כסף נבחר חלק ג תיא

כתב לעיל ואם רצה לעשות לכל שאר מינין מצמר או מפשתי' עושה דכיון דבזמן דאיכ' תכלת מיירי נמצא שהוא כלאים במקום שאפשר לקיים שניהם וכו' לכך נראה במטיל לבן לבדו מיירי וכו' אבל טלית של פשתן שהטיל בה תכלת מותר לעשו' לבן שלה של צמר כיון דבלאו הכי נמי אין אנו מקיימין שניהם וכו' וא"ת לא ילבש אלא טלית של צמר כבר תירצו תוס' שאין זה חשוב אפשר וכו'. ולי נראה דקושיא מעיקר' לית' דכיון דדרשינן סמוכין למשרי כלאים בציצית אי אמרת דאין מטילין תכלת בטלית של פשתן א"כ כלאים דשרי רחמנא היכ' משכחת להו. ומיהו חוטי לבן של פשתן בשל צמר אע"פ שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני תכלת, גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוי שתיק מיני' עכ"ל. וע' תוס' מנחות דף מ' ד"ה כיון וכו' (אהא דאמרי' התם כיון דאפשר במינן לא. כדר"ל וכו') שכתבו לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמגו דתכלת פטור בשל פשתן לבן נמי פטור ואע"ג דאפשר במינו והאי דפשיט' לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאוריית' שריי' ורבנן הוא דגזור כיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאוריית' שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחייה. והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאוריית'. אי נמי מסקנ' לא קיימא הכי עכ"ל:

עוד כתב הרמב"ם שם כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן לא מפני שהציצית נדחה מפני שעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בליל' שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על ל"ת בשעת שאין שם מ"ע שחובת ציצית ביום ולא בלילה שנא' וראיתם אותו בשעת ראיה וסומא חייב בציצית וכו'. כתב כ"מ נראה מדברי רבינו שאפילו בכסות המיוחד ליום יש בו משום כלאים אם לובשו בלילה עכ"ל (דלא כרש"י שפי' כסות המיוחד ללילה):

ובפ"א משופר כ' שופר של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט אפילו בדבר שהוא משום שבות וכו' ואין צ"ל שאין חותכין אותו או עושין בו מלאכה מפני שתקיעת שופר מ"ע וי"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה (ובאמת בגמרא ר"ה (דף ל"ב) אמר נמי זה הטעם. ור"ן בהלכות כתב קושט' דמילת' קאמר די"ט הוי עשה ול"ת ולא הי' צריך לזה דאפילו לא הוי אלא ל"ת גריד' לא דחי כיון דלא הוי בעידנ'. ומ"א סי' תמ"ו כתב בשם שבולי לקט דהקש' נמי קושית הר"ן ותירץ בשם ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דבעידנ' דמעיק' לאו לא מקיים עשה וכתב שם מ"א דחמץ לא מקרי עשה דרבים דדוק' שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים וכו' ע"ש. וצריך לחלק בין הא דכתב הנמוק"י בשם הר"ן גבי אבידה ובין הך דהכא דהכא הוי רק מכשירי מצוה והתם הוי התחלת מצוה ע"ש בנמוק"י). כתב משנה למלך אם עבר ודחה הל"ת לדעת ריב"א אין לוקה משום דלאו כמאן דליתא דמי ונראה דאף שרשב"ם ור"ת תירצו הא דכתישה בענין אחר לא פליגי אהאי דינא דריב"א וכו' (עיין בכלל הואיל אות ב' שאר דברי מש"ל) עוד נ"ל דאף דנימ' דכל היכא דאיכ' עשה ול"ת דלקי על ל"ת אף שיש כנגדו עשה מ"מ היכא דנצטרפו ב' איסורין כגון י"ט וכלאים והי' דם צפור וחרש כדי לכסות דאף שלוקה על ל"ת די"ט על ל"ת דכלאים אינו לוקה כיון דבכלאים ליכ' עשה דדוק' היכא דבמצוה אחת אית' עשה ול"ת אז אמרי' דאלים כחה דל"ת זה ולוקין עליו אבל גבי כלאים דליכ' עשה בהדי בשביל דאתרמי בי"ט לא תוסיף תת כח בלאו דכלאים ללקות עליו וזה פשוט ומ"ש תוס' בשם ר"ת דבחרישה דכלאים קאי דליכ' אלא לאו גרידא לקי על לאו דכלאים משום דהוי בי"ט לא קשי' דהתם לא הי' שם דם צפור ומשום הואיל הוא דבעינ' למפטריה ועל זה אמרו דלא שייך הואיל כיון שהי' בי"ט דאפילו אם היה שם דם צפור אסור דהואיל דאיסור' לא אמרי' אבל לעולם שאם הי' כאן דם צפור לא הי' לוקה אלאו דכלאים עכ"ל. ובפי"ט משבת כתב הרמב"ם היוצא בטלית שאינו מצויצת כהלכתה חייב מפני שאותן חוטין חשובין אצלו ודעתו עליהן עד שישלים חסרונו ויעשו ציצית אבל טלית המצויצת כהלכתה מותר לצאת בה בין ביום ובין בלילה שאין הציצית הגמורה משוי אלא הרי היא מנוי הבגד ומתכסיסי' כמו ערימרא וכיוצא ואלו היו חוטי הציצית שהוא מצויצת כהלכתה משוי הי' חייב היוצא בה אפי' ביום השבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת (ועיין בסוף כלל זה מה שכתבתי מתשובת רמב"ם):

ובפ"ו מממרים כתב מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות ל"ת או לבטל מ"ע אפי' של דבריהם לא ישמע לו שנאמר איש אמו וכו' כלכם חייבין בכבודי. כ' הגמ"יי מכאן למדנו שבדבור אין נחשב רשע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין שאם הי' נחשב רשע בדבור פשיט' שלא ישמע לו ולא הי' צריך פסוק לזה ולא מצינו עונש בדבור אלא למסית בלבד ספר המצות עכ"ל:

ובפ"ז מנזירות כ' כיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירות ה"ז מגלח כל שערו שהרי תגלחתו מ"ע שנא' במצורע וגלח את כל שערו וכ"מ שאין יכול לקיים שתיהן יבא עשה וידחה ל"ת והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנא' קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירו' מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ונא נשאר אלא ל"ת והיא תער לא יעבור וכו' ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותן. כ' הראב"ד אני שונה ביבמות משום דהוי לי' לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילו עכ"ל. כ' כ"מ י"ל דתרי טעמ' איכא במילת' וגמרא חדא מינייהו נקט. ובפ"ח מטומאת צרעת כ' כיצד מגלחין את הנתק וכו' ואפי' הוא נזיר הי' מגלח. כ' מש"ל במ"ש רבינו בנזירות משום דימי חלוטו אינן עולין לו ואותו טעם ל"ש הכא דימי הסגרו עולין לו אך לפי מה שכתב הראב"ד שם משום דאיתא בשאלה טעם זה נמי שייך לתגלחת דימי הסגרו אלא שאני תמה דמלישנ' דת"כ דמייתי מרן משמע דדרשינן מקרא דכתיב והתגלח ולא כתיב וגלח שבא לרבות אפילו נזיר וכו' לרבינו ניח' דאצטריך קרא משום דימי הסגרו עולין לו אך לטעם דראב"ד למה לי קרא תיפוק לי דאיתא בשאלה וכו' ואולי עשה זה דוהתגלח לא חשיב עשה שהרי לא מנו אותה בכלל העשין ואינו אלא הכנה לידע הפשיון ומש"ה איצטריך הכא לרבות מקרא דנזיר לתגלחת וצריך עיון עי' ברכת הזבח דף ל"ד עכ"ל:

כתב שער המלך פ"ג מנדרים מדברי רבינו שכתב כיצד חלים נדרים על דבר מצוה האומר וכו' הרי המצה בלילי פסח אסורה עליו והרי ישיבת סוכה בחג הסכות אסורה עליו אם אכל או ישב לוקה יש להוכיח שדעתו שלא כדעת ריב"א דסובר דאם עבר ודחה ל"ת אינו לוקה כמ"ש תוס' חולין ופסחים דהנה הרב החינוך בפ' יתרו הקשה וז"ל ואם תשאל ומי שנד שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה ל"ת תשובתך הנדר עשה ול"ת לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש א"כ לדעת ריב"א משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה וכו' משמע דס"ל דלא כריב"א ועיין תוס' קדושין (דף ל"ד) ד"ה מעקה וכו' אולם כד דייקת אין ראי' מרבינו משום דתי' דהחינוך לאו דסמכ' הוא וכבר הרב פרשת דרכים הקשה הא אית' בשאלה וביבמות אמרי' כיון דנזיר אית' בשאלה אתי עשה דמצורע ודחי עשה ול"ת וראיתי