כסף נבחר חלק ג תט

דחי עשה את ל"ת ועשה אינו לוקה וכו' והכא משמע דכל זמן דלא עבר ושקלי' איכא עשה ול"ת. וצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לי' לגמרי עכ"ל):

[ט.] שבת דף כ"ד ע"ב מתני' אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט. [גמ']. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט מנה"מ (דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה) אמר חזקי' אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר בא הכתוב ליתן בקר שני לשרפתו אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו (וממילא שמעי' מיניה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה י"ט וה"ה לשרפת קדשים טמאים) רב אשי אמר שבת שבתון עשה דמשמע שבות בו] והוי לי' י"ט עשה ול"ת וכו' (ואף ע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרים גם זו לא יצאה מן הכלל). כתבו תוס' דהכא משמע דרב' ל"ל יו"ט עשה ולא תעש' ובביצה (דף ח') משמע דאית לי' ור"י מפרש דרבא לא קאי אשרפת קדשים אלא אמילה ואתי' בק"ו מנדרים ונדבות דקרבין בי"ט אע"ג דלא נכרתו י"ג בריתות כמילה. ואית לי' לרבא די"ט עשה ול"ת להכי איצטריך ק"ו דאי לאו ק"ו לא הוי צריך קרא למיסר ורבא לא קאי אשרפת קדשים אלא הש"ס מייתי דמינה נמי שמעי' דאין שרפת קדשים דוחה י"ט עכ"ל (צריך לעיין על מה שכתבו תוס' דאי לאו ק"ו וכו' הא מצינו גבי מילה דדחי ל"ת ועשה. שבת דף קל"ב. וע"ש בתוס') [עיין תוס' ביצה ח' שכ' דרבא פליג די"ט הוי ל"ת גרידא ועיין תוס' פסחים דף פ"ד]. ורשב"א כתב ואיכא דקשי' ליה ותהוי נמי שרפת קדשים עשה וי"ט ל"ת גרידא אכתי היכא דחי הא אפשר להמתין עד למחר ולקיים העשה כדר"ל דאם יכול לקיים שניהם מוטב ותירץ רמב"ן דלא אמר ריש לקיש הכי אלא היכא דאפשר לקיים שניהם עכשיו בלא דחיית הלאו כגון גבי אלמנ' לכ"ג וכו' אבל היכא דלא אפשר לקיים העש' היום אלא בדחיית ל"ת א"א לקיים שניהם מקרי ובודאי כדבריו משמע בפ"ק דיבמות דאמרי' התם אתי' מבנין בהמ"ק דתניא יכול בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו וכו' ואם אית' האיך אפשר לומר כן דהא בנין בהמ"ק אפשר למחר. דכי האי גוונא איכא למידק מדאתי' למפשט ממיתת ב"ד ואע"ג דאפשר למחר עכ"ל [ותוס' שם כתבו דאסור לענות דינו]. ובביצה דף ח' כתב רשב"א נמי גבי אי כסוי דחי יום טוב והא אפשר לקיים שתיהן לכסות למחר ותירץ כיון דא"א השת' לקיים שניהם וכו':

[י.] ב"מ דף ל' ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כיצד הי' כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו ת"ל והתעלמת. למאי איצטרך אילימא לכהן וכו' פשיט' האי עשה והאי עשה ול"ת (השב תשיב אע"ג דהכא ל"ת נמי איכא אין ל"ת מועיל לדחות ל"ת אלא עשה הוא דקא דחי לה. וגבי כהן איכא עשה דקדושים ול"ת לנפש לא יטמא) ותו לא דחינן איסור' מקמי ממונא וכו' אלא לזקן ואינו לפי כבודו. כתבו תוס' וא"ת ביבמות (דף כ') לא חשיב אלמנ' לכ"ג אלא ל"ת גריד' וכו' וי"ל דלא קאי עשה דקדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בהאי פרשה. וא"ת והא כי אמרי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדמוכח נזיר (דף נ"ח) דעשה דמצורע דחי לאו ועשה דכהנים וי"ל דעשה דמצורע חמיר משום גדול השלום אבל עשה דעלמא לא דחי אפי' אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתיישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמיש ולדידיה י"ל דהכ' סמך על ותו מי דחינן איסור' ובפ"ב דיבמות גבי פלוגת' דר' יוחנן ור"א בביאת כ"ג באלמנ' אי פטרה צרתה וכו' אמרי' אלמנה מן הנשואין כ"ע ל"פ דאין עשה דוחה ל"ת ועשה י"ל דחשיב שוה בכל כיון שהאלמנ' עשתה איסור כמו הכהן דאקרי בי' לא יקיח אע"ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים אבל ההיא דגלוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע עכ"ל (ועיין תוס' יבמות דף ה' ד"ה ואכתי וכו'). כתב באספ"ז הקשו בתוס' הא הוי עשה ול"ת שאינו נוהג בזקן וכו' ובנשים דכל כבודה בת מלך פנימה ולאו מילתא היא דבין בזקן בין בנשים נוהג שכל דבר שבשלו דרכו ליטול בשל חברו חייב להחזיר. ועוד כתבו דעשה דבתולה יקח היא נמי מוזהרת עליו אע"ג דדריש לי' מלא יקחו נרא' דה"ה דעשה דבתולה עכ"ל. ועל מה שכתב רש"י אבל לאו אינו דוחה וכו' כתבו ומ"מ קשה דמנלן דל"ת דאבדה לא יועיל כלל וכו' אימא איפכ' דל"ת דטומאה לא יועיל כלל לגבי דחיי' וא"כ ליכא בטומאה אלא עשה ולא ידחה העשה ל"ת ועשה דאבדה. ואומר ה"ר נתן דמסתבר טפי לומר דעשה דאבדה יהא נדחה מעשה דטומאה דכי דחינן עשה דאבדה אין זה קום עבור ואי דחינן עשה דטומאה היינו קום עבור לך ותטמ'. עוד אמר ה"ר יהוד' דמשכחת שפיר באבדה דליכ' ל"ת כגון שרדף אחרי' כדי להשיגה ולהחזירה עד שנכנס' לבית הקברות והשת' ליכא לאו דהעלמה שהרי לא העלים עינו ממנ' וליכא אלא עשה דהשבה וכו'. וקשה על גירסת רש"י דהא השבת אבדה ל"ת בלחוד היא כדאמר לעיל המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכו' עוד אפשר לומר דהכי קאמרי' דאע"ג דלא עבר משום השב עד שתבא לידו מיהו כיון שאם החזירה קיים מ"ע של השב חשיב לי' עשה שאם ביטל עשה דטומאת כהן הרי קיים עשה דהשב אבל אינו נכון כיון שלא חל עליו מצות השב וכו' ומיהו אכתי איכא למידק הכא ואפי' עשה ל"ת גרידא נמי היכא דחי לי' והא כי מטמא עבר לי' ללאו ולא מקיים עשה עד דמהדר לי' ולא הוי בעידנא ואפשר דלרווחא דמילתא אקשי' לי' ואיכא נוסחי עתיקא דכתיב בהו פשיט' מי דחינן איסורא וכו' ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפי' בעל אבדה כהן אינו רשאי להיטמא בה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינא לה ליתא לעשה הלכך לא דחינן מצות עשה משום מצות שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור זה מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ששניהם חייבים בכבודו של מקום וכו' ודמי לההיא דכתובות אי אמרה לא בעינא וכו' פירוש הואיל ואפשר לה לבטלו אע"פ שאמרה בעינא לי' אין שומעין לה ששניהם חייבין בכבוד של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דלדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל שבשלו אינו רשאי בשל חברו נמי אינו רשאי עכ"ל. עוד כתב והר"ן יש לו שיטה אחרת וז"ל וראיתי בחדושי רמב"ן דברים רחוקים מאד ואע"ג שגדולי אחרונים סמכו עליו אין דעתי נוחה בהם לפי שהם הוצרכו לדחוק משום דס"ל שהרואה אבדה ואינה מחזירה והולך לו אינו עובר אעש' דהשב אלא משום לא תוכל להתעלם ואני איני אומר כן אלא עיקרן של דברים כך הוא ומי שרואה אבדה ומניח אותה באבדתה הרי הוא עובר בלאו ועשה וכו' אבל המתין לה לאחר שנתייאשו הבעלים ונטלה אע"פ שלא קיים עשה שבה לאלתר מ"מ לא בטלה ומחמת הבעלים הוא שנתבטל שנתייאשו ממנה ואפ"ה משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה הבעלים נמצאת למד שכל הרואה אבדה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ול"ת ונתקיימו סוגיו' הללו כפשטן. עוד כתב בשם הריטב"א והא דאמרי' בכל מקום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"ה שאינו דוחה לעשה לבדו דמאי