כתם פז על ספר הזהר קמז

מתניתין ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רבי שמעון פתח והבית בהבנותו אבן שלמה מסע וגו' כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. הנה המאמר הזה גדול הערך אין חקר לתבונתו כי הוא מגיד מישרים בסוד משך האצילו' ממקורו הנעלם עד אשר עמד במקו' שעמד ומן הוא והלאה נפרדו הכחות איש איש על עבודתו ועל משאו ובזה טעו דור הפלגה שנסעו מקדמונו של עולם בראותם שהעולם מתנהג על יד מנהיגי' נפרדים והפרידו הכח משרשו וממקורו כי מצאו עילה לדבר בקעה באר"ץ בב"ל כאשר יבאר לפנים וזו היתה טעותם ופתח בכתוב הזה והבית בהבנותו לבוא ממנו אל הכוונה ואגב אורחיה הודיע כי הבית הקדוש תבנה ותכונן במהרה בימינו נבנית על דוגמ' הבית העליון ועל תכונתו וכי כשם שהבית העליון נבנה בלא עמל ויגיעה כי הוא סוד הה"א היוצאה מן הגרון בנחת בזולת הרגש בסוד בה"א בראם כן הבית הקדוש בית המקדש נבנית על דוגמא העליונה ועל כן הקשה בכתוב באמרו והבית בהבנותו ואמר וכי לא הוה בני ליה שלמה וכל אינון אומנין דהוו תמן ומהו בהבנותו שנר' שהוא היה נבנה מעצמו וכו'. אלא כך הוא פי' כן הוא האמת שהיה פועל נסיי כמעשה המנורה שנאמר בעשייתה תעשה שהכוונה שנעשית מעצמה ע"י נס וכמ"ש שהאחד מג' דברים שנתקשו למשה היא עשיית המנורה ואמר לו הקב"ה וזה מעשה המנורה מקשה תעשה כלומר שים ידך והיא נעשית מאליה וכן בבנין הבית כיון דשראן למעבד עבידתא אוליף לאומנין פי' המלאכה היתה מלמדת אותם וכבר ידעת כי העטרת שהיא סוד הבית נקראת מלא"כה בימי המעשה ושב"ת ביום השבת לפי שכל מלאכת העולם מתנהג על ירה והוא אמרו עבי"דתא אוליף לאומנין למעבד בה מה דלא הוו ידעי מקדמת דנא מ"ט בגין דברכתא דקב"ה שריא על ידייהו היא העטרת שנקראת ברכ"ת יי'.

וע"ד כתיב בהבנותו איהו אתבני מגרמיה דהיא אולפא לאומנין היאך שראן למעבד ולא אסתלק מעינייהו רשימו דההוא עבידתא ממש פי' ציור מעשה הבית העליון היה מצטייר בעיני האומנים כבר"כת יי' עליהם והיה נעשה עד שנבנה כל הבית על הדוגמ' העליונה ומכאן ג"כ אנו למדים כי התלבש כח המחשבה במעשה ושהיא נשמת המעשה להוציאו אל הפועל.

אבן שלמה מסע וכו' אבן שלמה ודאי אמר כי זה נרמז בכתוב באמרו אבן שלמה והיה יכול לכתוב אבנים שלימות כי לא באבן אחת נבנה הבית אמנם הרמז שנמצא שם כח האב"ן אשר משם רועה אבן ישראל שהיא אבן שלמה שבימיו היתה שלמה בלא פגימה ובכן נקראת אבן של"מה ממש.

מסע דאתנטיל ואתיא ושריא עליהו שנמשך כחה כאלו נסעה ממקומה לשרות ברכה במעשה ידיהם.

מסע דנטיל ידין ועביד עבידתא אמר זה לפי שלא יפול שם נסיעה ממקום למקום במה שאינו גשם וביאר כי ענין אמרו מסע שהיה מסיע ידי האומנין לפעול.

גם דאטיל ידין למעבד דלא מדעתייהו כי לפעמים היה במחשבת הבנאי לעשות דבר א' בלתי נאות אל הצי"ור ההוא והיה נעשה על זולת מחשבתו הדבר הציור הנאות לצורת הבית שהיה הכח ההוא מסיע אותם מענין אל ענין והביא ראיה כתיב הכא מסע וכתיב התם ולמסע המחנות ואז"ל שע"פ שלשה היו נוסעים ע"פ הקב"ה וע"פ משה וע"פ חצוצרות ולא מדעתם.

ומקבות והגרון כל כלי ברזל לא נשמע וכו' בגין דשמיר בזע כלא כבר ידעת ענין השמיר ומעשה שלמה עם אשמדאי שגלה לו ענין השמיר כשאמר לו לא בעינא מינך מדי בעינא דאבנייה לבית המקדש וקא מבעי לי שמירא וא"ל לדידי לא מסר לי לשרא דימא מסר ליה ולא יהב ליה אלא לתרנגולא ברא כדאיתא בגיטין פרק המגרש ובו היה פוסל אבנים לבנות הבית כדי שלא יניף ברזל המשחית בבנין הבית והוא שאמר ומקבו' והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע כי היה צריך להיות הבנין בחשאי בלי השמעת קול והשמיר בפסלו האבנים לא היה נשמע.

וכלא באת וניסא הוה פי' הבנין היה נעשה מעצמו בנס וזהו בהבנותו.

אר"ש כמה חביבין מילי דאורית' זכאה חולקיה מאן דאתעסק בהו כי הוא רואה מתוך פשטם סודות נפלאים.

והבית בהבנותו כד בעא קב"ה למעבד יקרא ליקריה אמר שבזה הכתוב המדבר בבנין הבית התחתון נרמז סוד המשכת האצילות עד הבית העליון שהיא העטרת שהיא כבודו של הקב"ה כי בה נגלה כבודו והוא כבוד לכבוד כמו שידעת כי יש כבוד למעלה מכבוד וכסא למעלה מכסא.

סלקא מגו מחשבה רעותא וכו' פי' עלה החפץ לפניו מתוך המחשבה הנעלמת להתפשט ולהגלות כבודו.

ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא פי' ונתפשט החפץ הנזכר ממקום הנקרא מחשבה סתומה ונעלמת דלא אתידע והוא הכת"ר עד דאתפשטו ושריא לבי גרו"ן דע כי מדת הבינה נקרא בלשונם בי גרו"ן ביען היא כדמיון הגרון לתחלת המבטא והדיבור והיא היא אשר עליה נאמר בכל מעשה בראשית ויאמר אלהים ויאמר אלהים כי יתיחס המעשה למדבר והיא היא המדברת ולכן נקראת בי גרון גם למיעוט השגת הנבראים בה נתיחסו אליה אותיות הגרון הבלתי נרגשות ונשמעות במבטא אתר דאיהו נביע תדיר הוא הנה"ר שמימיו אינם פוסקים נהר דנפיק תדיר ולא פסיק כי סוף הנהר שהוא הצדי"ק לפעמים פוסק כפי מעשה התחתונים בסוד הצדיק אבד.

ברזא דאיהו רוח חיים. היא נקראת רוח אלהים חיים ביען כל הרוחו' והחיים ממנה נמשכים.

וכדין כד אתפשטת ההיא מחשבה ושריא באתר דא כלומר בבי גרון אקרי ההיא מחשבה שנתפשטה ונקראת אלהים חיים כי מקודם לזה אינה נקראת אלהי"ם כמו שנתבאר בתחלת פרשת בראשית.

עוד בעיא לאתפשטא ולאתגליא כי עדין שם המחשבה נעלמת עד שתוליד בניה אבני הבנין כי שם נגלו כחות האלהי"ם בחסד ובגבו"רה ותפארת אשר נתיחסו כח היסודות שלשתם אליהם ושם נכללים שלשתם החסד והרין והרחמים המיוחסים לאלה השלש מי"ם וא"ש ודו"ח.

ונפק יעקב גבר שלים כי מדתו כוללת שלשתם והוא הנותן שלום באהליהם.

ואיהו קול חד דנפיק ואשתמע התפארת נקראת קול י"עקב והוא הנשמע כי בהיות הרוח עדיין בגרון איננו נשמע עד שנעשה קול הנשמע וכבר כתבנו כי נתיחס האצילות אל מבטא הדיבור היוצא מכלי הריאה וכל עוד שמתפשט הוא נרגש והוא אמרו מהכא מחשבה דהוה סתימא בחשאי אשתמע באתגליא.

עוד אתפשטת האי מחשבה ובטש האי קול ואקיש בשפוון אחר שדמה הענין אל המבטא והדיבור אמר שעדין אע"פ שהרוח נעשה קול היוצא מהגרון עדיין אין חיתוך הדיבור ניכר בקול ההברה לבדו עד שהוא דופק בשפתי' והם נצ"ח והו"ד והלשון במשמע כי הוא החותך הדיבור ולא הזכירו לפי שהוא נכלל בלשו"ן כלומר בברי"ת הלשו"ן וברית המעור והבן זה. וכדין נפקא דיבור היא התעטרת הנז' שנאצלה מלז ללז מהכ"תר והיא היא הכבוד שעשה לכבודו. דאשלים כלא וגלי בלא כי בה נשלם הדיבור ונגלה והיא סוד הפ"ה כי פ"ה יי' דבר.

אשתמע דכלא איהו ההוא מחשבה סתימא דהוה לגו ואין זולתו רק שנתגלגלה המחשבה מענין לענין להראו' וליגלות כמו שיתגלגל הרוח היוצא מכנפי הריאה בחמש מוצאותיו מזה לזה עד שנעשה דבור מובן ונגלה והוא אמרו כיון דמטא אתפשטות דא אתעביד דיבור בתקיפו דההוא קלא כדין והבית בהבנותו כאשר נבנה לא כתיב אלא בהבנותו בכל זמנא וזמנא אלו כתב כאשר נבנה היה משמעו אחר שנבנה כלו פעם א' ובאמרו בהבנותו משמע כפעם בפעם מלז ללז. גם יכלול בהבנותו כי הבונה הוא הנבנה והבן זה מה שלא היה נשמע כאשר נבנה כי יראה כי יש פירוד בין הבונה והנבנה והוא דבר אחר ואין הדבר כן כי הוא הוא אשר עשה כבוד לכבודו וכחו הוא הנבנה בבנין האצילות ואין זולתו והבן זה היטב כי זהו סוד היחוד וזהו בהבנותו.

אבן שלמה כד"א בעטרה שעטרה לו אמו פי' ובכן נקראת אבן שלמה שנתעטרה בעטרת אמה ושלימותה.

מסע דנפקא מלגו ושריא ונטיל לבר אמר כי בבחינת שנתגלה בה הכבוד במסעה מקד"ם ממקום המחשבה הנעלמת נקראת אבן מס"ע וזהו נפקא מלעילא ושריא ונטיל לתתא ומקבות והגרזן כל כלי ברזל וכו' אלין שאר דרגין תתאין דכלהו תליין בה כלומר יונקים ממנה ולא אתקבלו לגו אותם שאינם נכנסות עמה לחופה הם הנקראו' מקבות וגרזן וכלי ברזל ואמר זה לפי שפרקי מרכבתה הארבע סוד ארג"מן נכנסות עמה בערב שבת לחופתה בסוד בתולות אחריה רעותיה מובאות לך אבל המדרגות האחרות לא אתקבלו לגו וכו' ובסוד זה עצמו נבנה בית המקדש מבלי שיונף ברזל בבנינו.

וכדין כד איהי ינקא כלהו קיימי בחדוותא וכו' כשהיא מושפעת היא מיניקה לאוכלוסיה כלם עד בכור השפחה אשר אחר הריחים.

וכדין קיימי עלמין כלהו ברזא חדא ביחודא חדא כי ימצאו כלם בהסכמה אחת זה לקבל וזה להשפיע ומקכלין דין מן דין ובבחינת זה יאמר ולא הוי בהו בכלהו עלמין פירודא.

לבתר דנטלי חולקהון כל חד וחד כלהון מתפרשן לסטרייהו וכבר נתבאר זה בסוד הרצוא והשוב כי אחר שקבלו פרס מאת המלך כלם שבים אל משמרתם אשר התפקדו עליהם.

ת"ח ויהי כל הארץ שפה אחת אחר שהקדים סוד האצילות היאך נתאצל ועמד במקום שעמד ונמשכו משם כל המדרגות למיניהם יבאר סוד הכתוב על הסוד ההוא עצמו של בנין הבית ועולם האצילות והוא אמרו לבתר מה כתיב ויהי בנוסעם מקדם כלומר אחר שהיתה האר"ץ העליונה שפה אחת ודברים אחדים שנמשכו מבי גרו"ן בסוד בלי המב"טא אח"כ בנוסעם מקד"ם המדרגות התחתונות נסעו מקדמונו של עולם לקנות מקומם בארץ שנער למטה מהארץ העליונה ששם ננערו כל הכחות להיותם נפרדים מעולם היחוד והוא אמרו דהא מתמן מתפרשן לכל אינון סטרין ואיהו ריש מלכו לאתבדרא ואי תימא הא כתיב ונהר יוצא מעדן ומשם יפרד שנראה כי מהנהר עצמו יתחיל הפירוד והשיב ודאי הכי הוא דכיון דנטלי וכו' אמר כי בבחינת העת שהם מתקבצים אל פי הנהר המשקה את הג"ן לקבל משם פרס לא יקרא שם פירוד עליהם כי בהסכמה אחת הם המניק והיונק ובבחינת נסעם משם נקרא שם פירוד עליהם וזהו סוד ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה וכו' ואחר שביאר סוד הכתוב באצילות. יבאר הכתוב בענין חטא דור הפלגה מה היה סבת טעותם ואמר ויהי כל הארץ שפה אחת דהא כדין עלמא ביסודא ועיקרא אמר כי כשהיו כל בני העולם שפה אחת והסכמה אחת לעובדו שכם אחד אזי העולם היה עומד על י"סודו ועיקרו ושרשא חדא ומהימנותא חדא ביה בקב"ה.

מה כתיב אח"ז ויהי בנוסע מקדם מקדמאה עיקר' דעלמ' מהימנות דכלא ונטו במחשבת' אחרי הכחו' החיצוניו' וימצאו בקעה מציאה אשכחו ונפקו בה מתחות מהימנותא עילאה. כל דבר אשר יצטרך האדם לטרוח הרבה להשיגו ויזדמן לו בלא טורח ההוא יקרא מציאה ואנשי דור הפלגה היו חכמי' גדולים כאשר אבאר לפנים והיה מחכמתם לעבוד את הכח הקרוב קרוב לדעתם כי הוא המזומן להפיק שאלתם ולמה יטרחו לעבוד הסבה הרחוקה לדעתם ולפי דעתם זו מציאה אשכחו בזה בהפריד' העטרת מאלוף ועוד אבאר זה לפנים. ת"ח נמרוד מה כתיב ביה ותהי ראשית ממלכתו בבל דהא מתמן נטלי לאתא"חדא ברשו אחרא יגיד כי הסבה עצמה מוכנת ומזומנת אל הטעות כי בראותם כי היא המנהג' העולם השפל איש איש על עבודתו ועל משאו לא ראי זה כראי זה וטוב ורע כלול זה בזה ומבולבל אמר כי משם נסעו להתאחז ברשות נכרי וזו סבתם כי הדעת הזאת למדו מנמרוד ונרמז זה בותהי ראשית ממלכתו בבל מלשון בלבול ועירוב הכחות ועל כן נקרא' בבל ארץ שנער כי שם בלל יי' שפת כל הארץ שיצאו מתחת רשות השפה האחת והיא השכינה כי עולה במספר שפ"ה שכי"נה והוא אמרו מתמן נטלו בלבייהו לאפקא מרשות עינאה לרשותא אחרא.