כתם פז על ספר הזהר שב

ס"ת וירא והנה באר בשדה באר דרגא דאדון כל הארץ היא העטרת ששם אדנ"י שוכן שם. בשדה חקלא דתפוחין קדישין ולא שדה אחר דצעקה הנערה המאורשה או שדה דעשו כי יש שדה ויש שדה וזה של תפוחים לפי שהיסוד הדומה לתפוח הוא משפיע בה.

שלשה עדרי צאן תלת דרגין עילאין מתתקנן על ההוא באר לפי שהם ממשיכים השפע מלמעלה ומריקים בה ע"י יסו"ד כי הוא הבא אל האהל לבדו.

כי מן הבאר ישקו העדרים אלין אינון כל אוכלוסין ומשריין קדישין הם עולם הנפרדים אוכלוסי העטרת אשר תחלק להם הטרף לכל אחד כפי החק הראוי לו והנה השלשה עדרי צאן הם המשפיעים והם המריקים אליה והיא מוצקת לעדרים אשר למטה ועל זה הסוד לא אמר הכתוב ונאספו שמה העדרים אלא כל העדרים כי אלה לחוד ואלה לחוד.

והאבן גדולה ע"פ הבאר דא אבן דמינה כשלו בני עלמא הם הממירים אב"ן ישראל באב"ן נג"ף דקיימא תדיר ע"פ הבא"ר לקטרג ולתבוע דין וליטול רשות להשחית. דלא יחות מזונא לעלמא כי כך דרכו כי עינו רעה ומונע טוב. ד"א ונאספו שמה כל העדרים עדרים לא כתיב ויהיה משמעו העדרים הנז' ובאמרו כל כלל עליונים ותחתונים אלין בשירין ותושבחאן לעילא בסוד ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהי"ם. ואלין בצלותין ובעותין אלה הם ישראל האומרים שירה אחריהם אלין ואלין מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר מגנדרין להיות מסבבים את האב"ן נג"ף המונע השפע מלירד מעל פי הבא"ר כדי שיתן מימיו כי הדין הוא המונע ובכן הוא אסתליקת מן דינא. והשקו את הצאן נטלי מלאכי עילאי לעילא ונטלי ישראל לתתא מיתורא מלת א"ת דריש ליה כי היל"ל והשקו הצאן ומדקאמר את הצאן בא לרבות מלאכי השרת שהם מקבלים שפע ומזון הראוי להם עם הצאן שהם ישראל כמ"ש ואתנה צאני צאן מרעיתי. לבתר והשיבו את האבן על פי הבאר יבאר כי אין פירושו של על פי זה הנז' בוהשיבו כמו על פי הנז' בוגללו את האבן אמנם זה פירושו על מימרה כלומר ברשות הבא"ר ישוב האב"ן נג"ף למקומה כי אחר שנתנה מימיה מצד החסד יצטרך לשוב הדין אל מקומו שהוא קיום העולם והוא המנהיג שאלמלא הוא לא יכיל עלמא למיקם כי הדין והאמת דבר א' הוא והאמת הוא קיומו של עולם. כיון דאשתלים יעקב לא אצטריך להאי אבן סיועא אחרא כי מדתו מדת החכמים והם כובשים את הדין. מה כתיב ויגש יעקב ויגל את האבן הוא לבדו בלא סיוע. ויגל וגללו ולא כתיב ויסר והסירו כי ענין הסרה שייכא באבן שכן כתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם. אלא וגללו היינו ערבוביא דשטן דמערבבין ליה מלאכי מעלה וישראל הם מערבבים אותו בתפלה ותרועה ושברים שלא יקטרג בשעת הדין ויעקב בלחודוי וכו' ובכלא אצטריך עובדא פי' כי על כן אנו מעוררים ביום ר"ה שהוא יום הדין לתקוע בשופר לערבבו כי כל מעשה וכל כשרון הנעשה למטה עושה רושם למעלה ולאפוקי מסברת הפוקרים והמבזים הארורים האומרים וכי לא שמע השטן קול שופר אשתקד ומשנים קדמוניות כי יתערבב בכל שנה ושנה כאשר שמעתי באזני א' מהמתפלספים שאמר זה ביום ר"ה אחת בבית הכנסת דרך שחוק כמתלהלה היורה חיציו והוכחתיו בשבט לשוני עד בוש ובמקומו ב"ה יתבאר סוד התקיעה והיאך יתערבב השטן בחיוב ועל כן אמר בכאן ובכלא בעי עובדא. תרין עלמין אחסין יעקב וכו' הם האמהו"ת הרמוזים במדת הבינ"ה ובמדת המלכו"ת וכבר ידעת כי לא"ה ילדה ששה בנים ובת אחת. ורחל ילדה שנים הם ב' כרובים שהם בירכתי הבי"ת אשר תחתיה ואל תתמה על כי יוס"ף הוא למעלה מרחל כי כחו יורד למטה ורחל היא היולדת אותו והבן. ואם הכונה על ב' כרובים נצ"ח והו"ר כי כחם יורד בהיכ"ל מל"ך יקשה א"כ כי רחל לא ילדה רק יוסף ובנימין ושניהם צדיקים נקראו כאשר יתבאר לפנים בפ' אעבדך שבע שנים. ובגין כך כל מלוי דלאה הוו באתכסיא הן בשעת זיווגה עם יעקב שנאמר ויהי בבקר והנה היא לאה הן בקבורתה שנקברה במערת המכפלה כשם שא"ם הבני"ם כל עניניה נעלמים ונסתרים. ודרחל באתגלייא הן בשעת זיווגה שנאמר ויתן לו את רחל בתו לו לאשה בפרהסיא היא הנתינה מה שלא נז' זה בלאה אלא ויקח את לאה בתו ויבא אותה אליו כי לא היתה מתנת פרהסיא. והן בקבורתה שנקברה על הדרך כשם שמדתה עומדת על פרשת דרכים בין עולם האלהות ובין עולם הנפרדים. ומ"ש ויעקב בין תרין אשתכח בדיוקנא דלהון ממש וכו' ירצה כי יעקב נשתמש בשני עולמו' בחייו וזה יתבאר לפנים בפתיחת רבי יהודה. והתועלת הגדול המגיע לנו מזה כי כל מעשי הצדיקים הנה הנם נרשמים ונזכרים ונעשים על דוגמא עליונה כי זאת נחלת ה' וצדקתם להיותם פונים מגמתם למעלה גם בהתעסקם בדברים הגשמיים למטה:

וירא והנה באר בשדה רבי יהודה פתח ואמר מזמור לדוד בברחו וכו' האי קרא אתערו ביה חבריא אז"ל שהמזמור הזה אמרו דוד כשהיה במעלה הזתים ובוכה ואמרו אם בוכה למה מזמור ואם מזמור למה בוכה אמר רבי אבא בר כהנא משל לה"ד למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך לפדגוג שלו אחריו ומצאו בוכה ומזמר א"ל הפדגוג אם אתה בוכה למה אתה מזמר א"ל בוכה אני על שהקנטתי את אבא ומזמר אני על שאין דיני להריגה ולא די שלא יהרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואפרכסין. אמנם בכאן הקשה על אופן אחר ואמר אמאי קאמר שירה אי בגין דבריה איהו דקם עליה קינה מבעי ליה וכו' כי יותר ירגיש האדם אם קשר עליו אוהבו או בנו יותר מזולתו.

אלא אמר שירה והכי בעי דוד דחשיב דקב"ה וכו' לא הקפיד על העונש הגשמי בזה העולם רק על העונש הנפשי וחשב דסליק ליה קב"ה לההוא עלמא וכשראה שלא נשמר לו העונש לעולם הבא ושרצה הקב"ה לגבות ממנו חובו בעולם הזה שמח והתחיל לזמר.

תו חמא דעילאי מניה הוו בעלמא דקא ברחו ואמר על עצמו וכי אני גדול מהם ועוד שהם ברחו יחידי' ואני עם אוכלוסי' כיון דחמא שבח' דא שבריחתו היה בכבוד ולא בבזוי אמר שירה.

וא"ר יהודה כלהו אערעו בהאי באר כלומר כל האבות שהרי אברהם נטע אשל בבאר שבע וביצחק כתיב ויעל משם באר שבע וכן ביעקב וירא והנה באר בשדה ובמשה וישב על הבאר ודוד אמאי לא אערע ביה שלא מצינו בכל מסעותיו ולא בזמן בורחו שנז' שהגיע לשום באר. אלא דוד לא נזכר בו ענין הבאר לפי שבעל הבא"ר הוה לקבליה בההוא זמנא כלומר שלא היה עם דוד ברצון אבל היה לנגדו בכעס ועל כן לא פגע בבאר.

אמנם ליעקב ומשה קביל לון האי באר שכן בפועל עלו המים לקראתם.

כאתתא דחדיאת בבעלה שהרי בזכות הצדיקים היא מושפעת.

ואי תימא הא אליהו ברח והוא בכלל הבורחים ולמה לא נקרה הבאר לקראתו.

אלא אליהו לתתא מן באר הוה ולא הגיעה מדרגתו למדרגת האבות כי הנה הוא במדרגת המלאכים העושים שליחות יוצרם והבאר הנרמזת היא המשלחת אותם שהם אוכלוסיה ואליהו ז"ל הוא שלוחה בכלל שלוחיה אמנם האבות מושלים ביראת אלהים.

וירא והנה באר בשדה רזא איהו דחמא האי באר לעילא כל מה שיקרא לצדיקים למטה הוא רמז למעלה והנה כשפגע בבאר למטה ראה בנבואה הבא"ר של מעלה.

כתיב שלשה עדרי צאן אי אינון ג' אמאי כתיב ונאספו שמה כל העדרים כי מלת כל כוללת אחרים עם השלשה. אלין ג' דרום ומזרח וצפון הם הזרועות וגוף האילן שהם הממלאים כל טוב אל הבא"ר ההיא כדי שגם היא תשפיע מימיה אל כל העדרים אשר למטה ממנה שנאמר ישקו כל חיתו שדי.