כתב סופר חושן משפט קמט

יערה ממרום רוחו עלינו ויצרוף כבור סיגנו וישיב לבב התועים כי יזכרו את ה' לשמור ולעשות ככל המצוה אשר קבלנו מאבותינו ואשר צוו עלינו זקנינו חכמינו ז"ל ותחזינה בציון עינינו בהגלות נגלות מלך ישראל בן דוד משיח אלקי יעקב בתוכנו דברי הדו"ש לכל עמו אוהב לעבדי ה' ושומרי תורתו ידידכם חותם באהבה בחדש שבט תר"ה לפ"ק. הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל חונה פה ק"ק פרעשבורג יע"א. תשובה ה [מספר אבן המאיר, מחברת א', מונקאטש תרס"ז] שיל"ת פ"ב יום ו' ע"ש י"ג טבת תדיר לפ"ק. שלומים מרובים לתלמידי ידידי הרבני המופלג בתורה ויראת ה' מורג חרוץ בע"פ עדני העצני, כש"ת מו"ה פנחם שטיין ני"ל

יקרתך קבלתי זה פעמים ועל הראשון לא השבתי יען הרגשתי כי במחלוקת שנוי', ועל עתה לולא אהבה הדוחקת אשר לתלמידי, מאפס הפנאי לא הייתי משיב בדבר הנוגע לפלפולא בעלמא, והן פניתי מעט רגעי' והצצתי במכתבך ואשיב בקיצור נמרץ

הנה הערת על דברת נב"י קמא בק"א בישוב הרמב"ם פ"ו מיבום. הטבת לראות כי הי' בהעלמת עין מנב"י מ"ש מל"מ פ"א מנערה מש"מ כתובות מ' בשם הרשב"א ועיי' ביותר ביאור בפ"י שם ותיתי לי' דקיימתי כ"ז מנפשאי כשלמדתי בישיבה חולין קמ"א והארכתי שם ביישוב הרמב"ם הנ"ל ע"פ הת"ש, ומ"ש ש"א סי' ל"ג קשה להבין, ותוכן ושורשן של הדברים, כי הא דאמרינן אין עשה דוחה עשה היינו בשניהם מצות (קיים עשה) [קום ועשה] ועשה כזו דוחה ל"ת אבל לא עשה כמותה דמה חזית, ובאופן זה איירי ש"ס חולין שם במ"ע דשלוח ומ"ע דמצורע דשוין ואין נדחה בידים מצות שלוח כדי לקיים מ"ע דמצורע, אבל איסור עשה הבא בכלל עשה או דנפקא מדיוקא כגון דור רביעי דמצרי וכדומה אינו אלא איסור, ועשה לשון מושאל הוא, וקיל טובא מל"ת דאין לוקין עליו ונדחה מקו"ח דל"ת נדחה כ"ש איסור קל כזה. ולפ"ז צ"ל הא דיבמות פ"א דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דכאן היינו ל"ת ואיסור דנפקא מעשה דבתולה מעמיו, שיגרא לישנא הוא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וכוונת ש"א שם איסורא דל"ת ואיסור קל דנפיק מעשה לאו הבא וכו' ומוכח לפ"ז דכ"ש וקו"ח דאין עשה דוחה ב' לאוין כמובן. ומהתימא על פ"י דכתב בביצה ח' בפשיטות דעשה דוחה כמה לאוין ומביא ראיה מש"ס נזיר ולפמ"ש בכתובות מ' עכצ"ל ומוכח דעשה אין דוחה תרי לאוין כמ'"ש וצ"ע

ובהאי כללא אי עשה דוחה ב' לאוין האריך הפרמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל ז'. ופלפל בראי' פ"י ביצה מש"ס דנזיר וכ' כי תליא במחלוקת ר"ע ורבנן שם וכ' לפי כללא דקייל"ן כר"ע לא אתי עשה ודחה ב' לאוין ע"ש, ולפמ"ש אתי' סוגי' דיבמות כהלכתא, וכן פסק הרמב"ם בה' יבום פ"ו דאין עשה דוחה ל"ת דכה"ג, אבל אתי עשה ודחה עשה דהיינו איסור עשה דחי מקו"ח דדחי ל"ת דחמור מיני' כדברי הרשב"א בש"מ ופ"י כתובות ואמת נכון הדבר ופשוט

אלא שראיתי בהפלא"ה כתובות שם וכן בש"א סי' ל"ג הקשה מש"ס פסחים נ"ט שהקשה מאי אולמא עשה דיאכלו אותו לדחות עשה דהשלמה הא עשה דהשלמה ג"כ רק בשוא"ת, והיא קושיא חמורה לכאורה, ולפע"ד י"ל משום הכי לא נדחה דבר המוסכם מצד השכל ויצא מפי הרשב"א ז"ל, וי"ל דעשה דהשלמה לאו איסורא הוא על המקריב אחר שקרב התמיד אלא על הכהן המקריב התמיד מ"ע שיקריב התמיד על דעת שישלים בזה קרבן היום ולא יקריב עוד אחרי', ולדעת זו ישחוט ויזרוק ויקטיר, ואם לא יעשה כן עובר בעשה דהשלמה עלי' השלם ושפיר מקשה האי עשה והאי עשה מאי אולמא דל' מ"ע בקום ועשה כי"ל. ודאתאן עלה קושי' חתן נוב"י זצ"ל על שיטת הריב"א דל"ת נדחה רק אין עשה דוחה עשה הא מהב"ע לא יצא ידי מצוה ממילא גם הל"ת איכא, ותירץ הנב"י לפמ"ש תוס' דלהר"י ג"כ לאו איכא אלא שאין לוקין, לא הועיל הנב"י כלום כמובן. ולפענ"ד י"ל דאפשר הא דמהב"ע לא יצא דמצוה כזו מתועב לפני ד' שעושה רצונו ע"י דבר שהכעיס בו לפניו ית"ש וי"ל היכא אם לא יצא ידי מצוה תהוי העבירה ויהיה כעס לפניו יותר מאם עשה מצוה ל"א מהב"ע לא יצא ולכן בשלוח הקן וכיוצא בו אם לא יצא המצוה עבר גם בלאו מה שאין כן אם יצא לא עבר רק שדחה עשה זו מפני זו, ל"א שלא יצא ידי מצותו כדי שלא לעבור הלאו החמור דאית בי' מלקות כן י"ל, וסברא זו צריכה חיפוש לעת הפנאי

ואיידי דחביבה עלי' דתלמידי שי' לשמוע מח"ת כאשר שאל במכתבו אודיעהו מה שהעליתי מאז בישוב קושית תוס' חולין על הריב"א מסוגיא שם, וגם להסיר מעל שיטה זו רוב קושי' האחרונים, הנה הפנ"י בקדושין העלה דבר נכון במ"ש תוס' בסוגיא דחדש דלפני הדיבור לא דחי לל"ת, ובמהרי"ט הקשה הא עשה דלפני הדיבור חמור, וכ' כי לא מפני הקלות עשה דלפני הדיבור לא דחי אלא כל עשה האמורה בתורה נאמרה מיד לקיים אפילו במקום הלאו ובמקום עשה ליכא לאו כלל וילפינן מכלאים בציצית אבל עשה דקודם הדיבור שלא נאמרו הלאוי' לא שייך זה וסתמא נאמרו אלו דברים והם קילורי' לעינים מתוקים מדבש

ואומר לפ"ז לכאורה אין מקום לשיטת הריב"א דכיון דעשה לא דחי עשה לא נאמרה כלל עשה נגד הלאו שעשה עמה וממילא גם הל"ת לא נדחה דכיון דלא נאמרה העשה לקיומה אפילו נגד לאו זה דהא א"א ללאו בלא העשה שעמה, ולכן נ"ל דהריב"א ג"כ לא אמר דבריו רק ליישב הקושיא בש"ס פסחים אחרישה לא לחייב דהוקשה לתוס' הא אין עשה דחי עשה ול"ת די"ט ע"ז שפיר מתרץ הריב"א. הנה תוס' קדושין הקשה נשים בשמן שריפה לשתרי דעשה דיו"ט מ"ע שהז"ג הוא. ותירץ הרא"מ דל"ת אלים, וזה דלא כרשב"א כמובן. ולריב"א צ"ל כמ"ש פ"י דשריפת קדשים מ"ע וקושי' תוס' דס"ל תרומה בשריפה מדאורייתא עיי' בו וריב"א י"ל ס"ל שריפ' תרומה דרבנן כצ"ל. ועוד י"ל

והנה היוצא לנו לריב"א מ"ע דיו"ט לא שייך בנשים א"כ ל"ת דיו"ט משכחת בלא עשה, כי כן עשה דכיסוי נאמרה אפילו במקום לאו ביו"ט כיון דמשכחת בלא עשה וראויה לדחות הלאו ולכן צותה התורה לכסות אפילו נגד הל"ת דיו"ט רק באנשים מצורף עשה ללאו שפיר אמר הריב"א כיון דעשה דכיסוי נאמרה גם במקום לאו דיו"ט ממילא גם במצטרף עם ל"ת ועשה הל"ת נדחה ולא קיים רק העשה וכ"ז ביו"ט. אבל בשלוח הקן דאין ל"ת בלא עשה וכדומה היכא דל"ת תמיד עם העשה כיון שלא אפשר לל"ת בלא עשה נגד הל"ת גם הל"ת לא נדחה ומיושב קושית התוס' ורוב קושית האחרונים כנלענ"ד נכון. [ועיין לעיל סי' מ"ו

] ועוד לנו דברים, ועת לקצר באמרים, ד' קרנו ירים יגביה מעלה וישב במושב זקנים בשערים. הכ"ד דש"ת החפץ בהצלחתו חותם בברכה מרובה. הק' אברהם שמואל בנימין ד"ש לחותנו הרבני המופלג הקצין איש ירא ד' ידידי כש"ת מו"ה ליפמן כ"ץ נ"י יברכהו ד' ממקור הברכות ישבע שובע שמחות ויברכהו ד' בגלל חתנו הרבני החרוץ נ"י בכל אשר יפנה יצליח.