כתם פז על ספר הזהר שמ

על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וכו' דאפילו בהנאה אסיר יאמר כי מה שנאמר על כן לא יאכלו בני ישראל אינו ספור בעלמא לומר שעל המאורע הזה שקרא ליעקב נהגו בני ישראל שלא לאכלו וכי אין בו אזהרה אבל היא אזהרה תורנית שהוא אסור באכילה ובסיני נאמר אלא שנכתב במקומו ואפי' בהנאה ופסק הדין כדברי האומר שהוא אסור בהנאה לפי שנמצא מחלוקת בהנאתו כדאיתא בפסחים פ' כל שעה תניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי רבי יהודה ורבי שמעון אוסר ורבי שמעון ע"ה אזיל לשיטתיה ובכאן אסרו אפילו לכלב וכ"ש לנכרי: ואמאי אקרי גיד הנשה וכו' מצינו לרז"ל למה נקרא שמו גיד הנשה רבי חנינא אומר שנשה את מקומו. רבי לוי אמר שנשה ממקומו ועלה וכן הוא אומר נשתה גבורתם פי' לדעת רבי חנינא הוא ענין שכחה כלומר נשה ושכח את מקומו. ולדעת רבי לוי הוא ענין חלישות כלומר שנחלש ממקומו וכן הביא ראיה מענין נשתה גבורתם היו לנשים. ואני ראיתי בספרי הרפואה של הישמעאלים שנקרא הגיד הזה ער"ק אל נס"א שפתרונו עורק הנשים ואמרו כי לכך נקרא עורק הנשים לפי שהזקוק עמהם הרבה מחליא אותו ורוב בני אדם עלולים ממנו וקרוב הדבר אל השכל כי מלת נשה יהיה מענין חולשה כי לטעם זה נקראו הנקבות נשים וכן כתיב נשתה גבורתם היו לנשים שענינו נחלש גבורתם היו כנשים שהם חלושות והן הנה מחלישות לאנשים ואולי כי זהו כוונתם באמרם שלא מצא שרו של עשו עילה להזיק ליעקב כי אם מצד הנשים שנשא שתי אחיו' וכבר ידעת כי נתיחס הפועל הזה להירכים ומצא בעל החוב מקום לגבות את חובו משם והבן זה. אמנם בענין אם תקע ירכו האחד או השתים כבר הארכתי מעט בענין הזה בפ' ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים בענין והוא צולע על ירכו ירכו כתיב ולא יריכיו ושם הוכחתי כי בנגוע באחת נגע בשתים כי מחלוקת היא בין ר' יהודה ובין רבי יוסי ר' יהודה אומר באחת מהן נגע ואחת מהן נאסרה רבי יוסי אומר באחת מהן נגע ושתיהן נאסרו. ואית תניין דתני הדעת מכרעת שהיא של ימין כרבי יהודה ואית תניא דתני שהיא של שמאל כרבי יוסי. מאן דאמר הדעת מכרעת שהיא של ימין שנאמר ויגע בכף ירכו ומאן דאמר הדעת מכרעת שהיא של שמאל דכתיב כי נגע בכף ירך יעקב ופסק ההלכה שנוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל דתנינן גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל וכבר נתבאר הסוד בסוד הירכים העליונים נצ"ח והוד משם תקחהו בפ' ויעש אלהים את שני המאורות כי שני הירכים תורה אחת להם כמבואר שם. ונשוב אל הענין כי בכאן נותן טעם למה נקרא שמו גיד הנשה דאיהו מנשה כלומר משכח לבני נשא מפולחנ' דמאריהון ותמן הוא יצר הרע רביע הוא הדבר שאמרתי כי הזקוק הרבה הוא המחליא הגיד ההוא כי היצר הרע שם שוכן ונקרא נשא מענין נשים.

וכיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגבר' עליה בגין דכל שייפי גופא סייעוה ליעקב בסוד האילן הקדוש וכלהו הוו תקיפין ולא הוה בהו חולשא כי כבר ידעת כי בהשלים הצדיק איבריו למטה כביכול משלים את שכנגדם למעלה כי כל אבר מחזיק אבר וכל איבריו של יעקב ע"ה היו שלמי' וכן רבים למעלה זולת זה הגיד והוא אמרו מה עבד ויגע בכף ירכו בגיד הנשה בזיניה ביצר הרע דהוא זיניה ואתריה ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא הנה נתבאר כי הגיד הזה עלול לגבי יצר הרע ובני ישראל צריכים ליזהר מלאוכלו כי הוא מחלק החיצוני המיוחס ליצר הרע הוא סמא"ל אמנם לשאר האומות נאה לאכלו דאיהו מסטרא ומלאכא דלהון בגין לתקפא לבהון. וביאר הסוד ואמר בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין וכו' הודיע כי צורת מתכונ' תבניתו של אדם ומספר איבריו וגידיו בנוי על פי החכמה רומזים אל סוד בנין האיל"ן הקדוש ושדוגמת איבריו הם ענפים מן המרכבה העליונה ושלכן באו בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה אשר צווה האדם בהם לדמותו אל האד"ם העליו"ן כי יש באדם העליון רמ"ח מצות עשה כמספר רמ"ח מלאכים הנקראים לבעלי הקבלה מלבוש השכינה ששמם כשם רבם. וכמו כן יש שס"ה ענפים של דין נמשכין מהאילן הקדוש כנגד שס"ה גידין אשר בתבנית האדם ובכל יום ויום משס"ה ימים שיש בשנה מיוחס אליו מצוה אחת מלא תעשה כנגד כל גיד וגיד והמיוחס שבגידין לסמא"ל הוא הגיד הנשה כי הוא ראש ליצר הרע כדוגמתו בגוף האדם כאשר נתבאר שלא מצא שרו של עשו עילה אל יעקב אלא בו. ודע כי טעות הוא בספרים שכתוב והוא לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון רמ"ח כי ח"ו שיהיה סמא"ל מלבוש השכינה בסוד עשה שהם רחמים אבל מצות לא תעשה מענפי הדין כי העובר על לא תעשה הוא נענש מה שאין כן בחדל לעשות מצוה ממצות עשה אעפ"י שאובד שכרה אינו נענש על כן הגירסא האמיתית היא לקבל סמאל דאיהו חד מאינון שס"ה כי כך יאמר והא ט' באב לקבל סמאל והנה רז"ל דרשו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד לרבות תשעה באב שאין בו אכילה כי באותו היום בעונותינו הרבים נתקשה עלינו שרו של עשו לפי שהיום ההוא מיוחס לגיד הנשה כי כל גיד וגיד מיוחס ליומו וכן תמצא בתיקון עשרים שהוא מיחס מצות עשה לקב"ה ומצות ל"ת לסמא"ל בפ' ועשה לי מטעמים אינון תרי טעמי פקודין דעשה ופקודין דל"ת פקודין דעשה אינון מלאכין דקב"ה ופקודין דל"ת פרנסה לסמאל למאן דעבר עלייהו וכו' הרי נתבאר כי לא יוחס לסמאל אבר מרמ"ח וכבר ידעת כי יש בגיד הזה חמשה ענפים מימין וחמשה משמאל כנגד עשרה כתות הטומאה הסובבים את המרכבה בסוד סביב רשעים יתהלכון והנה הגיד הזה הוא סמוך לברית שמשם נמשכים אלו הכתות והנהו מיוחס לסמאל והאוכלו מושך עליו כחו והאוכל בט' באב כאלו אכל גיד הנשה. ועוד אמרו כי בא הרמז במלת גי"ד לי"ז עשר בתמוז כי היה היום ההוא לישראל יום צרה ותוכחה שבו נשתברו הלוחות. ובו בוטל התמיד ובו הובקעה העיר. ובו שרף אפוסטמוס התורה. ובו העמד צלם בהיכל ובא הרמז בכתוב על כן לא יאכלו ישראל את לרבות ט' באב כלומר האלף רמז לחדש אב והתי"ו לט' בו ומלת גיד עולה י"ז בתמוז והכל היה צפוי לפניו יתב' וה"א ובג"כ חמא קב"ה כלא ורמז בהון רמז ליעקב ויאבק איש עמו בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב לא אשכח בר ההוא גיד הנשה וביומי שתא ט' באב דביה אתתקף ואתגזר דינא על ישראל ואתחרב מקדשא וכל מאן דאכיל בט' באב כאילו אכיל גיד הנשה:

רבי שמעון פתח כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם וכו' יקדים בכתוב הזה לבאר מעלת מרע"ה על שאר הנביאים לפי שהכתוב הזה מדבר בהשגת הנביא יחזקאל בנבואתו והוא דמה בדרך דמיון השגתו למראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם ואמר כן מראה הנוגה והוסיף עוד ואמר הוא מראה דמות ה' וכל אלה הדמויים הם כדמיון מחיצות לנבואתו ועל הכוונה הזאת פתח רשב"י ע"ה בכתוב הזה ואם לא ביאר בו דבר כי אין כוונתו להאריך רק להודיע כי כל הנביאים היו מתנבאים באספקלריא שאינה מאירה וע"ד משל ודמיון אבל מרע"ה היה מתנבא באספקלריא המאירה ובמראה ולא בחידות וכי הוא לא מתפעל כשאר הנביאים שהיו מתפעלים בשעה שהיו מתנבאים ונופלים על פניהם אמנם הוא היה עומד על רגליו ומתנבא בזולת שום התפעלות. ויאמר כי הסבה בזה בחלישות הנבואה לשאר הנביאי' היה עת אשר נגע שרו של עשו בירך יעקב והסוד ידוע ליודעי חן לפי שגופו של יעקב ע"ה היה דוגמת האד"ם העליו"ן והנה סוד הנבואה תבא מהירכי' של האילן הקדוש כי הם נקראי' למוד"י ה' והסוד בזה חמוקי ירכיך כמו חלאים כי על זה הסוד הקפיד ר' על ר' חייא כשלמד לב' בני אחיו בשוק ואמר לו חמוקי ירכיך כמו חלאים כתיב מה ירכים בסתר אף דברי תורה בסתר והכוונה כי מסוד הירכים היו מתנבאים הנביאים ונחלש כח השגתם בנבואה מיום שנחלשו ירכיו של יעקב שהוא דוגמא עליונה אמנם משה ע"ה הוא גוף האילן לא בא תחת הירכים רק למעלה. וכל אינון נביאים לא יכילו לקיימא על מה דזמין קב"ה למעבד לעשו בר עובדיה וכו' כי הוא יודע מה עמו מהרעה אשר עשה ומה שעתיד ליענש על ככה וזהו אמרו דא קאים בקיומא עליה דעשו ולא אתחליש חיליה אמנם נתנבא בפירוש מה שלא נתנבאו כן שאר הנביאים שאמר כה ה' אלהים לאדום ואז"ל מאי שנא עובדיה שנתנבא על אדום ולא נתנבא נבואה אחרת אלא גר אדומי היה אמר הקב"ה מהם ובהם וכו'. והוא נתנבא עליו הנה קטן לפי שאביו קראו בנו הגדול ועל זדונו אמר זדון לבך השיאך וכו' איך נחפשו עשו וכו' מחמס אחיך יעקב וכו' כי הוא חמסו ליעקב וכל מה שהשתדל יעקב לנגדו לקחת את שלו מידו אשר חמסו וכל הנבואה תדבר בענין הזה ובמפלתו. וימשיך לזה הענין ענין המחזיקים והסומכים לת"ח לעסוק בתורה כי הוא מהענין עצמו כמה שכרם לפי שהם כביכול מחזיקים וסומכים הירכי"ם העליונים הסומכי' תורה שבכתב ותורה שבע"פ והמתרשל מלסומכם כאלו מחזיק לאותו הכח החיצוני שאין לו שוקים שהוא הרוכב על הנחש הרמוז בשרו של עשו אשר נתקלל על הסוד הזה וקצצו לו רגליו על כי עתיד ליגע בירכיו של יעקב שנאמר על גחונך תלך. ת"ח כמה חכימו אתחכם בההוא ליליא וכו' יאמר כי בתחבולה ועלילה גדולה בא שרו של עשו להאבק עם יעקב ע"ה שלא מצא אבר ליגע בו לבטל למודי זרעו מן התורה רק האבר הרומז אל סומכי התורה ואל למודי ה' שהם סוד היריכים הסומכי' הגוף כדי להפסיק הקול כי ידע כי בזמן שהקול קול יעקב בתור' אינו יכול לו ובזמן שיפסק הקול הידים ידי עשו ועל כן נתהפך בתחבולותיו להחליש כח למודי ה' כדי שישלטו ידיו של עשו והיה זה עד עלות השחר שזה רומז לזמן הגאולה כי אז נתחזק יעקב כנגדו שהרמז על שולטנות זרעו של יעקב וכמו שנבא עובדיה ע"ה בועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו'. והנה כפי הנראה מדברי רשב"י ע"ה כי סוד איסור אכילתו מפני שלא להחליש כחו של יעקב שהוא אבר מן איבריו ושרו של עשו החלישו בנוגעו בו ושעל כן נצטוו ישראל שלא לאכלו כדי שלא להחלישו ויתקיי' כחו שכן כתב ע"ה הוא ובעינן לקיימ' לההוא גיד הנשה דאע"ג דקריב ביה ההוא דרכיב על חוייא קאים הוא ואתקיים וחילא דיעקב בעינן לאתתקפא בעלמא ולאחזאה כי שרה עם אלהים וכו' והכוונה בזה שאם היינו אוכלים אותו למטה היה מתאכל כנגדו למעלה ויחלש כחו זהו אמרו וע"ד לא בעינן למיהב דוכתא לבריתא דעלמא למיכלית ולא לאתאכלא ומ"ש לבריתא דעלמא כלומר ואפילו לכלב וכ"ש לנכרי כדי שלא לתת מקום שיחלש על ידינו כי אנחנו רוצים בקיומו שהוא אבר מאיבריו של יעקב. וכפי הנראה מסברת רשב"י שאין הטעם באיסור אכילתו מפני שהוא מיוחס ליצר הרע וכל אבר מחזיק אבר שאם יאכלוהו יתחזק הנחש הרמוז לו כמו שכתב הזוהר למעלה קודם פתיחת רשב"י ודוק ותשכח שאמר למעלה מה עבד ויגע בכף יריכו בגיד הנשה בזיניה ובג"כ אמרת אוריתא לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה בגין דכל שייפא מתקיף לשייפיה ודאי גיד מתקיף ליצר הרע דהוא זיניה הרי שנתיחס האבר הזה אל חלק סמאל שכן השלים דברו ואמר ובני ישראל לא יאכלו ליה דלאו אינון אסטריה ומזיניה אבל שאר עמין עע"ז יאכלו ליה דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמאל ולפי הטעם הזה כפי הנראה אם היינו אוכלים אותו יתחזק שרו של עשו כי אבר מחזיק אבר. ואם האבר הזה הוא של יעקב ואבר מחזיק אבר הנה באכלם אותו היה מתחזק את שכנגדו למעלה ונמצא לפי הנראה כי הם שני סברות ולא ראי זה כראי זה באיסור אכילתו. והאמת כי חייבים אנחנו לשמוע ולקבל קבלת רשב"י ע"ה כי מי כמוהו מורה כי אין ספק כי האבר הזה אבר מאיבריו של יעקב ולא חלק לסמאל בו ח"ו כי אינו אבר מאיבריו רק שנגע בו וטמאו כביכול ואם תסתכל היטב תבין ממוצא דבר כי על כן הביא ספר הזוהר מה שהיה דורש רבי ייסא סבא כי נגע בכף ירך כתיב הכא כי נגע וכתיב התם כל הנוגע במת מה להלן מסאבא אוף הכא מסאבא דסאיב ההוא אתר ומאתר מסאבא לית לן לאתהנאה מניה כלל נמצא לפי זה כי כל דבריהם האמת והצדק אין בהם נפתל ועקש וכי הכל כוונה אחת כי לא נמנעו מאכילתו מפאת האבר עצמו כי לא הונח שלא נגע בו הטמ"א הנה באכלנו אותו מה טוב ומה נעים כי כל אבר מחזיק אבר אמנם אחר שנגע בו הטמא כל אשר יגע בו הטמא יטמא ואסיר לן לאתהנאה מניה והסתכל שאמר ואורית' לא קאמר אלא כי נגע בכף ירך יעקב וכתיב ויגע בכף ירכו כי בשניהם כתיב לשון מגע שהוא לשון עלול לטומאה. נמצא לפי זה כי האבר הזה בעצמו הוא הקדוש ובעבור שנגע בו הטמא אם אכול יאכל יחלש כח הקדושה ויתחזק כח הטומאה שנגע בו ולפיכך נאסר כי לא נאסר מפאת עצמו רק מפאת הנגיעה והבן זה היטב כי על זה סיים המאמר בריך רחמנא דיהב אוריתא לישראל וכו' להודיע כי כל נתיבותיה נגלים ונסתרים וכי יש בגידי"ן בנותן טעם לכאן ולכאן והכל דבר אחד וכוונה אחת: