כסף נבחר חלק ג תקד

וכו' ויפסיד או דילמא כיון דעל שני לוין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה. לר"ח לא מבעי לה דודאי פסול) תיקו. ובבא בתרא (דף ל"א) איתא זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתי' ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה אמר ר"נ אוקי אכילה לבהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהת' א"ל רבא הא עדות מוכחשת היא א"ל נהי דאיתכחש באכילה באבהת' מי אתכחש לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא קמפלגי דאתמר ב' כיתי עדים המכחישו' זו את זו בעדות אחת כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני מנה וב' אחרים מכחישים ואומרי' לא לוה ממנו כלום שהרי באותו היום היה עמנו הלוה כל אותו יום ולא לוה משום אדם כלום ובעדות כזה לא האמינה תורה האחרונים יותר מן הראשונים אלא בעדות הזמה כגון שמעידין על העדים עצמן עמנו הייתם) אמר ר"ה זו באה בפ"ע ומעידה וכו' (וטעם דר"ה משום דאוקי גברא אחזקי' ולא תפסלנו מספק) ור"ח אמר בהדי סהדי שקרי למה לי (דאוקי ממונא אחזקי' ולא תוציאנו מספק) לימא ר"נ דאמר כר"ה ורבא כר"ח. אליבא דר"ח כ"ע לא פליגי (דודאי רב נחמן לא ס"ל כר"ח) כי פליגי אליבא דר"ה ר"נ כר"א עד כאן לא קאמר ר"ה אלא לעדות אחרת אבל לאותה עדות (דאותה קרקע עצמה) לא: פסק [ו.] כתב הרמב"ם בפרק י"ב מעדות שנים שהעידו על א' שהוא פסול ובאו ב' והעידו שעשה תשובה הרי זה כשר אבל אם הכחישום ואמרו לא עשה עברה ה"ז ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו (כדעת הרי"ף): וכ"פ ש"ע חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ח. וכ' סמ"ע נר' דהיינו רוקא בעדות שהעיד אחר שנולד הספק דתו לית ליה חזקת כשרות מש"ה מעמידין הממון על חזקתו משא"כ לעיל בסעיף כ"ג דכ' מור"ם בהג"ה (אפי' פסול מן התורה אין לפסול אלא בודאי אבל לא מספק כגון שהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עליו שעבר עברה שנפסל בה מן התורה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתו כל מה שהעיד כשר עד דידעינן דעבר קודם לכן) אף דנפסל בודאי מ"מ כיון שבשעה שהעיד לא נודע ריעותא מהגברא מש"ה לא מחזקינן ריעותא מספק עכ"ל: ובפ"ח משגגו' כ' הרמב"ם כל הבא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת חייב באשם תלוי וה"ה לספק מגורשת שהרי נקבע האיסור אבל ספק מקודשת לא נקבע האיסור. כ' לח"מ אף על גב דתרי ותרי ספקא דרבנן והל"ל דחייב חטאת י"ל דסבירא לי' כר"ת דאשה דייקא מרע לחזקה וגבי גירושין נמי יראה שמא יזומו עכ"ל. (נראה מדבריו דאשתמיט לי' תוס' דב"ב דף ל"ב ואמר זאת מסברתו ויע"ש): ובפרק כ"ב מעדות פסק הרמב"ם כרב הונא דשתי כתות המכחישו' זא"ז זו באה בפני עצמה ומעידה. וכ"פ ש"ע סימן ל"א. וכ' הש"ך וצ"ע איך הדין בשני עדים המכחישין זה את זה ונראה דמדברי הר"ן פ' האשה שנתארמלה גבי ע"א אומר נתגרשה וכו' מוכח דב' עדים המכחישין זה את זה נמי פסולין לעדות אחרת כמו אחד מכת זו ואחד מכת זו: תם ח"ג ונשלם ספר כסף נבחר שלב"ע