כתב סופר אורח חיים ז

תשובה א שלומים מרובים, כטל וכרביבים, לכבוד י"נ ה"ה הרב הג' המאוה"ג זקן שקנה חכמה מלא וגדוש צדיק תמים, מתנהג בחסידות כש"ת מו"ה יוסף גרינוואלד נ"י אבדק"ק טשעטשאוויטץ יע"א: ני"ה קבלתי ונפשו היפה איותה לדעת דעתי העני' בעשיית ציצית אם צריך לבדוק קטן שהגיע ליג"ש אם הביא שערות כמ"ש המג"א רס"י ל"ט לענין כתיבת תפילין, וכמדומה לו שאין העולם נזהרים בזה. והנני לעשות רצון צדיק לחוות לו מה עמדי בזה. הנה הא דקטן פסול לעשות ציצית לא נמצא לא' מן הראשונים רק דנשים פסולות לעשיית ציצית מצינו פלוגתת הראשונים, ולמד המג"א מזה סי' י"ד ס"ק ג' דה"ה קטן, ולכאורה פשוט הוא כמו דקטן פסול לכתיבת סתו"מ כן פסול לעשות ציצית להסוברים דילפי' זה מזה, אלא דלא נמצא לא' מן הראשונים שיאמר דבר זה דקטן פסול לעשות ציצית משמע דכשר וקשה מ"ש מכתיבת סתו"מ דפסול כמו נשים ומ"ש ציצית וצ"ע. ואחר העיון נ"ל לחלק מכמה טעמים בין קטן לאשה: הנה התוס' ויתר הראשונים הקשו על הר"ת מש"ס מנחות דיליף רב דנכרי פסול מדכתיב דבר אל בני ישראל ומדאצטריך קרא למעט נכרי ש"מ דאשה כשירה, והקשה עוד מסוכת גנב"ך דכשירה וע"כ דלא ילפי' מוקשרתם וכתבתם למק"א, ולפע"ד נ' ליישב קושיו' אלו על ר"ת בחדא מחתא, בשאומר דוודאי אין למילף מוקשרתם וכתבתם רק בדומה לו, רצוני דוקא בכתיבה דס"ת ת"ומ דבעי לשמה והיא אתחלתא דמצוה שהקפידה בה תורה דבעי לשמה בזה גילה לנו ע"י הקישא דוקשרתם וכתבתם דכל שאינו מחוייב במצוה או שאינו מקיימה אינו ראוי' לכתיבה לשמה ליחד דבר זה לשם מצוה אבל מעשה דלא בעי לשמה כמו עיבוד עורות למ"ד דא"צ לשמה וכדומה גם בסת"ם נשים כשירות וה"ה נכרי דמעשה זה דאין בו קפידא לשמה ליכא קפידא שיעשנה דוקא בר קשירה והא"ש דל"ק מסוכ' גנב"ך דלא בעי עשיי' לשמה שאשה ונכרי כשרים לעשייתה דמעשה קוף בעלמא קעבדו, וי"ל ג"כ הקושי' מדאצטריך רב קרא למעט נכרי י"ל דר"ת ס"ל כשיטת רמב"ן במלחמות סוכה ט' ויתר ראשונים דרב ס"ל דלא בעי עשיית ציצית לשמה, וכיון דל"ב לשמה אשה כשירה לעשותה וגם נכרי לולי דממעטי' תורה מבני ישראל, ולהלכתא ס"ל לר"ת כשמואל דבעי עשיית ציצית לשמה, שפיר כ' דאשה פסולה וכ"ש נכרי ולא דרשי' בני ישראל ולא נכרי כמו לאידך לישנא דרב דמרבה נכרי מועשו להם ולא דרש בני ישראל ולא נכרי, כן לדידן דבעי עשיי' לשמה דלא דרשי' בני ישראל ולא נכרי ומיושבים ב' קושיו' התוס' על ר"ת, ונ"ל דתוס' לשיטתו בגיטין הקשה שפיר דכ' שם הא דקאמר ש"ס מ"ד יגנוז משום הקישא ול"א דאתי' כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה דאין מפורש ברשב"ג דבעי כתיבה לשמה ועיי' מהרש"א שם וכיון דלא רצה ש"ס לומר טעמא דיגנוז משום דבעי כתיבה לשמה ואמר משום דליתא בקשירה ליתא בכתיבה ש"מ דגם אם ל"ב לשמה מ"מ כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה, והקשה שפיר דא"כ קשה על ר"ת מסוכת גנב"ך וגם מדרב: ולקיים דברינו ביישוב בשיט' ר"ת נ"ל דבאמת מ"ש תוס' דמש"ה לא אמר טעמא דמ"ד יגנוז משום לשמה דאינו מפורש ברשב"ג קשה הא אין לך מפורש מזה דס"ל דבעי עיבוד לשמה כ"ש דבעי כתיבה לשמה, גם קשה למה לא הקשה טפי על רשב"ג מעיבוד על עיבוד דמפורש קאמר דבעי לשמה ועיי' מהרש"א ומהרמ"ל דצ"ל דמעשה שהי' שכתבו על גויל מעובד לשמה וזה דוחק ורחוק ואינו במשמעות, וליישב הא דלא הקשה על עיבוד לרשב"ג נ"ל עפמ"ש רמב"ן במלחמות בסוכה ט' דעיבוד עור לכתוב עליו הו"ל רק כהכנה דהעור תשמיש לכתב שעליו עיי"ש ולדבריו בית של תפילין דכ' תוס' מנחות דקדושה עצמה היא דשי"ן הלכה למשה מסיני ודאי יותר צריך בית של תפילין עיבוד לשמה מעור דכותבין עליה שאינה אלא הכנה ותשמיש לכתב, וא"ש דלא מקשה עיבוד על עיבוד די"ל דנהי דבעי עיבוד לשמה לבית של תפילין אבל גוילין לכתוב עליו ס"ת ל"ב לשמה, ולכן הקשה טפי מעיבוד לכתיבה דהא כתיבה ודאי דומי' לעיבוד בית של תפילין וא"ש נכון: ואומר אני ע"פ קושי' תוס' שם דמקשה מעיבוד על כתיבה דלמא שאני כתיב' ס"ת דסתמא לשמה משא"כ עיבוד בוודאי לאו סתמא לשמה, וצ"ל דש"ס ס"ל דגם בכתיבה לאו סתמא לשמה דאפשר דכותב ללמוד ממנו וכ"ש נכרי הכותב, וי"ל היכא שהגויל מעובד לשם ס"ת ל"מ ישראל הכותב למ"ד הזמנה מלתא היא ואסור לשנות ולהוריד מקדושתו דסתמא לשמה קיימא דהא אסור לכתוב רק ס"ת ואפי' כשכותב נכרי מאחר שהוכנו והותקנו העורו' לס"ת סתמא דכתיב' לשמה ועי' כעין זה בטורי אבן ר"ה כ"ח לענין פסח שכבר הוכן והוקדש סתמא דאכילתו לשם מצוה קיימא, והא"ש הא דלא מפרש טעמא דמ"ד יגנוז דאתי' כרשב"ג דבעי כתיבה לשמה מכ"ש דעיבוד די"ל שאני עיבוד דסתמא לאו לשמה ומקשה לרשב"ג מעיבוד לכתיבה דמעשה דנכרי שהי' כותב ולא ידענו שהיו עורות מעובדים לשמה גם כתיבה לאו סתמא לשמה, אבל בברייתא זו דקתני נכרי שכ' ס"ת דפסולו משום שכתב, משמע דלולי הכתיבה לא הי' פסול וכגון שידענו שהי' מעובד לשמה וכמ"ש מהרש"א וס"ל דכה"ג סתמא לשמה קיימא ועכ"פ י"ל כן ולא דמי' לדרשב"ג דפשיטא לן דכתיבה פסולה משום לשמה לכן מפרש טעמא משום דאינו בקשירה, ואפשר יש להעמיס כן בכוונת התוס' כיון שאינו מפורש היינו דבעי לשמה מפורש כשהעור מעובד לשמה: והנה לאמת גם כשהעור מעובד לשמה מ"מ צריך לפרש דכותב לשמה כמבואר, ותוס' מנחות מ"ב ע"א מביא ראי' דצריך לפרש מש"ס גיטין פ' הנזקין דאמר אזכרות לא כתבתי לשמן היינו שלא התכוין לכתוב לשמה, והא ע"כ שהיו העורות מעובד לשמה דהא לא פסל לי' אלא משום דלא כ' האזכרות לשמן ש"מ דבעי לפרש לשמה ולכהפ"ח האזכרו' שבו, ומ"מ כ' תוס' שפיר דל"א יגנח משום דרשב"ג דזה לא מוכח מרשב"ג דס"ל דכשהעורות מעובדים לשמה דצריך לפרש לשמה וזה לא נלמוד מדמצריך עיבוד לשמה וכיון דאין מוכח מדרשב"ג לא אמר רשב"ג היא, אבל לאמת מוכח מדרב אמי לקמן דגם כה"ג בעי לשמה דסתמא לאו לשמה דאפשר שכותב כדי ללמוד בו: ומצאתי מקום יישוב בזה לקושי' תוס' מנחות שם מדקאמר רב המנונא וכו' ס"ת תו"מ שכתבו נכרי פסולים משום הקישא דוקשרתם תיפוק לי' דפסול משום שאינו כותב לשמה ואין לומר דסתמא לשמה דהא מוכח מפ' הנזקין דסתמא לאו לשמה ונדחק, ומהתימא על פ"י בגיטין שנעלמו ממנו לפי שעה דברי תוס' מנחות ועמד מדנפשי' בקושי' זו, ולמ"ש י"ל ודאי ס"ת סתמא לאו לשמה הגם שכותב על עורות המעובדים לשמה, ודוקא ס"ת שאפשר שכותב ללמוד, אבל פרשיות תו"מ אין דרך לכתוב רק לקיים מצות תפילין ומזוזה, וכ"כ ב"י או"ח סי' ל"ט מה"ט נמצא ביד נכרי לכ"ע תלינן דישראל כתבם דאין דרך לכתוב להתלמד מתוכם, והא"ש הא דאמר ס"ת תו"מ שכתבן נכרי פסולין משום דליתא בקשירה, משום תו"מ נקיט כן דסתמן לשמה קיימא, וס"ת פסול ג"כ משום לשמה, ונקיט טעמא דכולל גם תו"מ כנ"ל נכון ועיי': ע"פ דברים הדברים האלו יתכנו דברינו ביישוב שיטת הר"ת דכל דל"ב לשמה ליכא קפידא במעשה זה מי הוא העושה והכל כשרים לה ושאני ס"ת תו"מ משום דבעי כתיבה לשמה כמ"ש, ומאן דאמר יגנוז משום דליתא בקשירה משום דס"ל דבעי לשמה אלא דבתו"מ