כתם פז על ספר הזהר רז

ר"א אמר ת"ח כמה טיבו עביד ואנהיג קב"ה עם כל בריין יבאר כי מחסדי האל עם אוהוביו ושומרי מצותיו מזמין להם בטרם בוא יום יי' לעשו' דין מצוה שיזכו בה שלא יגיעם הרעה ונגע לא יקרב באהליהם וגם לנלוים אליהם כמו שכן מצינו שהקדים הקב"ה והזמין האורחי' ההם לאברהם כדי שיזכה בהם כי בזכות זה נמלט לוט בן אחיו מתוך ההפיכה. ושמיד בעשותו הצדיק המצוה והחסד ההוא עם הענ"י שהוא דוגמת הענ"י למעלה דלית ליה מגרמיה כלום יתחייב שהענ"י של מעלה ימשיך עליו חוט של חס"ד מצד ימין ורושם אותו בו חלף עבודתו מדה במדה ובחוט ההוא הנרשם על ראשו ימלט ביום חרון אף יי' מיד המשחית כי יראהו רשום בתוכו החס"ד והרחמים ומבואר הענין בעצמו.

וזכה בהו דאע"ג דמלאכיו הוו זכה בהו כי יחשב לו כבקרבן לגבוה וע"כ לא נשאר מהמאכל ההוא שום דבר כי ראשון ראשון היה מתחלק ונאכל באש וזהו סוד ויאכלו כי הם אש בסוד את קרבני לחמי לאשי ויקשה כפי המונח כי כלם אכלו הסעודה ההיא שנאמר ויאכלו והרי לא יתיחס האכילה באש אלא לגבריאל כי הוא ממונה על האש מיכאל על המים ורפאל על הרוח והכתיב אומר ויאכלו אלא כל חד כליל בחבריה וכו' דע כי מענין טבע היסודות השלש שהם אש ומים ורוח מכריע בנתים יתבאר לך הענין הזה והוא כי כבר ידעת כי אלה השלש יסודות היו בכח ההיולי דבר א' לא נודע להם שום צורה מיוחדת לא' מהם אמנם אחר שנפרדו בחפץ הבורא וקבל כל חלק מההיולי ההוא צורה נבדלת מחברו כלומר החלק הא' צורת האש והחלק השני צורת המים והחלק השלישי צורת הרוח המכריע בנתים הנה כפי המוצא שיצאו משם הכולל שלשתם גם כי נפרדו זה מזה בטבעם כי האש הפך המים והנה הנה יסודות פשוטים כל א' לבדו הנה עכ"ז אין ספק שלא נשלל מכל וכל מהיות נשאר איזה כח נעלם משל זה אל זה ומשל זה אל זה ביען היה מוצאם ומקורם ענין אחד וכן אנו רואים המופת בטבע כי תצא אש מן המים וכבר נתבאר הענין הזה בפ' בראשית והסוד להם ע"ה המים הרו וילדו אש וזה הענין מבוא גדול לענין הנסים ונפלאות תמים דעים בהפיכת היסודות מזולתם אל זולתם על ידי נביאיו והעד ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים והבן זה הנה א"כ נתבאר באין ספק כי גם כי היסודות האלה נפרדים איש מאחיהו ידובקו מפאת המוצא שהיו בו באחדות אחד ויקראו האחד בשם מים לפי רובו והאחד בשם אש לפי רובו ועכ"ז הם נגמלים זה מזה וקרא זה אל זה בכח נעלם להם כי אב אחד לכלם ומדרך זה תבין אמרם במלאכים הממונים עליהם כל חד כליל בחבריה ודי בזה הערה למבין. ולפי שעכ"ז קשה לומר במלאכים ענין אכילה יבאר כי ענין האכילה הנזכרת בהם אינה אכילה ממש אלא כענין האכילה הנזכר באצילי בני ישראל שביאר הכתוב ענין האכילה ההיא שלא היתה אכילה ממש רק שזנו נפשותיה' מן השכינה במראית העין כי גם מראית העין נקראת מזון לנפש השכלית שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו וכמו שאמר רבי אושעיא וכי קלורין עלו עמהם לסיני דאת אמרת ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אלא מלמד שזנו עיניהם כלפי שכינה כאדם שהוא מביט בחברו מתוך מאכל ומשתה.

אוף הכא ויאכלו גרמו לאתזנא מניה מסטרא דאברהם אמר כי האכילה הנזכר בהם לא שזנו מן המאכל הגשמי ההוא אמנם זנו מחס"ד אברהם העליון כי זה גרם להם אברהם בחסד אשר עשה עמהם כי מעשה הצדיקי' ממשיכים שפע על העליונים.

ובג"כ לא אשארו ממה דיהיב לון אברהם כלום שנאכל הכל באש וזה יורה כי נרצה לרצון כענין הקרבנות בכי כשהיה נאכל הקרבן כולו באש המזבח היה סימן טוב לבעליו כי נרצה לו לכפר עליו וכגוונא דא בעי למשתי מכסא דברכה בגין דיזכי לההיא ברכתא דלעילא כי כשנעשה הדבר בפועל למטה יתעורר דוגמתו למעלה.

אוף אינון אכלין ממה דאתקין לון אברהם שנשרף באש כדי שיזכו לזון מחס"ד אברהם העליון כי ומשם ניזונים מלאכי השרת והסתכל שבסעודת אברהם אמר אכלין ובענין השפע היורד להם ומחס"ד עליון אמר לאתזנא מסטרא דאברהם כי יש הבדל בין אכילה למזון כי האכילה הוא ענין כאמר על הדבר הגשמי. ומזון נאמר על הדבר הרוחני כי השפע הרוחני הוא מזונם של מלאכים ובסוד הקרבנות יתבאר בע"ה תועלת הקרבנות והתעוררתם למעלה.

וישקיפו. אתערותא דרחמי לשיזבא וכו'. אמר כן לפי שרז"ל אמרו כל השקפה לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך והטעם לפי שגדול כח מתנת עניים שהופך מדת הדין למדת רחמים וכאן מנו ג"כ בכלל ההשקפה לטובה וישקיפו על פני סדום מהטעם עצמו כי בזכות גמילות חסדים שעשה אברהם עמהם היתה השקפה לטובה שניצול לוט מתוך ההפיכה כתיב הכא וישקיפו וכתיב התם השקיפה ממעון קדשך לא הביא ראיה משאר ההשקפות לפי שהם לרעה רק מזאת שהיא לבדה לטובה.

ואברהם הולך עמם לשלחם למעבד לון לויה לפי שענין שליחות יאמר ג"כ על שליחות ממש א"ר ייסא אי תימא דאברהם ידע דמלאכין אינון סברת רבי ייסא היתה שלא הכיר בהם שהם מלאכים שאם היה יודע למה יצטרך ללוותם וסברת רבי אלעזר היא דאמר אע"ג דהוה ידע רגיל הוה למעבד בכלהו בני נשא וכו' והרגל על דבר שלטון. דהא בלא בהאי תליא כלומר בהרגל כי כשמרגיל האדם עצמו למצות שוב אינו נמנע מעשותם תמיד.

ובעוד דאיהו הוה אזיל עמהון אתגלי ליה קב"ה כי שכר מצוה מצוה כדי שיבקש עליהם. ולפי דרכו יבאר תועלת הלויה כמה גדולה היא שגורמת לשכינה שתתלוה עם ההולך.