופטא הוא מענין כריתה וטופסא הוא ענין תפיסה ומלות אלו מתפרשים כפי הענין. ושם יביא מעלת רשב"י בעולם הנשמות שהגיד לו אביו של ר' יצחק בחלום המראה אשר ראה לאביו. תאנא בההוא יומא תקיפא ודחילא דבר נש יום יציאת נשמתו ממנו שהוא יום תוכחה ונאצה ד' סטרי עלמין קיימין בדינא תקיפא רמז לד' יסודות וארבע קיטורין נצאן הם שורשי היסודות שהם כעשן להם הם נצים ומריבים זה עם זה שרוצים להפרד מהשותפות שהיה ביניהם והחברותא וכל אחד רוצה לשוב אל יסודות ושרשו. כרוזא נפיק ואשתמע במאתן ושבעין עלמין הם סימן לימיו של אדם בעודו בבטן אמו שהם ימי ההריון שהולד נבנה בהם בסוד כי יצר לב האדם ר"ע מנעוריו מספר ר"ע ולנגד"ם יש ר"ע עולמות למעלה אי זכאה הוא כלהו חדאן וכו' שיש לאל ידו להפכם לששון ולשמח"ה ולהוציא' מר"ע לטוב ואתאן לקדמותיה הם נקרבים ובאים לקראתו בשמחה כי הלביש' בגדי ישע ומעיל צדקה במעשיו הטובים. תאנא בההוא זמנא דכרוזא אכריז חד שלהובא נפיק מסטר צפון כי מצפון תפתח הרעה ולנגדה בגוף האדם תתקוממם הקדחת הדבקה כי אין לך דבר למטה שאין מקומו למעלה ושורש אליו ומתפרשן לד' סטרי עלמא פי' היסודות הד' כל א' נפרד מחבירו ושב אל יסודו. ואוקיד נשמתהון דחיבייא השלהובית ההוא ונפיק ההוא שלהובא וסלקא ונחתא בעלמא אגב ארחיה יביא ענין התרנגול השחור למעלה המעורר התרנגולים למטה ויאמר כי כשדופק השלהובית ההוא בתרנגול השחור ההוא בין כנפיו קורא ג"פ בפעם הראשונה אומר בוער כתנור יבשר העונש המגיע לרשעים זמנא תנינא קורא כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו פי' כשמעמידין אותו אזי בדין ועדיו מעידין עליו והוא מודה בשיחו עליהם זמנא תליתאה כד בעייאן לאפקא נשמתיה מיניה קורא מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי הכל יאבדו והוא הקיים והחי. א"ר יוסי תרנגולא אוכמא למאי נפקא כלומר מה טיבה ומה אנו למדין מענינה א"ר יהודה ללמדך שכל מה שעשה הב"ה בעולם כלם בחכמה עשה ואין יודע ואין מבין והודיעך כי כל מין מעורר את מינו והשחרות מורה על הדין ועל כן התרנגול ההוא אשר בוטש בו השלהובית גוונו שחור מפאת הדין ויאמר כי יותר מכוון למטה התרנגול השחור השעות יותר משאר התרנגולי' לפי שדומה בגוונו לתרנגול העליון השחור וכן בשעת המות קורא התרנגול ההוא ואין איש שם על לב רק האיש ההוא הנוטה למות הוא היודע ומבין רמזו והגיונו לפי שאז שכלו זך וחומרו רפה ונפשו יודעת מאד ביען מתוספת בו רוח ממרום מה שלא היה לו כן בעודו בריא והוא שרמז הכתוב באמרו תוסף רוחם יגועון כלומר כי בשעת הגויעה יתוסף בו רוח עליון והוא סוד לא יראני האדם וחי כלומר בעודו בריא. בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן. תאנא בשעתא דבר נש מית חמי גביה קריבוי וחברוי המתים שכבר מתו באים לפניו והוא מסתכל בהם וכן אנו רואים פעמים רבות החסידים ואנשי מעשה פותחים עיניהם בשעת המיתה ומסתכלים לכאן ולכאן בפנות הבית ואח"כ עוצם עיניו. וקטני אמנה אומרים כי הסבה בעבור שחשכו האורות בארובות ירצה החולה להתחזק לראות כי תכהין עיניו כי הם לא יאמינו לקבלת רז"ל לא יאמנו. אי זכאה איהו כלהו חדאן קמיה כי גם בשלומו יתוסף להם שלום וירננו על משכבותם וקדמין לו שלו"ם מה שאין כן במיתת הרשעים כי הרשעים שכבר מתו יוצאים לקראתו ועצבים בבואו כי יעורר עליהם עונש על עונשם ע"ד אוי לרשע ואוי לשכנו. פתחי בווי על צערם ומסיימי בווי על צערו וכשהוא רואה אותם כאודים העולים מן האש הוא אומר ווי על שמזמינין אותו אל העונש ההוא ויביא ענין השכר המעותד לצדיק שמראין לו בחייו בשעת יציא' הנפש גם העונש המגיע לרשע וכו' ושהנשמה כל ז' ימי האבלות פוקדת ביתה בעבור מה שהורגלה שם עם אנשי הבית ואח"כ נכנסת במערת המכפלה שהיא שער לג"ע של מטה ופוגשת בלהט החרב והכרובים שומרי הגן ומשם אם זכתה תתלבש בלבוש רוחני עליון מדת זמן עד בוא תו"ר עלותה בי"ת אל ואח"כ תעלה אם תזכה לצרור אחר למעלה מזה הוא סוד היסו"ד שהוא בעל ג' גווני' סוד הברי"ת ואח"כ אם תזכה עוד תעלה לצרור החיים העליון כי ג' צרורות הם בסוד נפ"ש רו"ח ונשמ"ה והענין הזה כלו מבואר בכמה מקומות מספר הזוהר. ויבאר כי יש חס"ד עליון והוא אשר למעלה מהמדה הנקרא' שמי"ם ויש חסד למטה מזה הוא הנקרא חסד"י דו"ד הנאמנים כי ממדתו של אברהם נמשכים למדתו של דוד בסוד והוכן בחס"ד כסא ואמר כי לסוד זה נאמר כי גדול מעל שמים חסדך וכתיב עד השמים חסדך והוא סוד חסדיך הראשונים ה' וחסדי דוד הנאמנים ולפי שנמשך הענין הזה מעובדא דר' יצחק כמוזכר למעלה הביא שני בריתות משמו של ר' יצחק עצמו שהם מדברים בכדומה לענין הנדון בסוד מה שהוא למעלה מהשמי"ם ואמר כתיב אם הבנים שמחה הללויה ואמר כי האם הנרמזת בכתוב ידוע הוא שהרמז על מדת הבינה ושאל על הבנים למי מאבני הבנין יהיה הרמז שהם עיקר וא"ל ר"ש הא תנינן תרין בנין אית לקב"ה חד דכר וחד נוקבא כלומר שהם עיקר לסוד ההשפע' כי אליהם מתיחס עיקר ההשפעה כי שאר המדות הם בדמיון ענפים לגוף האילן ואלה הם גוף האילן והרמז על התפארת ועל העטר' אשר נתיחסו שני אלה המדות האחד הזכר ליעקב כי הוא הבכור שבאבות והעיקר כי על כן נקרא בכורי ישראל והאחת הנקבה המושפעת ממנו נתנה לאברהם והוא סוד בת היתה לו לאברהם ובכ"ל שמה והסוד בזה כי יעקב הוא היה השלם שבאבות וזה מבואר בעצמו' ואמר רביעא עליהו להשפיע בהם ושעל זה נרמז בתורה לא תקח האם על הבנים שהכוונה שלא יגרו' האדם בחטאיו למטה שתסתלק הא"ם מעל הבני"ם כי יגרום להסתלקות הרחמים מכנסת ישר' ואמר שזהו סוד אמך היא לא תגלה ערותה כי בהסתלקותה מעל הבנים הוא מגלה ערותה שהיתה מחפה ומכסיא עליהם ויאמר שזהו סוד התשוב"ה שהא"ם הזאת נקראת תשובה לפי שבשוב האדם מחטאיו ישיב הגזלה אשר גזל ותשוב גם היא לחסות על בניה כמקדם כי גדול כח התשובה שמשיבה האם על בניה. ויאמר כי על הדוגמא הזאת אין אדם נפטר מחיוב פריה ורביה עד שיוליד בן ובת להיות דוגמא עליונה. ואחרי זאת יביא הברייתא האחרת לר' יצחק עצמו ששאל לר"ש והוא דומה לענין הנדון ג"כ ואמר תניא א"ר יצחק כתיב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו אמר כי כל תשוקת הצדיקים הוא לחזות בנועם ה' השוכן בהיכ"ל שכן דוד אומר אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ובי"ת ה' והיכל"ו ידוע כי לשם היא תשוקתם של צדיקים. ואת אמרת על ה' כלומר ואיך נמצא בקצת הכתובים אומרים על ה' כמו השלך על ה' ותתפלל חנה על ה' וכן גדול מעל השמי' חסדך הנאמר למעלה והשיבו ר"ש כלא חד משמע דכתיב נועם ה' וכו' כלומר אין הבדל בין אמרו על ה' ובין אמרו עד ה' או מעל השמים או עד שמים כי הכל משך אחד אמנם בבחינת המקור אל ההמשכה נאמר ענין מעלה ומטה והביא ראיה מהכתוב עצמו שהקשה ר' יצחק מלחזות בנועם ה' כי הנוע"ם הוא היורד מעתיקא קדישא שהוא הכת"ר אל השמי"ם שהוא התפארת ותיאובתא דצדיקייא כך הוא כלומר זו היא תשוקתם כי בהיות השמי"ם הנרמזים מלאים מהנועם ההוא אזי כנסת ישר' מלאה כל טוב. ומאי על שמים וכו' ביאר על השמים הנזכרים בכתוב הרמז על התפארת ושהוא סוד אז תתענג על ה'. זכאה חולקיה מאן דזכי כלומר לחזות בנועם ההוא ולהתענג כי מעטים הם בני עליה. תנינן אר"ש כתיב בני אמי נחרו בי וכו' יבאר כי סבת מניעת ההשפעה מן השמי"ם העליונים אל האר"ץ העליונה וסבת הרחקתם ופירודם כביכול זה מזה וחרבן הבית למטה והגלות היו בני אמי הרמז על ישראל כי הם היו סבת הרחקת בנ"י אמ"י למעלה ממני ומבואר הוא. ויביא אגב ארחיה ההוא מראה שראו ר' יוסי ור' חייא בר רב שהיא הרמז על שני אלה הבני"ם הנרמזים שיש לו להב"ה הב"ן והב"ת שאמר למעלה אשר האם היתה רובצת עליהם והם היו כביכול בגלות עם ישראל. ותואר המחזה כך הוא שראו כדמות אדם אחד עומד על היאור וצפור א' על ראשו ויש גורסים וצפירא חד על רישיה ולפי גירסא זאת יהיה הרמז על צפיר העזים הנזכר בדניאל יהיה מה שיהיה הנה ראו צלע אשר בפיו ע"ד מ"ש בדניאל ותלת עלעין בפומה בחיה השנית הדומה לדוב והיה הצפיר הזה אוכל מבשר הצלע ההוא ורפסא ברגלה ע"ד מ"ש בדניאל בחיה הרביעית שנין דפרזל לה רברבן אכלה ומדקא ושארה ברגלה רפסא. ושמעו קול האיש ההוא העומד על היאור צועק ומרים קולות ולא היו מבינים דבריו לפי שהיה רחוק בינו ובינם ואחר שקרבו אליו שמעו שהיה אומר עטרא עטרא תרין בנין שריין לבר לא נח ולא נייחא עד דצפרא בקיטרא רמיו פי' כת"ר כת"ר שני בנים שיש לך הנם חונים בחוץ הרמז על הב"ן והב"ת הנרמזים שהם בגלות כביכול כאלו הם חוץ ממחיצת' באין מנוחה והשקט ע"ד עמו אנכי בצרה ויאריך זה עד שהצפור או הצפיר תושלך לאש ולקיטור ע"ד מ"ש בדניאל חזה הוית עד דקטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא והרמז על החיה הזאת הרביעית אשר שני האומות נכללות בה האוכלת את ישר' בכל פה ועורם מעליהם מפשיטים במסים וארנוניות והם מרמס תחת רגליהם בכה ר' יוסי ואמר היינו דתנינן בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים מ"ט משום דכרמי שלי לא נטרתי ובבן אמר ודאי גלותא אתמשך ראה כי עוד היום גדול ואומות העולם הולכים וחזקים. ומ"ש ועל דא צפרי שמיא לא אעדיו הרמז על מה שנאמר באברהם וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. ואימתי כלומר מתי יסור ממשלתם עד דימטי יומא דקב"ה אותו היום נתיחס להב"ה שבו יעשה נקמה באויבי ישראל המצירים להם כמ"ש והיה יום אחד לה' לא יום ולא לילה הוא יום הנקם כי לעוצם הנקמה לא ירגישו האומות אם הוא יום או לילה זהו פשטו גם כי יש סוד בכתוב על החזרת הכל לנרתקו. עד דהוו אזלי שמעו חד קלא מבשר ואומר אוקידא דקסטירא מטא בדינוי פי' לפיד עשן מתלהב הגיע המשפט לשפוט את הר עשו והנלוים אליו וראו שלהבת אחת שיצא' ושרפה הצפור לאמת ההבטחה שהבטיחנו האל הראו להם כן. א"ר יוסי לא אגלי קב"ה לישראל אלא בזמנא דלא אשתכח מהימנותא ביניהו ע"ד מ"ש הכתו' אבדה האמונה ונכרתה מפיהם כי בהעדר האמונה מביניהם נעדרה גם מדת האמונ"ה מעליהם ונסתלקה ופי' וכופר בריתכם את מות כי הברי' אשר עשית' בינכם ובין המות לדעתכ' שלא תשלו' בכם יוסר כי אדרב' הוא בהפרכ' בריתכם מן האמונ"ה יוסר ויופר מכם הברית אשר כרתתם עם המות כי כל לשון כפרה הוא לשון הסרה כענין אכפרה פניו אסיר כעסו וכן לכפר עליכם ענינו להסיר עונותיכ' לטהר אתכם מעון. וישוב לענין ראשון ויאמר תאנא ההוא דקב"ה אתרעי ביה כרוז' קרי עליה תלתין יומין וכו' כי כל הצדיקים אשר בג"ע של מטה ששים ושמחים על ביאתו ביניהם ומזמיני' לו מקומו בעטור גדול. וההפך לרשע ויבאר הכתוב שאומר אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו ור' יצחק יבאר הכתוב על מי שמנאף ביד שהוא מוציא זרעו לבטל' גמול ידיו ממש וכו' ויבאר חומר העון הזה כי הוא קשה מהרוצ' ההורג נפשו' לפי שהרוצ' הורג לזולת וזה הורג בניו וזה אינו זוכה לראות פני שכינה כי המעשה ההוא פוגם כביכול בה' כאשר ידעת מדרך הסוד שמאבד הגוף ההוא מתת נשמה בו וזהו העון של בני יהודה ויוסיף להחמיר בעון הזה ויאמר תנן א"ר יהודה לית חייבא בעלמא דלית לה תשובתא בר מהאי ולית לך חייבא דלא חמא אפי שכינתא בר מהאי דכתיב לא יגורך רע וכו':