כתם פז על ספר הזהר לט

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים ויעש רבוייא ותקונא דכלא. כבר ידעת כי המאורות הללו הנזכרים ביום ד' הם גלוי האורות הנזכר ביום ראשון יהי אור ויהי אור וזהו כוונתם ז"ל שאמרו שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום ד' וענין העשי' הנז' בכאן הוא ענין תיקון נגלה כי כן תמיד חכמי הזוהר ייחסו לכל דבר שעדיין לא נתגלה מלאכתו ופעולתו בעולם לדבר שאין לו תיקון וזה בכמה מקומות תמצאם עד לא אתקן כך וכך לא הוה כך וכך ובענין הקמת המשכן אמרו עד לא אתקם משכנא לתתא לא אתקם לעילא כי הנה כל דבר שעדיין לא נגלה ונתפרסם כחו לא יאמ' בו לשון עשיה אלא לשון הויה כי לשון הויה מורה על מציאות בלתי נגלה שעדין הוא בדקות הויתו בלתי מתלבש אשר על כן תמצא במעשה בראשית שלא נזכר לשון הויה רק בדברים הדקים הרוחניים כמו יהי אור יהי רקיע יהי מאורות ובהיות שאלה המאורות הם לבוש האורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו ונתגלה פעולת' עד שנתלבשו בהם כי זהו ההבדל שיש בין לשון אור למאור בסוד יוצר המאורות שתקנו אנשי כנסת הגדולה שכוונתם שגלה כח האורות שנבראו ביום אחד ביצירת המאורות שנתלו ביום ד' שנגלה כחם ועל סוד זה אנו מברכין בהבדל' מוצאי שבת בורא מאורי האש כאשר יבוא ביאורו ב"ה על כן נאמר ביום רביעי ויעש אלהים את שני המאורות כי לשון עשייה הוא ענין תקון נגלה והסוד בזה בעולם האצילות כמוכן כי האור הראשון הנרמז במדת החכמה באמרו יהי אור והנמשך ממנו בבינה הנרמז בויהי אור נתלבש כחם בדו פרצופין שהם שני הפועלים המתיחסים לשמש ולירח כאשר אבאר בע"ה בענין קטרוג הלבנה במאמר הזה עצמו. והוא אמרו ויעש רבוייא ותיקונ' כלומר אצילות ותיקון כי תרגום ואצלתי מן הרוח אשר עליך וארבי שמשמעו שבהאצלו ממקור"ו יתרבה ויגדל ויתוקן בגלוי.

ואמר את שני המאורות הגדולים בקדמיתא בחבורא רזא דא שמא קדישא שלים כחדא יי' אלהים אע"ג דלאו איהו באתגלי' אלא בארח סתים. מוכרח אני להביא לפניך מאמר רז"ל בפ' אלו טרפות בענין הזה ומה שזכרו מהמשא והמתן שעבר בין הירח ובין הב"ה כי מדבריהם ע"ה נבוא עד תכונת סוד הענין הזה. אמרו שם ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הב"ה איפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה הב"ה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע מפני שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי, א"ל לכי ומשלי ביום ובלילה א"ל שרגא בטיהרא מאי מהניא א"ל זיל וימנו ישראל בך ימים ושנים א"ל לדידיה נמי מגיע דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. א"ל צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזיה דלא הוה מתיתבא דעתה אמר הב"ה הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח והיינו דאמ' ריש לקיש מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו חטאת ליי' אמר הב"ה שעיר זה יהא כפרה עלי על שמעטתי את הירח.

וקודם שאבוא לבאר סוד המאמר הנמרץ הזה ע"ד הסוד צריך אני לישב המאמר כפשטו כדי להבין כוונת רז"ל באלה התשובות והשאלות שנשאו משל עליהם שנפלו בין הירח ובין הב"ה מהיכן מצאו סמך לדבריהם מן הכתובים עד שאמרו אמרה ירח לפני הב"ה וכו' ומה שהשיב לה הב"ה לכי ומעטי את עצמך. ולמה תמעיט היא את עצמה היל"ל גוזרני עליך שתתמעטי כי הוא האומר ועושה כי היא לא תמעיט עצמה בעצמה. גם למה אמר לכי ענין הליכה למאי אצטריך עד שראיתי מי שפיר שענין ההליכה הזאת על סדר התכונה כי לפי מהירות מהלכה בגלגלה היא סבת חסרונה ופגימתה שאילו היתה הילוכה בהמתנה עם מהלך השמש תמיד היתה מליאה כשהשמש במערב תזרח היא במזרח אם יהיו תמיד בנגוד לא יחסר אורה א"כ מהירות הילוכה היא סבת חסרונה והמעטתה וקשה לפי' הזה כי כשם שהמהירות סבת הפגימה והחסרון בקרבה אל השמש כך הוא סבת המלוי בהתרחקה ממנו וא"כ צריכים אנו לדעת למה אמר ענין הליכה. עוד יש לשאול בתשובתה שאמרה וכי בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי ומה דבר הגון בדברה טוב לעצמה ובקנאת' בחמה להסירה מגבירה ולרשת משכנות לא לה ואיה ואהבת לרעך כמוך שתאמר בשביל שאמרתי דבר הגון לפניך. וא"ת שהיא היא המדברת שהוא דבר הגון ואינו הגון. הנה יראה שטענה טענת אמת בשכבר נתקבלה טענתה והוצרך לפייסה בכמה פיוסין ועכ"ז לא מתיתבא דעתה עוד איך נתישבה דעתה בטענת הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח והיה לה להשיב אמריה ותאמר לא תתיישב דעתי עד שובי אל המדרגה שהייתי בה להיותי במעלת השמש וגדול כמוהו ולמה עמדה ולא דברה עוד ומתוך השאלות הללו יתבאר הסוד בע"ה אמנם כפי הפשט תשובת מה ששאלנו מהיכן מצאו רז"ל סמך לתשובו' והשאלות האלה מתוך הכתובים מבואר הוא אם לטענה הראשונה שאמר ירח לפני הב"ה איפשר לשני המלכים שישתמשו בכתר א' דייקו מהכתו' שקראם גדולים ואח"כ קראם מאור גדול ומאור קטן ולא יתרעם רק מי שהוסר לו מאודו. ואם לטענה השנית שאמרה בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון זאת השאלה לא תתבאר כי אם ע"ד הסוד כי אם נאמר שהיה דבר הגון בשכבר נתקבל' טענתה עדיין אנו צריכין לדעת היאך היה דבר הגון. אמנם מה שהשיב לה משול ביום ובלילה הוא מדיוק כפל הכתוב והוא שכבר אמר את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה ולמה הוצרך הכתוב לומר ולמשול ביום ובלילה וכבר נתיחד לכל א' משמרתו ומתוך כך מצאו סמך לומר כי דבור ולמשול ביום ובלילה היתה תשובה אל הירח שתמשול ביום ובלילה. ובהיות שכבר נתמעטה השיבה ואמרה שרגא בטיהרא מאי מהניא. אמנם למה שהשיב לה לך וימנו בך ישראל ימים ושנים הוא עצמו מה שהשיב ר"ש לר' אלעזר ואמר לאתת כתיב חסר ויחזור אל הטיהרא שבה ימנו ישראל מועדים וימים ושנים ומה שטענה לדידיה נמי מנו שהרי כתיב והיו ומשמע דלשניהם נמי מנו. אמנם ומה שהשיב לה צדיקים יקראו על שמך דייקו מלממשלת הלילה ואת הכוכבים וכבר ידעת כי הצדיקים נמשלים לכוכבים שנאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים והוא מה שכיוון רש"י ז"ל בואת הכוכבים באמרו ע"י שמיעט את הלבנה הרבה צבאיה להפיס דעתה והוא מדרש רז"ל בב"ר כיון דחמא דלא מתיתבא דעתה כי אין מנחמין למצטער בצער אחר גדול ממנו וכמ"ש רז"ל ברבי יוחנן שמת בנו ונכנסו תלמידיו לנחמו והיו מנחמין אותו בזכור צער אחרים והיה משיבם לא די צערי אלא שהזכרתוני צער אחרים. ומ"ש הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח הכוונה כי דברו לא ישוב אחור אמנם ראוי לתקן את אשר עותו וזה בהביא כופר אליה בעבורו ומלת עלי בעבורי והוא הקרבן של שעיר ר"ח שהיה נקרב לפגימתה זהו כוונת הטענות והתשובו' הנשואו' לרז"ל בענין קטרוג הירח לפי פשט הדברים. והארכתי בהם לפי שלא ראיתי מי שקדמני לישב הטענות האלה ע"פ הכתובים ודברי רז"ל ע"ה לא נפלו במקרה עד שמצאו סמך לדבריהם מן הכתובים כי אלו נפלו במקרה טענות רכות כאלה וכאלה היו יכולין לסדר ולא אמרו רק הטענו' אשר ראו שיסבלו הכתובים כמו שביארתי. וגם כי ראיתי מפרשי המאמר הזה על דרך הסוד על פנים שונים וקצתם מגנבים דברי קצתם אות באות תיבה בתיבה ומיחסים דברים לעצמם אני לא אהיה רכיל לומר מי המה אלה כי אין טבעי להתכבד בקלון זולתי וגם לא אאריך למעניתם בהביא כל דברי א' וא' מהם כי רבה הדרך ויקוץ הקורא בהם וכוונתנו להועיל לזולתנו בלא עמל ויגיעה אל אלהי ישראל יודע ולא להתראות.

ועתה הנה באתי לבאר סוד המאמר על מתכונתו בכל תנאי הויכוח והשאלות והתשובות אחת אחת כיד אלהי עלי לטובה. וזה בהקדים לך הקדמה רבת התועלת לכל מקום שתמצא דבריהם ע"ה מגזימים על ענין מה כי לא לשוא ולשקר הם מגזימים רק להועיל בדבריהם לכל באי עולם כאשר אבאר בסוף ביאור המאמר. והיא זאת דע כי מנהג רז"ל בכל דבר המשתנ' והיוצא מטבעו ליחס לו הצער כדמיון העובר אשר בגיחו מרחם יצא שהוא מצטער בשנותו את טעמו אשר היה בו בראשונה ובדבר הזה הם ממשלים משל ודרכם לחוד חידה עליו. כאלו הדבר המשתנה מתרעם בכל חלקי הויכוח והמשא והמתן והטענות האיפשריות הנופלות בין אדם לחבירו כאלו הדבר המשתנה קובל ומתרעם על המשנה אותו ואם לא יהיה זה בפועל וזה כראותם ע"ה כי כל דבר היוצא מההיקש הטבעי המוטבע והקבוע בו לא ינוח ולא ישקוט עד שובו לאיתנו הראשון אשר היה בו בראשונ' ע"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון וזה נראה בכל עניני הטבע להיות המים נגרים למטה וכן האבני' ואם היו יהיה מי שיכריח' לעלו' בכלות הכח ההוא ישובו אל מקומם הטבעי ומזה הטעם בנו דברים ע"ה והפליגו והגזימו דברי ויכוח וטענות ותשובות בין הדבר ובין המכריחו לצאת מטבעו ונקראים הדברים ההם אצלם דברי הבאי ולא לשקר ח"ו רק להגזים הענין בכל האיפשר לעורר הלבבות לקנות מהדברים ההם אמונה אומן ביכולת האל יתברך על ברואיו לעשות בהם רצונו וחפצו שנאמר כל אשר חפץ עשה בשמים ובארץ ולית דימחי בידיה. וכמו זה הענין תמצא להם ע"ה אומרים בפרק גיד הנשה דברה תורה לשון הבאי דברו נביאים לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי והביאו זה על אמרם בענין המזבח תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור ואמרו שם אמר רבא גוזמא ואמרו דברה תורה לשון הבאי ערים גדולות ובצורות בשמים דברו נביאים לשון הבאי ותבקע הארץ לקולם דאדוניה ופי' רש"י ז"ל לשון הבאי לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו ואומר בפיו דבר שאינו ולא שיתכוין לשקר וכן רז"ל לא שיתכוונו לשקר ח"ו כי אם להוציא מלבם מלין ללמד דעת את העם ולעורר לבבם מהדברים ההם אל פנות גדולות תורניות באמונת ההשגחה והיכולת זה דרכם שכל ומדע למו ע"ה ברוך שבחר בהם ובדבריהם. ומזה תמצאם דורשים והארץ היתה תוהו ובוהו היתה תוהה ובוהה משל למלך שקנה ב' עבדים באוני א' ובטימי א' פי' בשטר ובסכום א' על א' גזר שיהיה נזון מטמיון שלו פי' מאוצרו ועל השני גזר שיהיה יגע ואוכל ישב ולו השני תוהה ובוהה ואומר איפשר שנינו נקנינו באוני א' ובטימי א' זה נזון מטמיון של מלך ואני יגע ואוכל כך הארץ ישבה תוהה ובוהה אמרה איפשר עליונים ותחתונים נבראו באחד עליונים ניזונים מזיו השכינה ותחנונים אם אינם יגיעים אינם אוכלין. הנך רואה כי הארץ אין לה פה לדבר כי אם לבלוע ואז"ל למה נקראת שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ומה תרעומת ותלונה יש לה אמור מעתה כי כוונתם להודיע כי גם כי כל הנבראים משועבדים לעשות רצון קוניהם כי לכך נבראו וזהו שלימותם הנה מפאת השקפת המעלות והמדרגו' מצדנו יש הבדל גדול בין המעלה והמטה ומצד זה ימצא הויכוח והתלונה בין היושב על חוג הארץ עם יושבי בשמים. ודומה לזה אמרו בענין עמידת השמש ליהושע כשאמר לו דום א"ל השמש יש קטן פותח פיו נגד הגדול ואומר לו דום אני נבראתי ברביעי ואתה נבראת בששי ואתה אומר לי דום. א"ל יהושע קטן בן חורין שיש לו עבד זקן אינו אומר לו שתוק וכי לא קנה אברהם שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ולא זו בלבד אלא שהשתחוית ליוסף שנאמר והנה השמש והירח משתחוי' לי ואמרו שם אחר שנצח אותו בטענותיו שא"ל השמש אם אני אדום מי אומר קלוסו של הב"ה א"ל דום ואני אומר שנאמר אז ידבר יהושע ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה. הנך רואה בעיניך שהיו דברי ויכוח בין השמש ויהושע כאלו נתחייב הענין כן מפאת שנוי הטבע וכינוי טענות האיפשריות הנופלות בין שני המדברי' והנך רואה שאחת מן הטענות חלומיית והנה השמש והירח וכו'. האמנה כוונתם להודיע כי צדיק מושל יראת אלהים וכי יגזור אומר ויקם לו כיד אלהיו עליו לטובה. וכי מעלת קניית השלמות הנקנה על צד הבחירה האנושית יותר גדולה מהמעל' הזמניית שהרי לא שוה לו טענתו באמרו שהוא גדול ממנו בזמן שנברא ביום ד' והאדם בששי. וכי כל מה שנברא בעולם לצורך האדם ונברא כאשר יתבאר וע"כ קדמו כל הברואים אל האדם כי הוא היה סוף המחשבה בבריא' וכאלה רבות מהתועלות המגיעות לנו בדברי חכמים וחידותם. ודומה לזה אמרו בשעה שנטה משה את ידו על הים עמד הים לנגדו ואמרו טענות רבות שנפלו בין הים ומשה עד הים ראה וינוס וכלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וכאלה רבים להם ע"ה בכל דבר היוצא מטבעו וממנהגו ע"ד הפלא והנס כאלו הוא מתוכח עם המכריחו לשנות טבעו כמו שמצינו בענין ר' פנחס ן' יאיר דהוה אזיל לפדיון שבוי' פגע בגינאי נהרא א"ל חלוק לי מימיך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ואני ודאי עושה א"ל אם אין אתה חולק לי מימיך גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. פקח עיניך וראה הטענו' האלה וטענת ר' פנחס עם הנהר גוזרני עליך שלא יעברו בך מים מי הוא הנהר ומי הם המים והמים הם הנהר עצמו אשר לסבת זה קמו אנשים בני בלי דעת ועשו צורות רעות וכוונות נכריות למאמרים הללו ולכיוצא בהם ומלאו פני תבל תנואה ותואנה תאניה ואניה וכתבו שטנה על דברי חכמים וחידותם אשר לא דברו ולא עלתה על לבם. האמנם כי הם כוונו להועיל ולעורר הלבבות בפנות תוריות כמו שכתבתי. וגדולה מזאת אמרו בפ' ויכלו השמים והארץ וכל צבאם כל מעשה בראשית לצביונן נבראו לדעתן נבראו בקומתן נבראו כי זה הדבר לא יסבלהו השכל כי איך יבר' לרצונו ולדעתו מי שעדיין לא יצא לפועל איזה צביון או דעת או קומה ייוחס לו והוא עדיין בהעדר הגמור אמנם להודיע כי כל המעשים והנבראים אשר נבראו בששת ימי בראשית קדמו בידיעתו ית' היותם נבראים איש איש על עבודתו ועל משאו כאלו היו לפניו ית' ברואים והסכימו למאמרו על המשא אשר ישא עליהם כי הוא הנאות והשלם וכאלו שאל לכל אחד מהם התרצה שתהיה על תכונת כך וכך והסכים עמו כי חכמתו ית' בהם היא ההסכמה האמתית וכמ"ש ז"ל בס' הזוהר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וכבר ראה קודם אשר עשה והנה הוא הטוב שיעשה בכל אופני הבריאה.

והנה על ההקדמה הזאת האמיתית אבוא לבאר סוד המאמר וסוד הקטרוג שהוא סור ההסכמה כי אין הסכמה בלא קטרוג קודם אל ההסכמה כמו שנתבאר במחלוקת המים מיום ראשון ליום שני ובא הכתוב השלישי והכריע ביניהם וזה בשכבר קום לנו כי כל דבר הנעתק ממקומו וממקורו יוחס אליו הצער עד שמיחסים אליו הבכי והוא אמרם לא נפרשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה שנאמר מבכי נהרות חבש וכבר קדם כי ההויות העליונות מיוחסות למים העליונים וההויות התחתונות למים התחתונים ונקראים המים התחתונים בוכים לפי המשכתם והתרחקם ממקורם כי כן גזרה חכמתו יתברך להמשיך ולהאציל מאורו העצום מאורות נאצלות מתמצעות מלז ללז בשקול יפה כדי להשפיע לכל עולם ועולם החק הראוי לו עד שנבראו שני מאורות הללו אשר על ראשינו מורגשים לראות עינינו וראשם ושרשם בשמי השמים העליונים עולם האצילות הם הדו פרצופין הרמוזים בשמש וירח. ובהיות ששני המדות הם היו בעמקי האי"ן בהשואה מזולת נטיה ואמרי נטיה שלא נבדלו להם הדין מרחמים אבל הכל היה בהשואה א' ויצא החפץ מעילת העילו' להמציא ולהאציל מדות לדין ולרחמי' בהם ידין אפסי ארץ האציל מאויר שאינו נתפס אל אויר נתפס בדרך הלבשה אספקלריות נמשכות זו מזו לתקן עולם במלכות שדי לומר לו די ויצא החפץ מלפניו ואמר יהי אור ויהי אור ואז"ל אור שכבר היה ומשמע מדבריהם שאותו משך האור הנמשך מהאור הראשון יקרא שני לגבי מקורו ואיננו בשלימותו כי על דרך זה יתמצעו הנאצלים מהנעלם אל המושכל ומהמושכל אל הרמוז ומן הרמוז להרשום ומן הרשום אל החקיקה ומן החקיקה אל החציבה וככה נתלבשו צורות הנמצאות העליונות בתחתונות והבן זה מאד מאד כי אל זה יצטרך שכל רחב ולאו כל מוחא סביל למנדע דא. ובהיות כי שני המדות הפועלות האלה המיוחסות לשמ"ש ולי"רח אשר באו מכחם היו דו פרצופין בתחלת האצילות משתמשים בכת"ר א' כלומר במדה אחת שהדין והרחמים שוה בהם וחייבה החכמה העליונה שלא ישתמשו בהשואה אחת כדי שיבדלו פעולותיהם וישתמשו פנים בפנים להיות זה משפיע וז"את מקבלת כי צורך העולם בכך שתהיה העטרת פעמים פועלת ברחמים ופעמים הדין להשכיר ולהעניש כפי מעשי התחתונים בעלי הבחירה ושלא תהיה בהשואה תמיד כאשר היתה באמנה עם התפארת חייבה החכמה לשומה ראש לשועלים לדון אותם פעמים בדין פעמים ברחמים כי הוא הטוב והישר והנאות לעולם. וגדולה עוד מזאת שיהיה זה סבת הפריה והרביה בעולם מפאת ההפכיות הנמשכים מזה מקור וחום שהוא סבת ההויות התחתונות והוקבעה העטרת לאלה הפעולות התחתונות נשאו רז"ל מענין קטרוג הסכמיי בין השמ"ש והירח וזה שכבר ידעת כי לא תפול ההסכמה בין שני חלקי הויכוח רק בדרך שאלה ותשובה והקטרוג הזה הנרמז להם הוא להוליד ההסכמה וזהו אשר רמז רשב"י ע"ה בפירושו לשיר השירים כשהביא סגנון זה המאמר אמרה ירח איפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר א' אמר לה הקב"ה ידענא דאת בעיא למהוי ראש לשועלים זילי ואזעירי גרמיך הנה ביאר כי ענין הקטרוג הנאמר להם הוא ענין הסכמה אלא שבנו דבריהם מיוחסים אלינו שלא תפול ההם כמה כי אם ע"י קטרוג כאשר תעשנה הדברים הנופלים בין שתי המתוכחים ועל דרך זה זכרו כל תנאי הויכוח האיפשרי בדברים מודים על תרעומת המעטתה והרחקתה מן המקור שזהו סוד אמרם לכי ומעטי את עצמך כלומר התמשכי למטה מכל המדות שבאצילות ותהיה אחרונה ובזה ימעט אורך יי' אמר לשכון בערפל והבן. ובהיות שזה דבר הגון מסכים אל הבריאה להיותה ראש לשועלים לא ימלט מהיותה אבן מאסו הבונים להיותה מקבלת ובשפל המדרגות ונשאר עדיין תלונה ותרעומת אם היה באיפשרות שתהיה הבריאה על זולת זאת ההנהגה מבלי שתמעיט את עצמה ועל זה אמרה לפי שאמרתי דבר הגון אל ההסכמה אלך ואמעיט את עצמי ואמרו זה לעורר לב השומע דבריהם ולרמוז כי כך חייבה החכמה שלא תהיה הבריאה על זולת ההנהגה הזאת. והיתה התשובה לכי ומשלי ביום ובלילה כלומר שעל דרך זה תפעל פעמים ברחמים פעמים בדין הרמוזים ביום ובלילה ותהיה ההנהגה כלה על ידך נכרת ונגלית והשיבה היא שרגא בטיהר' מאי מהניא כלומר אחר שהמשפט לאלהי יעקב ואין לה מגרמה כלום ומה יתן ומה יוסיף לה שבח וגדולה וכבוד בהיות ממשלתה תחת ממשלת זולתה. אמר לה לכי וימנו בך ישראל ימים ושנים כלומר כי כלי עסקיהם של ישראל שהם תכלית כוונת הבריאה לא יהיה אלא עמך וא"ת תדבר אליהם את כל אשר אצוה ממספר המצות המיוחסים לימים ושנים שהם מצות לא תעשה שהם שס"ה כמנין ימות השנה כי כלם אזהרות השייכות למדת שמו"ר וכבר ידעת כי רז"ל לא הוסיפו נדרים וסייגים רק על מצות לא תעשה כי הם הצריכים גדר ושמירה וכאלו אמר לה הב"ה שהיא הבי"נה די לך שימנו ישראל וישאו ויתנו וכל עסקיהם יהיו במצות לא תעשה התלויים בך והמיוחסים לך שיוסיפו סייגים בעבורך כי בהמה שמן חלקד וזר לא יקרב באהלך בשמרם עקב רב וזה שכבר ידעת כי כשישראל עוברים על מצות לא תעשה עושים כביכול בה רושם בסוד צור ילדך תשי ובשמרם עקב רב אזי תתמלא פגימתה ובכן לא תחסר את כל מאומה בידה. והנה התשובה הזאת נכוחה ואמיתית כי בשמור ישראל המצות המיוחסות למדת שמו"ר שתתעלה המדה מעלה מעלה לא יחסר אורה האמנם כי כפי משפט הויכוח עדיין יש להשיב שאם לא ימנו ישראל אלא למצות המיוחסות אליה שהם שס"ה תחרישי אבל לרידיה נמי מנו מנות עשה מימין הגולה מדת אברה"ם העולה רמ"ח במנין מצות עשה וגם מצות לא תעשה מהשמאל והוא יושב אהלים כולל כלם וכמו שרמז לו הקב"ה למשה כי כל המצות עשה ולא תעשה רמוזים בשמו הנכתב בתפארת שכן כתב זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור שמ"י עם י"ה זכר"י עם י"ה פי' שמי עם י"ה שם הז"כרי עם ו"ה הרי רמ"ח כאלו אמרה הרי שלו ושלי ועדיין אני מעוטה. והשיבה הב"ה צדיקים יקראו על שמך הכוונה שלא היתה עיקר הבריאה כי אם להמציא צדיקים יבואו ויגידו צדקתו יתברך וכמו שאז"ל על פ' סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמו"ר כי זה כל האדם. ואמר ר' אלעזר אמר הב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה. אמר ר' אבא בר כהנא שקול זה כנגד כל העולם כולו בן זומא אומר כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה. הנה דבריהם ע"ה נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת וזה שבראשונה אמר ר' אלעזר שאמר הב"ה כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה ויש לשאול כי אלה הם דברי שלמה שאמר שאחר כל החקירה שחקר כענין הנמצאות לדעת איזה הדרך ישכון אור ודרש וחקר ואזן ותקן ראה כי אין טוב בם רק לירא את האלהים ולשמור מצותיו א"כ היכן מצינו בדברי קהלת שאמר הב"ה כל העולם כלו לא נבראו אלא בשביל זה. אמנם כוונת ר' אלעזר כי הכתוב האומר סוף דבר הם דברי רוח הקדש עם הכתובים הקודמים לו מויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם כי לא יכתוב הוא על עצמו כן אמנם השלים דברי חקירותיו בפ' הבל הבלים אמר קהלת שכן התחיל בתחלת הספר בההביל כל עניני עולם השפל וכן השלים. ומפ' ויותר שהיה קהלת חכם הוא דברי רוח הקדש וגם אחריו בקש קהלת למצוא דברי חפץ ואחריו דברי חכמים כדרבונות ואחריו ויותר מהמה בני הזהר ומסקנתא דמילתא סוף דבר שהם דברי רוח הקדש ולכן תמצא כי אות הסמ"ך רבתי לרמוז כי הם דברי רוח הקדש הנקראת סו"ף דבר כי היא ראשי"ת המחשבה וסו"ף דב"ר על זה אמר ר' אלעזר סו"ף דב"ר הכל נשמע שהם דברי האל יתברך שהוא האומר כל העולם לא נברא אלא בשביל זה שכוונת כל מה שנברא הוא לקנות מדת י"ראת אלהי"ם שהיא העטרת עצמה ומה עוד תבקש שבח וגדולה וכבוד בהיות שהצדיקים המקטינים את עצמם בעולם הזה לקנות מדתה שהוא עיקר הבריאה יקראו על שמה. והנה יראה מדברי ר' אלעזר שאחר שלא נברא כל מה שנברא כי אם בעבור הצדיק אלו ידומה העדר הצדיק יעדרו כל הנמצאים שנבראו בשבילו. ור' אבא בר כהנא הוסיף עוד במעלת הצדיק ואמר שקול זה כנגד העולם כלו ירצה שאם ידומה העדר כל הנמצאים היה די בכוונת הבריאה באדם זה לבדו ושקול הוא כנגד כלם ובן זומא הוסיף עוד כמעלת הצדיק יאמר כל העולם כלו לא נברא אלא כדי לשמחו ובזה דמה אותו ליוצרו יתברך שנאמר בו ישמח יי' במעשיו והבן והנה אין ספק שהתשובה נצחת אחר שכן חייבה החכמה שלא ימצא שום מורכב מחומר וצורה כי אם על צד המעטת אורה. חמא דלא מתיתבא דעתה אם היה באיפשרות לברוא הצדיקים בזולת חסרון האור שלה ודבר זה נמנע רק בהתלבש האו"ר בחש"ך והבן זה. ועל זה אמר לה הב"ה הביאו עלי כפרה וכו' הכוונה שיש כח בתחתונים להעביר פגימתה ממנה ובטהר אותה מחלאת הנח"ש שהוא החשך הגורם שלא תשמש אתתא בבעלה וזה בתת השעיר ההוא של ר"ח לפגימתה מדי חדש בחדשו ובכן תבא אל המלך בלבוש מלכות עטרת וחו"ר כי תסור אדמימותה ממנה להיותה לבנ"ה בסוד אתי מלבנו"ן כלה ותהיה אזי באחדות באשר היתה באמנה אתו. עתה אתה בני ברוך יי' לטוש עיני שכלך וראה כמה נעמו דבריהם בנשוא המשל הויכוחי הזה מכח הכתובים כמו שפירשתי ע"ד הפשט וכמה סודות גילו במשא ובמתן השאלות והתשובות בין הירח ובין הב"ה בסוד הבריאה המחוייבת כפי החכמה העליונה שתהיה על דרך זה שסבתו גניזת האור והוא היודע ועד יתברך ויתעלה שמו והדרו. אמנם התועלות הנגלות לנו מזה הספור הם אלה ראשונה להורות כי כל חלקי האיפשר והנמנע גלויים לפניו יתברך כענין האומן היודע והבקי בכל חלקי מלאכתו אשר בהם תגמר ותעמוד אחת מהנה לא נעדרה ממחשבתו הקדומה והוא פעל ועשה הכל על האופן היותר שלם שבאיפשר כאלו נשא ונתן בענין בכל חלקי הסותר ובאה ההסכמה אל מה שהיה הישר בעיניו יתברך והוא צוה ויעמוד ומי יאמר לו מה תעשה. שנית שנלמוד ממדותי"ו יתברך להיות הקטן נשמע למי שגדול ממנו כי בזה יקבל שלימות גדול להיותו כמוהו והיא מעלת הצדיקים המקטיני' את עצמם ויושבין ברומו של עולם והוא סוד לכי ומעטי את עצמך. שלישית לשרש ולעקר מלבבו מדת הקנאה ואפי' בדבר הגון שהוא למוד החכמה שתהיה למידתה על צד אהבה ולא על צד קנאה כי הקנאה שממון העולם ומוציאה את האדם ממנו ולא די שלא יקנה שלימות אבל יחסר ממה שהיה לו קנוי מתחלה והמשל אומר גמלא אזל למתבע קרני אודנין דהוו ליה נטלו מניה. רביעית מעלת הצדיק כי זה כל האדם כי הוא מושל יראת אלהים ועליו היתה כוונת הבריאה שזהו צדיקים יקראו על שמך וכי הוא ראשי"ת המחשב"ה וסו"ף המעש"ה ודי לעבד להיות כרבו והבן ובזה יתבונן העבד כמה צריך לדקדק במעשיו ובמדותיו כדי שיעלה חשבונו יפה לפני רבו להיות שלם בכל המצות הרמוזים במספר איבריו שהם רמ"ח ושס"ה כי זה כל האדם וזולת אלה התועלות הנגלות יש לאל מלין לצד עילאה למלל ומי ימלל גבורות יי' ומי החכ"ם וי"בן את ז"את יתברך ויתעלה שמו והדרו בפי ישרים ותמימים ולנו דומיה תהלה.

ואחר אשר ביארתי לך סוד המאמר הזה כדי שיבוא סוד שני המאמרים מכוון כאחד אמר את שני המאורות הגדולים בקדמיתא בחבורא חדא שניהם מליאים בהשואה אחת משתמשים בכתר אחד קודם ששבו להיות פנים אל פנים כי אז חזר להיות זה משפיע וזה מקבל רזא דא שמא קדישא שלים כחדא יי' אלהים פי' שהיה כח שם אלהי"ם בשם י"הוה נחבא שלא היה מתגלה ואמר אע"ג דלא איהו באתגליא שלא בארח סתים פי' שהיו שני המאורות בכח המחשבה הקדומה קודם האצילות שלא היה שם שום דבר נחקק ולא אותיות שיורו על הבדל הפעולות אמנם אחרי אשר יצא החפץ מלפניו האציל מאורו שני המאורות. וביאר מלת גדולים ואמר דאתרביאו בשמא דא כדא המאציל כנאצל וכן תמצא כי שם יי' עולה כ"ו וסופי אותיות כ"ף ו"ו עולה אלהי"ם כי שמו בקרבו רזא דכלא מצפ"ץ מצפ"ץ בצירוף אלפא ביתא דא"ת ב"ש שם י"הוה י"הוה עולה מצפ"ץ מצפ"ץ דע כי ב' מצפ"ץ וכ"ו הוא פ"ו נמצא כי יהוה הוא האלהי"ם והבן והוא אמרו רזא דכלא מצפ"ץ מצפ"ץ.

ואלין אתרביאו וסלקין לעילא כי אותיות י"הוה מתחלפים בדרך עליה כי הי"וד מתחלף במ"ם והה"א בצד"י והו"ו בפ"ה והה"א בצד"י וכבר זכרנו כי האותיו' המתחלפות בדרך עליה מורים על תוספת רחמים בסוד כוז"ו במוכס"ז כוז"ו ובהיות ששם י"הוה י"הוה אשר הם נזכרים בי"ג מדות של רחמים אין יחיד רשאי לאומרו יכול לאמרו בחלוף אותיות א"ת ב"ש ולומר מצפ"ץ מצפ"ץ וכו' לפי שמתעלה ברחמים והוא אומרו אלין אתרביאו וסלקין לעילא בגין דאינוו עילאין מרזא עילאה וסלקין לתועלתא דעלמא לאתקיימא בהון עלמין כגוונא דא שני המאורות כחדא סליקו ברבויא חדא באצילות אחד לא אתישב סיהרא לגבי שמשא דאכסיף מקמיה אחר שנתמעט אורה.

סיהרא אמרה איכה תרעה שמשא איכה תרביץ בצהרים כבר נתבאר. שלמה אהיה כעוטיה דעני כי יעטוף שאין לה מעצמה כלום והיתה התשובה צאי לך בעקבי הצאן שתהיי ראש לשועלים ואע"ג דאיהי רישא עליהו לית אתתא ברבויא בר בבעלה כחדא כי טוב להיות זנב לארי ולא ראש לשועלים.

וביאר הענין משורשו ואמר את המאור הגדול י"הוה ואת המאור הקטן אלהי"ם סוף כל דרגין לפי שיש אלהי"ם למעלה בגבור"ה בקדמיתא אתרשים איהי לעילא באתוון דשמא קדישא את רביעאה כי שם י"הו הוא סוד כל התשע ספירות והה"א האחרונה היא העשירית הנרמזת בשם אלהי"ם ולבתר אזעירת גרמה להיות נקראת בשם אלהים שהוא שם משותף.

ועכ"ד סלקא בכל סטרין לעילא באת ה"א פי' אע"פ ששם אלהים משותף בהתעסקה בתחתונים עכ"ז היא מתיחדת עם בעלה בי"הוה יתברך שמו בה"א האחרונה.

דרגין דאתפשטו מסטרא דלעילא איקרון ממשלת היום וחיל המאור הקטן נקרא ממשלת הלילה והם ראשי האבות לשאר החי לים שאין להם חקר ומספר וכמש"ה היש מספר לגדודיו ורז"ל רמזו זה כתיב אלף אלפין ישמשוניה וכתיב היש מספר לגדודיו ותרצו אלף אלפין ישמשוניה למספר גדוד אחד אבל לגדודיו אין מספר וזהו ואת הכורבים שאר חיילין וכו'. וכלהו תליין ברקיע השמים כלם מתפשטים ובאים מהי"סוד כי הוא המשלח אותם בעטרת והעטרת מוציאה אותם לעולם הנפרדים וכלם תלויים בו שהוא חי העולמים וזהו ויתן אותם אלהי"ם דבראשי"ת ברקיע השמים.

מלכותא דדור אתתקן ביומא דא. מדת העטרת תתיחס אל היום הרביעי בימים כמו שכבר כתבנו למעלה בדברי רשב"י ע"ה שאמר מ"ט כתיב באורייתא כי יקח איש אשה ולא כי תלקח אשה אל האיש בגין דארחיה דבר נש לאהדרא ולמתבע אנתו כי שם ביאר כי יום שלישי מדת הי"סוד נרמז ביום ג' והוא רודף אחר יום רביעי הנרמז בכנסת ישראל לפי שכתוב ביום ד' יהי מארת חסר וזה רומז ללבנה העליונה מלכו"ת בית דו"ד.

אתתקנו אתוון ואתישבו על דוכתייהו להיות הה"א האחרונה מקבלת מי"הו ונשלם השם י"הוה.

ועכ"ד עד יום שתיתאה דאתתקן דיוקנא דאדם תקונא כדקא יאות כי הוא היה ראשית המחשבה וסוף המעשה והוא תכליה הבריאה כי על כן בא בצלם ודמות והוא כסא לאדם העליון אם יזכה. לא אתישב בדוכתיה יחזור אל הרגל הד' שבמרכבה כי עד שלא נברא האדם ביום ו' כביכול לא נתקן הרגל הרביעי במרכבה העליונה.

וכדין אתתקן כורסיא עילאה וכורסיא תתאה ועלמין כלהון אתישבו בדוכתיהו. התפארת נקרא כסא הכבוד שהוא כסא לכבוד הבינה. והעטרת נקראת כסא כבוד כסא יי' שהוא כסא לשם הגדול שנאמר ביום ההוא יקרא לירושלם כסא יי' וביום הו' שנתתקן דמות אדם למטה נתתקנו השני כסאו' אדם ודמו' אדם ואחוון כלהו אתתקנו על גלגלוי בפשיטו דטופסא דקיטרא. כבר זכרתי שקבלה בידם ע"ה שהיו האותיות קודם הבריאה בדרך תשר"ק ונדפסו בעת הבריאה בדרך אבג"ד כי הסדר הזה הוא היה הראוי לבריאה וכבר ביארתי כי בהדפיס האותיות השקועות בדרך תשר"ק יצאו הבולטות דרך אבג"ד. ואמר כי שנתתקן דמות אדם בצלם אלהים נתתקנו האותיות על סדרן הראוי להם כי בהם נסדרו סדרי בראשית בסדר האלפא ביתא דאבג"ד הפשוטה שנדפסה בקשר הזה ובסדר הזה אבג"ד וכו' וקשר האותיות נקרא קטרי דאתוון כמו ששנינו באתוון גליפן דר' אלעזר אית קטורי דאתוון וכל סדר אלפא ביתא ואלפא ביתא נקרא גלגל לפי שמתגלגלות האותיות בו מראשן לסופן ועל זה אמר ואתוון כלהו אתתקנו על גלגלוי בשפיטו דטופסא דקיטרא פי' בפשיטות דפוס הקשר. הכוונה בזה כי כשנברא אדם שהוא היה תכלית כוונת הבריאה נתתקנו כל סדרי בראשית על מתכונתם ויתבאר זה היטב לפנים ב"ה בשעה שחטא אדם הא' שנשתנו סדרי בראשית וחזרו לאחור נתקלקלו כביכול הצינורות. וביומא רביעאה איהו יומא מאיס מבוני"ם. אחר שהסכימה החכמה העליונה למעט אור הלבנ"ה ולשומה ראש לשועלים נתיחס אליה מאיסת הבוני"ם שהם אברה"ם י"צחק וי"עקב כאלו דחו אותה מאתם לשתהיה ראש לשועלים והיא אבן פנת יקרת אבן בוח"ן אבן השתיה כי ממנה הושתת העולם ומשם רועה אבן ישראל והסוד בני אמי נחרו בי הם הם בני לא"ה העליונה ונתיחס זה אל יום הרביעי שבו נתמעטה והוא אומרו דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהורא דילה וקליפין אתתקנו על דוכתיה ושאלמלא לא נתמעטה לא היו קליפות בעולם והבן זה. כל אינון נהורין דנהרין כלהו תליין ברקיע השמים הם נרות המנור"ה גדולה גבו"רה תפארת נצ"ח הו"ד כלם נקבצים ביסוד שהוא רקיע השמים להאיר על האר"ץ שהיא כסא דו"ד להכין אותה ולסעדה. אלין נהורין מציירין ציורא דלתתא. אלה המאורות הנזכרים הם המציירים דוגמתם למטה במרכב"ת המשנ"ה אותם הפנים הנכללים בדמות אד"ם כי כל מה שמתיחס אל דמות אדם קדוש הוא הפנימי לא חיצוני אשר לסוד זה ישראל נקראים אדם וא"ה אינם נקראים אדם כי נשמותיהם ממקום קדוש יהלכו. ונשמות א"ה הם מהקליפות החיצוניות ולא מאד"ם ומדמו"ת אד"ם באים. ונמשך לבאר מהו הענין הנקרא באדם אד"ם ואמר כל רוחא אקרי אדם אמר כי הרוח השוכן בגוף הוא הנקרא אד"ם שהוא רו"ח הבא מן הקדושה אבל הגוף נקרא מלבוש שנתלבש בו אד"ם שהיא הנשמה כי הרוח השורה בגוף היא אשר נקראת אדם לא הגוף. וע"ד עור ובשר תלבישני הביא ראיה מן הכתוב כי המדבר הוא האדם ואם היה האדם העור והבשר איך יאמר עור ובשר תלבישני בשרא דאדם לבושא איהו. ואמר כי לסוד זה נכתב בתורה על בשר אדם לא יסך וכן רבים ואם היה הבשר הוא האדם היה לו לכתוב על אדם לא יסך אלא שמלת אדם נאמר על הפנימי והבשר הוא הלבוש שבו נתלבשה הנשמה. טסירין דלתתא דאתהתכן בהתוכא דרוחא דא אתציירן מניה ציורין אתלבשן בלבושא אחרא. יבאר היאך נשתלשלו הכוחות העליונות מענין לענין עד שנתהוו הבהמות והחיות טהורות גם טמאות כל א' וא' משורשו ואמר טסירין דלתתא דאתהתכן בהתוכא דרוחא דא פי' שנשתלשלו מכח זה של אדם הנזכר אתציירו מניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא והם רוח הבהמות והחיות הטהורות כגון שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וכו' שנתלבש בבשרם אותו הכח שנשתלשל מכח הרוח הנקרא אדם ואותם הם הראויים למאכל ישראל הנקראים אדם כדי שיתלבש בשר הבהמה הטהורה בבשר האדם ויתעלו הדברים אל שורשם ואל מוצאם והוא סוד כל טהור יאכל בשר והוא סוד אמרם ז"ל עם הארץ אסור להאכילו בשר כי יתלבש בשר בהמה בבהמה ולא יתעלו הדברים אל שורשם והבן והוא אומרו אינון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם בבשרא דאדם. ומ"ש ההוא רוחא פנימאה דאינון סטרין סליק בההוא שמא דאתקרי ביה גופא דיליה פי' שהכח ההוא אשר ממנו נצטיירו אלה הבהמות נקרא על שמם פני שור פני אריה פני נשר לא שיש באלה הכחות צורות בהמות או חיות אלא שנקראו על שמם לפי שנשתלשלו משם כחותיהם ונתלבשו בצורה ההיא וע"כ סליק בשמא דאקרי ביה גיפא דיליה לבושא דיליה וביאר כי כשם שלבוש מה שנקרא אדם נקרא בשר אדם כן לבוש מה שנקרא שור נקרא בשר שור והוא אמרו לבושא דההוא שמא בשר. כלומר המלבוש נקרא בשר אמנם שם שור נאמר על הרוח הפנימי השוכן בגוף ההוא. בשר דיליה לבושא. וכן כלה פי' כל מה שנקרא בשר כמו בשר עוף או בשר שאר הבהמות והחיות הכוונה היא על הגוף שנתלבש בו הרוח ההוא. כגוונא דא מסטרא אחרא מסאבא אמר כי בדוגמא הוו נשתלשלו הרוחות מצד שמאל ונתלבשו בצד הטומאה למטה ומשם יבואו נפשותיהם של א"ה שהם אינם נקראים אד"ם והוא אמרו ובג"ד לא סלקי בשמא דא שמא דההוא רוחא טמ"א לא חלוק אדם ולית ביה חולקא כי הכח ההוא נקרא טמ"א והבשר אשר נתלבש בו הכח ההוא נקרא בשר טמא. טמא לגיו הוא כחו הפנימי ובשר לבושא דיליה. בגין כך בעוד דשארי ההוא רוחא בההוא גופא אקרי טמא נפק רוחא מההוא גופא לא אקרי טמא נתן טוב טעם ודעת למה מתי א"ה וקברי אומות העולם אינם מטמאים באהל וזה שכבר ידעת כי אחד המת מישראל או מן הגוים מטמא במגע ובמשא ואין הגוי מטמא באהל כי באה הקבלה על זה שהגוי אינו מטמא באהל ובא הרמז במלחמת מדין שנאמר כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל וכן הגוי עצמו כשהוא חי אינו נעשה טמא מת שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע כי הוא דומה לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ולא בטומאת המת בלבד אבל בכל הטומאות כלם אחר הגוים ואחד הבהמה אין מתטמאין בהם והסוד בזה כי המשא והמגע הוא דבר ממשיי ומוחשי אמנ' האהל הוא דבר אויריי רוחניי ולא ממשיי וטומא' המגע והמשא הממשיי' שייכי לגוף וטומאת האהל שהוא אויריי רוחניי שייך לנפש ולפי שטומא' א"ה החטאי' האלה בנפשות' כשנסתלקה מגופותיה' נסתלקה טומאתם האויריי הרוחני ונשארה טומאת המשא והמגע דשייכי לגוף דלא גרעי מבהמה אמנם טומאת מת ישראל שייכא באהל לפי שטהרת גופותיה' היא הנשמ' האוירית הרוחניית ובהסתל' הנשמה המטהרת האויר מטמא טומאת אהל והוא אמרו בג"כ בעוד דשארי ההוא רוחא בההוא גופא אקרי בימא נפק רוחא מההוא לבושא לא אקרי טמא והכוונה לטומאת אהל ולא סליק ההוא לבושא בשמא פי' שלא יקרא הגוף ההוא טמ"א אבל שם בשר עליו כשאר הנבלות. טסירין לתתא דאתהתכן בהתוכא דרוחא דא אצטיירן מיניה ציורין דאתלבשן בלבושא אחרא. כגון ציורי בעירי מסאבי ואורייתא וכו' אמר כי כשם שבהמות וחיות טהורות שנתשלשלו מכח אדם הנז' ואתציירו מיניה ציורין דאתלבשו במין הטהור מצד שהם מלבושי' טהורי' שמתלבש בהם הרוח ההוא כך משתלשלים מצד הטומאה מלבושים טמאים שמתלבש בהם הרוח הטמא ההוא והם הבהמות הטמאות אשר הזהירה התורה עליהם וזה לכם הטמא שאין ר"ל שיתלבש הבשר הטמ"א ההוא בכשר קדש ישראל כי כל מין אל מינו ידבק וזה ג"כ הוא נכנס בסוד והכלאים. הנה א"כ נתבאר שהרוח המתלבש בבשר החזיר נקרא חז"יר. ובגין כך אלין תרין סטרין מתפרשין אלין אתכלילו ברזא דאדם פי' אדם סתם לפי שג"כ נקרא סמא"ל החיצוני אדם בכנוי בליעל ולא אדם סתם כי משחת מאי"ש מראהו ותוארו מאדם. ואלין אתכלילו ברזא דטמא ואין ראוי לערב טמא בטהור. נהורין עילאין דק' מנהרין נהרן בההוא רקיע יחזור לענין ראשון כי מכח נרות המנורה מתציירין למטה הרוחות המתלבשות בבשר קדש. והשלים לבאר הכתוב ולמשול ביום ובלילה ואמר שולטנו דתרין נהורין דא איהו שולטנו כדקא חזי פי' הוא הנאות והראוי בסוד הבריאה שימצאו שני מאורות א' גדול וא' קטן ושלא ישתמשו שני מלכים בכתר א' אבל מאור גדול שולטנו ביממא ומאור קטן שולטנו בליליא. ויאמר כי בדוגמא הזאת יתנהג העולם להיות כל איש שורר בביתו ביום ולהביא טרף לאנשי הבית ולצוות אותם בכל התיקון הצריך לבית לענין היום אמנם בבא הלילה יתחיל ממשלת הנקב"ה כי היא מסדרת הטרף אשר הביא האיש אל ביתו ומחלקת לאנשי הבית איש לפי אכלו וחלק כחלק יאכלו מתחת ידה והוא סוד ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה הוא סוד ואת הכוכבים שהיא מצווה אותם שיתקנו כל הצריך בבית בעוד שהיא מתיחדת בבעלה והעולה בכל זה כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כי על דרך זה נשתלשלו ההנהגו' והסדרים למטה דזה לעומת זה עשה האלהים