כתם פז על ספר הזהר רצה

סתרא דסתרין. כלומר זה הענין אשר יזכור הוא סוד מהסודות נסתרים וזה כי הוא יודיע היאך נמשך עולם הקליפה מכח הגבור"ה ויצא לחוץ כי זה לעומת זה עשה האלהים. ויאמר כי הוא עולם הפתוי והיצר הרע וכי המתפתה בתענוגיו יפול בשחת יפעל כאשר יבאר במשל האשה הזונה והביא זה הענין להודיע כח האבות שלא נתפתו מיינה של האשה הזרה הזאת אבל אחזו בעולם האצילות והמירו הכלה והנפסד בקיים והנצחי וביאר הענין משורשו ואמר מגו תוקפא דטיהרא דיצחק נפקא מגו דורדייא דחמרא חד נעיצו פי' כי מתוך תוקף הצהרים של יצחק יצא מתוך שמרי היין איל"ן נעוץ וכו' וזה רמז ומשל כי תוקף מדתו של יצחק לתוקף דינה וחומה נמשלה לצהרים יצא מהשמרים זה הנטע הנמשל לקטב מרירי וליין חמר מלא מסך ושמרים ביען היין הזה הוא משכר לא כיין המשומר בענביו המשמח אלהים ואנשים ולתוקף מדת הדין נמשל באלה השני ענינים צהרים ושמרי היין לא היין הצלול ואמר שיצא משם חד נעיצו כלומר נטע וזמורת זר כלול דכר ונוקבא הוא סמא"ל ונח"ש סומקא כוורדא כי הדין מתייחס לגוון האש האדום לתוקפו. ואמר סומקא כוורדא ולא וורדא ממש כי השושנה היא העטרת הקדושה מתדמית אליה ובה יטעו הטועים לדמות שפחה אל גבירתה מתפרשן לכמה סטרין כמה כחות ורוחות ומלאכי חבלה למיניהם אין מספר מתפרשים משניהם סמאל ונקבתו הנדבקת בצדו.

כמה דאיהו בסטר קדישא הכי הוא בההוא סטרא כי זה לעומת זה עשה האלהים משפיע ומושפע בעולם הקליפה נוקבא דסמאל נחש אקרי קץ כל בשר קץ הימים לא קץ הימין כי זה יש לו תכלה וזה כלו ארוך. אשת זנונים המפתה לעוברי דרכים המישרים אורחותם בחלקלקות לשונה.

תרין רוחין בישין מתדבקן כחדא ואעפ"י שהם דבקים רוח הזכר דקיק כי כל הקרוב למלכות הוא צח מאשר למטה הנמשך ממנו ורוח הנקבה נמשכת מן הזכר והיא היא המתפרשת לכמה ארחין ושבילין בעולם משתלחת מאתו להשחית או לפתות. כעובדא דנחש קשיטת גרמה בכמה תכשיטין כזונה נדה לקרוא לעוברי דרך. שטיא קריב בהדה כך דרכו של יצר הרע אם אדם רואה אשה זונה אומר לו הקרב אל פתח ביתה לראות יופיה בלבד והשוטה קרב לראות בלבד והזונה החזיקה בו ונשקה לו והוא נלכד בשחיתותה ולולא קרב לא נלכד הוא ששלמה ע"ה אומר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה.

מסכא ליה חמרא דדורדייא המוציא האדם מדעתו ולפי שעה מה מתוק מדבש ואחריתו כנחש ישך ומרורת פתנים בתוכו.

כיון דשתי אסטי אבתרהא כך דרכו של יין להמשיך שותהו אל העבירה.

לבתר דחמאת ליה סטי אבתרהא מאורח קשוט וכו' שאם תרגיש בו שלא נטה לבו לדבר עבירה היא גם היא תרפנו אבל כשרואה כי תאותו גברה עליו אזי תפשיט בגדי תכשיטיה אשר בהם פתתו ומגלה יופי בשרה כי הקישוטים לא היו רק סרסורים של העבירה וז"א תיקונין דילה לפתאה בני נשא. ועתה יספר ביופי תיקוניה ואמר שערהא מתתקנן וכו' אמר כי שערה עשוי קליעות קליעות מעשה אורג מעשה חושב וצהובים כשושנה יקחו לב רואה. אנפהא חיוורין סומקין כי זהו תכלית היופי לפנים ידוע כי האדמימות והלובן הזה אינו קצח והאדום הקדוש רק מגווני הצרעת כי יש לבן כשלג ויש לבן כסיד ההיכל פתוך ומעורב בשתי מראות לובן ואודם בהרת לבנה אדמדמת אל אלה המראות נתייחסו גווני האשה הזרה הזאת.

באודנהא תליין שית תיקונין כדרך הנשים המתקשטות בנזמי האזנים ג' מכאן וג' מכאן נופלים על הפנים להדור הפנים. ערסהא מתתקנא אטונא דמצרים ע"ד מ"ש שלמה ע"ה חטובות אטון מצרים באשה הזרה כי במשל האשה החכמה לא זכר ענין ערס ומטה רק מאכל ומשתה טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה וכו'.

תליין על קדלהא כל חלי דארעא דקדם כי משם יבואו מיני פתוחי כלי הזהב ואבנים ומרגליות שהמלכו' והשרות מתקשטות בהם.

פיה מתתקנא בפתיחו דקיק א' מתנאי תואר יופי הפה להיות קטן לא רחב. לישנהא חדידא כחרבא גם זה מתנאי הזונה להיותה דברנית ודבריה חלקות משמן. שפוותהא יאן לא עבות וגסות בשר. סומקן כוורדא זהו יופי השפתים שיהיו אדומים לא ירוקים כי הירוק בשפתים יורה חולשא ומות ארגוונא לבשא הוא המלבוש המתראה פעם ירוק פעם אדום בהתהפכות העין במלבוש המשי כגוון הטווס.

מתתקנא בארבעין תיקונין חסר א' כדי שלא להאריך במיני הקישוטין שהיא מתקשטת בהם כלל מספרם שהם ארבעים חסר א' ורמז בזה כי אחרית ותכלית פתיותם הוא סוד המלקות וכבר ידעת כי המלקות הוא מחלק המלקה החסר והוא ט"ל והמקוה המטהר הוא מחלק המלא מ' סאה ויש הבדל גדול בין הטהרה והכפר' על יד העונש ובין הטהרה במים חיים. שטייא דא סטי אבתרהא ועביד ניאופים כי מתקו לו מים גנובים. סלקא לעילא ואלשינת ליה כך דרכו של שטן יורד ומשטין עולה ומקטרג ונוטל רשות ונוטל נשמה.

אתער ההוא שטיא וכו' יחשוב כי כחו עתה ככחו אז ואיננו כי כבר נחלש ונפל למשכב מרוב התשמיש ובכן תשוב האשה הזרה אשר נתן חילו בה לאיש גבור וחלי משחיתו בידו ואש הקדחת מלהט בבשרו בדחילו סגי מרתתא היא העונה הקודמת בקור חזק מרעיד בשרו ונפשו ע"י מלאך המות המלא עינים. חרבא שיננא בידיה להוציא נשמתו ממנו טיפין מרירין נטפן מההוא חרבא הוא מ"ש ז"ל בחרבו של מלאך ג' טפות א' שזורקת בו מרה וא' שנפשו יוצאה בה וא' שבו מסריח. וכל מה שנזכר דמיון משל לפתויי העולם הזה הכלה והנפסד הנמשל באשה הזרה המפתה להודיע כי רבים חללים הפילה ומי ומי הוא הנמלט ממנה כי מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה ולא נמלטו מן מלכודתה רק מי שנגע אלהים בלבו האבות הקדושים אשריהם ואשרי חלקם ובראשם יעקב אבינו ע"ה כי דברי האשה הזרה הזאת נמאסו בעיניו ועל כן המלקה הוא שרו של עשו לא יכול לו כי הוא נתעלה למעלה ממדרגתו למעלה בעולם האצילות ונאחז בעמוד האמצעי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה:

רבי יצחק הוה יתיב יומא חד וכו' יביא הלכה למעשה לפי שדרש א' מבניו של רבי צדוק זוטא בענין ויצא יעקב מבאר שבע והאחד פתח בפ' ויפגע במקום אמר כי יום א' היה עומד רבי יצחק לפתח מערה אחת ששמה מערתא דאפיקותא אולי היה שם בפתח המערה ההיא שום דקל כרות ראש בפ"ק דסוכה ובנדה פ' המפלת אפיקותא דדקלא ופי' הערוך הצוואר של הדקל שנחתך מן הדקל והחריות עמו דבוקים תרגום ותשבר מפרקתו ואיתברת אפיקותיה ולפי שהיה שם בפתח המערה ההיא דקל כרות ראש בחריותו היתה נודעת המערה ההיא ע"ש הדקל ואמר כי בהיות רבי יצחק מתבודד על פתח המערה ההיא עברו לפניו איש אחד ושני בניו עמו זרע ישרים. ואולי היה הזמן ההוא זמן הקיץ ואמר חד לחד תוקפא דשמשא מסטרא דדרום הוא כמ"ש הולך אל דרום. כוונתו כי כח השמש אינו פועל חומו רק בצד דרום תמיד שכן תמצא בכל השוכנים בצד דרום ארץ כוש הם שחורים מחומו ואין כוונתו לומר כי החום פועל יותר בזריחתו בדרום מזריחתו בצפון כי חום השמש שוה הוא והשנה מתחלקת לקיץ וחורף והנה מפני נטותו לצד צפון בקיץ יתחזק חומו עליו יותר מכאשר יטה לדרום בחורף אמנם כוונתו כי כפי האורך והרוחב לעולם פעולתו ניכר בדרום.

ועלמא לא אתקיים אלא על רוח כי הוא המקרר חומו.

דרוח הוא קיומא שלימו לכל סטר כלומר הן בצד דרום בחורף הן בצד צפון בקיץ ואלמלא דאיהו קיימא בשלימו שמתווך וממזג הראוי לצד דרום בחורף והראוי לצד צפון בקיץ לא יכיל עלמא לאתקיימא כי הוא יתברך עשה לרוח משקל לתת המזגה לכל זמן וזמן כפי המקום. זה היה דברו של הבן הבכור וכוונתו בענין הטבע.

א"ל אחוה זעירא אלמלא יעקב וכו' כלומר הלא ידעת אם לא שמעת כי אין למטה בעולם הזה נעשה פתגם רק מה שחוייב מלמעלה ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. שהרי יעקב שהוא הרוח המכריע בנתים בין מי החסד ואש הגבורה אלמלא הוא לא אתקיים עלמא. ולפי שכל הענין הזה הן מה שנאמר בו בדרך טבע הן מה שנאמר בדרך סוד הכל בנוי על הכתוב הנז' למעלה מוזרח השמש ובא השמש הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח והכתוב הזה מדבר בסוד היחוד בסוד הקפת המזבח ובא לו לקרן דרומית מזרחית וכו' לכן המשיך הענין האח הקטן בענין יעקב והיחוד אשר יחדו בניו באמרם שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואמר דא שלימו עילאה לאתייחדא ביחודא חד.

כדין אתחבר יעקב אבוהון ונטל ביתיה כשראה שהיתה מטתו שלימה עלה במדרגה להיות איש האלהים ובעלה דמטרוניתא יען נבנה למטה בי"ב בניו צדיקים וישרים על דוגמא עליונה הלא תראה כי הדור ההוא אפילו הקטנים שבהם היו יודעים סוד יחוד עולם האחדות ומדמים צורת העולם ומתכונתו לצורת העולם העליון אשריהם ואשרי חלקם. וכששמע רבי יצחק דבריהם אמר אשתתף בהדייהו ואשמע מאי קאמרי כי אין מדרש בלא חידוש אזל בהדייהו פתח ההוא בר נש הוא רבי צדוק זוטא כאשר יבאר לפנים ואמר קומה ה' למנוחתך גם הענין הזה מדבר בענין הזיווג הקדוש והיחוד. אמר כי שנים הם שאמרו לשון קומה מרע"ה ודוד ע"ה וכל א' דבר כפי זמנו וזה כי בימי מרע"ה עדיין לא הגיעה השכינה אל המנוחה ואל הנחלה ועדיין היו צריכין להלחם בשבעה עממים וע"ז אמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו וכו' כמאן דפקיד לביתיה אולי דייק זה מהפסק אשר בקומה ה' ורז"ל דרשו לפי שהיה הענן מקדים לפניהם מהלך ג' ימים אמר עמוד והמתן לנו ואל תתרחק יותר וא"כ יהיה פי' קום ה' והוא כמאן דפקיד לביתיה כי עם השכינה ידבר אמנם בימי דוד כבר נכבשה הארץ ונחלקה לשבטים ודוד קנה מקום לה' מארונה היבוסי וע"ז אמר קומה ה' למנוחתך ואמר אתה וארון עוזך על הזיווג הקדוש שם באפריון אשר עשה שלמה בנו כי עליו היה מתנבא דוד. וכבר ידעת מלת אתה ומלת ארו"ן שהם סוד דו פרצופין סוד החתן והכלה שלא להפריד ביניהם.

מכאן אוליפנא דמאן דאזמין למלכא ישני עובדוי בדרך מעלה וכבוד לשמחו ואם דרכו של מלך בשרים ונוגנים הדיוטו' ראוי לו לבקש שרים ונוגנים רבים ונכבדים רופינוס ופרדשכי שמות ממשלה גדולה הם. ואי לאו איהו. כלומר ואם לא מצא רופינוס ופרדשכי ישוב הוא בעצמו משורר ומנגן בגין בדיחותא דמלכא כאשר היה עושה דוד עצמו שהיה משורר ומנגן תמיד לכבודו של מלך.