כתם פז על ספר הזהר שצג

וירא יעקב כי יש שבר במצרים ר' חייא פתח משא דבר ה' אל ישראל וכו' יקדים הקדמה זו להודיע בסוף הענין כי הראייה הזאת הנזכרת ביעקב אינה ראייה נבואיית כאשר יבאר לפנים אמנם התחיל לבאר מהו ענין מלת משא הנז' פעמים רבות בענין הנבואה כענין משא דומה משא מצרים ורבים זולתם. ויאמר כי בכל מקום שנז' משא היא מורה על כובד כמשמעו והן שהמשא ההיא נאמרת על יש' או על האומות הם ענין כובד ומשא אמנם כי יש הבדל רב בין המשא הנז' בישראל ובין המשא הנז' באומות העול' וכי כשיתנבא הנביא בלשון משא על אומות העולם לדון אותם היא לטוב ולמנוחה על העושה הדין בהם יתב' וית' שמו כי היה הדין ההוא טרם העשותו למשא כבד עליו ובהעשותו כאלו כביכול פרק המשא הכבד ההוא מעליו. אמנם בעשותו דין בישראל כביכול כאלו נושא משא כבד עליו א"כ על כל פנים משא הוא ענין כובד ודין אלא שיש הבדל בין פריקת המשא ובין נשיאת המשא. ואחר שביאר מלת משא שב לבאר מהו הנרצה באמרו ויוצר רוח אדם בקרבו ומה בא ללמדנו אם ללמדנו יכולתו של הב"ה שנפח נשמה באפו של אדם הרי קדם בכתוב דבר המגיד יותר יכולתו באמרו נוטה שמים ויוסד ארץ ומאי רבותא אשמעינן קרא ביתר שאת ביצירת רוח האדם בקרבו כי יוסיף הכתוב עוד בו"ו התוספת גדולה מזו.

אלא לאחזא' דרגא ידיעא דכל רוחין ונשמתין דעלמא בההוא דרגא קיימין כלומר כי הכתוב בא ללמדנו גדולה מזו כי יש למעלה מדה אחת והיא העטרת ששם עומדות הנשמות עד הגיע תור בואנה לעולם ופי' הכתוב כי הב"ה יוצר ושומר רוח האדם שם במדה הנקראת קרבו של הב"ה. אמנם רשב"י ע"ה יקשה בכתוב קשיא ע"ד אחרת ואמר אי כתב ויוצר רוח אדם ולא יתיר יאות אמר כי ענין יצירת הנשמה מה היא וכי הוא דבר נעלם ומפליא לעשות יותר מנטיית שמים ויסוד ארץ כי ענין אצילות הנשמה רבה היא וגדולה מ"מ מלת בקרבו נוספת כי באמרו רוח אדם ידוע הוא שהוא בקרבו כי לא תוהו בראה רק להתגלם באדם ומלת קרבו נוספת.

אלא רזא בתרין סטרין כלומר הדבר מתפרש על שני פנים האחד בדרך סוד דהא מההוא נהר דנגיד ונפיק היא הבינ"ה ופרחי נשמתין כלהו ע"י הצדי"ק ואתכנישו באתר חד היא העטרת והמדה הזאת נקראת יוצר רוח אדם בקרב המדה הזאת כדמיון הטפה שאין בה ציור ובבואה בבטן המלא' שם תקבל הצורה הראוייה אל החומר ההוא ומה שהוסיף רשב"י ע"ה על ר' חייא כי ר' חייא לא דבר בענין ציור הנשמה רק בעמידתה שם עד עת בואה לעולם ורשב"י ידייק מלת יוצר בכתוב ענין ציור כמו שביארנו.

ד"א ויוצר רוח אדם בקרבו ממש של אדם ויבאר היאך יתיחס יצירת הרוח בקרב האדם ויאמר כי בעת מולד האדם ויציאתו לאויר העול' קטון הוא מהכיל התפשטות הרוח בכל האיפשר לסבת קטנותו ובבחינה זו אין ציור הנשמה נשלמת עד יגדל הגוף וכאלו היא גדלה עמו מעט מעט וציורה מתפשטת בו על פי דרכו נמצא כי הוא ית' יוצר הרוח ומשלים ציורה בקרבו של אדם כי תגדל ותתפשט בהתפשטותו. ומ"ש ואי תימא ויוצר רוח אדם מהו ירצה כי אחר שנתבאר שהרוח מתפשטת בהתפשטות הגוף אם הכוונה במלת אדם שכבר גדל ונודע כי הוא אדם כבר ג"כ גדלה רוחו עמו ונתפשטה בהתפשטותו והיה א"כ ראוי לכתוב ויצר רוח אדם בקרבו כי מלת יוצר פועל עומד הוה ואחר שנקרא שמו אדם כבר הגיע אל גבול ההתפשטות ורוחו כמו כן ומה יוסיף עוד ביצירתו שיאמר יוצר שמשמעותו הוא שעדיין הוא פועל ומצייר וכבר הגיעה הרוח אל גבול הציור והוא שאמר וכי תימא ויוצר רוח אדם מהו כלומר אחר שנקרא אדם כבר הגיעו שניהם הגוף והרוח אל גבולם א"כ מהו יוצר יצר היל"ל. ויאמר כי בבחינה שיש לרוח ההוא רוח אחרת שהיא מסייעת לרוח ההוא והיא סבת ההתפשטות הרוח ההוא בגופו של אדם והכח ההוא נקרא יוצר אליו היא הכוונה באמרו יוצר רוח אדם כי הסיוע ההוא ממנו הוא תמיד כי הוא עומד בפועל והאריך כל זה לבאר מהו הנאמר ביעקב ותחי רוח יעקב שהכוונ' שעתה שנתבשר ביוסף שהוא חי נתוסף בו אותו הכח המסייע לרוחו שהיה חסר מאז בעצבון יוסף וחזר לו כמקודם ולבאר ג"כ כי ענין הראיה הזאת הנאמרת עתה ביעקב באמרו וירא יעקב כי אינה ראיה נבואיית כי עדיין לא נתבשר לשתחיה רוחו אבל היא ראיה גשמית שראה שכל יושבי הארץ היו יורדים למצרים לשבור אוכל והעד אמרו כי שמעתי אומרים כי יש שבר במצרים וכבר הושאל חוש הראות אל חוש השמע ע"ד וכל העם רואים את הקולות. ומאמר ר' יצחק בכאן שאמר ת"ח דוד מלכא זכה לאתחבר' באבהן אין זה מקומו כי מקומו למעלה בוירכב אותו במרכבת המשנה במקום שאמר ת"ח מלכותא קדישא לא קבל מלכותא שלימתא עד דאתחבר באבהן:

רבי ייסא ור' חזקיה הוו אזלי מקפוטקייא ללוד וכו' בסוף הענין יבאר ההוא יודאי כי אע"פ שנסתלקה מיעקב השכינה בעצבונו של יוסף עכ"ז היה לבו נוקפו על ירידת בניו למצרים לשבור שבר כי ידע כי מרה תהיה באחרונה ושבר על שבר וזהו וירא יעקב כי יש שבר במצרים ולפי זה תהיה הראייה הזאת שכלית כמו וראיתי אני בלבי לא ראיה הרגשית כמו שנתבאר למעלה שהיה רואה ליושבי הארץ שהיו מביאי' אוכל למצרים גם לא ראייה נבואיית שנסתלקה ממנו שכינה אבל ראיית הלב יתכן שהיה יודע גזרת בין הבתרים ולא ידע איך יתגלגל הדבר ומתי יתגלגל ועכשיו שראה שהיו צריכי' בניו לירד למצרים היה נותן לו לבו כי אולי הגיע העת שיגלו בניו למצרים וזהו וירא יעקב כלומר חשב בלבו אולי הגיע העת להיות שבר על שבר ועל זה כתב לשון שבר שהוא לשון נופל על לשון ולא כתב כי יש בר במצרים וגופא דעובדא הכי הוה שר' ייסא ור' חזקיה היו הולכים בדרך מקפוטקיא ללוד ונלוה עמהם בדרך חד יודאי במטול דקסטירא דחמרא פי' במשא של כלי או נוד של יין על שכמו שהיה מוליכו למכרו בלוד או להוליכו לביתו ור' ייסא ור' חזקיה לא הרגישו בו שהיה יודע דברי תורה שאלו היו יודעים בו היו אומרים זה לזה שכינתא בהדן כדרכם תמיד אמנם א"ר ייסא לר' חזקיה אפתח פומך ואימא חד מלה וכו' ופתח ר' חזקיה בכתו' דרכיה דרכי נועם שהוא מענינא דדרך וביאר כי ההולך בתורת ה' אשריו ואשרי חלקו כי הב"ה משרה עליו שכינתו שלא תסור ממנו כי כן יחוייב כפי החכמה כי באחוז האדם בתור"ה שבכת"ב שהוא סוד עץ החיים הנה תור"ה שבעל פ"ה שהיא סוד השכינה מחוברת עמו כי תרוייהו בחד אזלי והוה שומע ההוא יודאי וראה כי ר' חזקיה לא דקדק בכתוב בין אמרו דרכי"ם ובין נתיבו"ת ובין נוע"ם לשלו"ם ולמה יחס הכתוב הדרכים אל הנועם והנתיבות אל השלום ולכן אמר איסרא בקסטרא בהאי קרא אשתכח פי' הכתוב הזה הוא מקיש וצווח כאשר יקשקש האיסר בתוך הקיסטא שהוא כלי של חרס שנותנין המעות בתוכו לשומרם ע"ד אמרם ז"ל איסרא בלגינא קיש קיש קריא וקיסטא וליגנא הכל אחד שכן אמרו בערבי פסחים א"ר יצחק קיסטא דמוריסא דהוות בציפורי היא הוות לוגא דמקדשא וכוונתו של ההוא יודאי שהכתוב הזה הוא מקיש וצווח כאשר יקשקש האיסר בהיותו יחידי בקיסטא שלו בהכותו בקיסטא פעם כה ופעם כה לשני צדדיו בפעמון ואין שומע קולו ואמר זה כנגד ר' יצחק שלא הרגיש בכתוב ההבדל שיש בין דרך ונתיב ובין נועם לשלום. ורצה ר' חזקיה לדעת תחל' אם הדבר שידבר ההוא יודאי אם הוא דבר מקובל אם לא וא"ל מנין לך וא"ל מאבא שמענא ואולפינא ובכן הקשיב לדבריו. פתח ואמר האי קרא בתרין גוונין איהו ובתרין סטרין ואמר זה לפי שיש בכתוב שני מיני הבדלים הבדל הדרך והנתיב והבדל הנועם והשלום וגם היחס שיש לזה עם זה כי על כן נשא משלו באיסרא בקיסטר' שנשמע קולו בהכותו לשני צדדיו כן יש בכתוב הזה שני גוונין לשני צדדין והוא אמרו קרי ביה דרכים וקרי ביה נתיבות. קרי ביה נועם וקרי ביה שלום. והנה ביאר ההוא יודאי תחלה ההבדל שיש בין דרך והנתיב ויאמר כי הדרך נאמר על הדבר הנגלה והנודע לכל כדרך הרחב שהכל הולכים בו בטח מבלי יראת הטעיה והנתיב נאמר על הדבר הנסתר והנעלם שאין כל אדם יודע ובטוח ללכת בו פן יטעה בו. ואמר כי על היחס הזה נתיחס האור והשפע היורד מלמעלה מעולם האצילות אל העטרת או אל השלו"ם שהם סוד הב"ן והב"ת כי הבינ"ה נקראת נועם ומשפעת נעימותה ע"י האבות המיוחסים אל הדרכים הנגלים אל העטרת וזהו דרכיה דרכי נועם כלומר דרכי הה"א האחרונה הם האבו"ת שהם חפרוה וכרוה בסוד באר חפרוה שרים וכו' שהם דרכי המדה הנקראת נוע"ם או שהם נקראים נועם שבאו ממנה. אמנם האור הנסתר והנעלם הבא מהחכמ"ה אל הבן הנקרא שלו"ם הבי"ת ענינו נסתר כנתיב הנסתר ואם בין תבין את אשר לפניך מדברי היודאי הזה תשכיל ממוצא הדבר ומעיקרו ההבדל שיש ביניהם כלומר בין שתי ההשפעות האלה הנגלה והנסתר ולא אוכל עוד לפרש פן יחשדני שומע באין מבין ודי בזה הערה למבין ודוק ותשכח בדבריו שבענין הנתיבות אמר מאן נתיבות אלין אינון שבילין דנפקין מלעילא וכלהו נקיט לון ברית יחידאי כי אליו לבדו יתיחס לקיטת האור הזרוע מן המזרח והוא נעל ואמר בענין האור והשפע הזה הבא אל הברית ואעיל לון לימא רבה כד איהו בתוקפיה שאם לא כן לא יעשה פרי והבן והשלים הענין ביוסף שהוא סוד הברי"ת והשלום וכי על כן הוא השליט הוא המשביר ואמר כי יעקב ע"ה ראה בראיית הלב גלגול בניו למצרים וזהו וירא יעקב כמו שביארנו. ואנכי לא ידעתי מהו הסבה שלא ענהו ר' חזקיה לאותו יודאי דבר ודרכם ע"ה לומר תמיד כשמעם אי זה סוד מזולתם אם היו יודעים הסוד ההוא היו אומרים יאות אמרת ואם לא ידעוהו היו אומרים לו אלמלא אתינא לעלמא אלא למשמע מלה די וכאן לא השיבו ר' חזקיה לא זה ולא זה יתכן שהרגיש ר' חזקיה בדברי ההוא יודאי שום התקוממו' וגאוה בנושאו משלו לנגדו כמו שביארנו ושעל כן אמר לו קודם שידבר מנין לך כי לקח בלבו עליו כי לא דבר בדרך מוסר כדרך כל מי שמדבר לפני מי שגדול ממנו שאומר אי ניחא קמיה אימא מלה דשמענא מאבא והאי יודאי לא שמר דרך המוסר ולכן עמד ר' חזקיה לא ענהו עוד והשאר מבואר: