קרן לדוד (סקלי) סז

אחר דבריו של ישמעאל ליצחק וכו' אם אומר ליזבח עצמך לפני אני זובח מיד והאלהים נסה את אברהם נ"ל דר' לוי לא פליג אדרבי יוסי בן זמרא אלא שהוא מוסיף ואומר שחוץ מדבריו של שטן איכא דברים בגו דהיינו דבריו של ישמעאל ליצחק שאין אברהם יכול לעמוד בנסו אלא בהסכמת יצחק שהרי יצחק היה גדול והיה יכול לעכב על אביו משום הכי הוצרך לומר אחר דבריו נמי של ישמעאל ליצחק וכבר הסכים יצחק על זה אח"כ בא הקב"ה לאברהם בנסיונו ונ"ל הא דלא כתיב נסה את יצחק משום דיצחק כבר זה בפיו מעצמו ומרצונו הטוב בלי שים הכרח והיה ממתין על הדבר ואימר אימתי יבא דבר זה לידי ואקיימנו כמו שהיה ממתין לזה רבי עקיבא על אחד. ועוד שהוא מצד הגבורה ודאי יכול לאזור עצמו בגבורה ולאזור חיל נגד יצרו ולהתאכזר על עצמו אבל אברהם שהוא איש החסד ומדתו מדת חסד ורחמים שאינו יכול לעמוד על עצמו בזה שהוא כנגד מדתו להתאכזר על בנו ולכך ראוי להסתפק בו אם יכול לעמוד בנסיון כזה כמ"ש הנסה דבר אליך תלאה ורוצה לומר אליך שאתה איש החסד תלאה בזה שהוא כנגד מדתך מדת החסד ורחמים. ולכך והאלהים נסה את אברהם ולא את יצחק ועוד שאברהם היה בעל נסיונות שהרי נתנסה בעשר נסיונות לא כן יצחק לא היה בטל נסיונות שינסה אותו ולכך נסה את אברהם כתיב ולא את יצחק. ועי' בזוהר בפרשה הזו ע"ש. תם מסכת סנהדרין: מסכת פסחים עזרי מעם ה' סוגיית סגן הכהנים פסחים ד' י"ד עש"ב קדש ט' לח' שבט של שנת התרנ"ע ליצירה ע"ת תלמסאן יע"א העתיקה פה אורן יע"א י"ב לח' תמוז ש' תפא"ר

א' מתני' ר' חנינא וכו' נקט לה הכא. עי' פירש"י ועוד יש לומר דאגב דקתני במתנ' דלעיל אמר ר' יהודה שתי חלות של תודה פסולות מונחות על גב אצטבא וכו' עד זמן הביעור ומשום דעומדים לשריפה לא חשו אי פסלינן להו פסול אחר ואין בזה משום את משמרת תרומתי. הגם שאינם של תרומה אלא של תודה הם מ"מ שוים הם דמאי שנא כמו שפריך לעיל בש"ס ונפרקינהו. אבל אי כשירות לא. להכי נקט להא מתני' דרבי חנינא הכא ודו"ק

ב' ולעיל בש"ס דבעי במאי פסולות ולא קאמר שפסולות בטבול יום כי הכא בשמן שנפסל בטבול יום נראה לומר דמשום דפיסול זה לא שכיח בכל שנה ושנה שיעשו דבר זה לסימן להכי נקיט הש"ס פיסול דשכיח

ג' עם בשר שנטמא באב הטומאה וכו' מדנקט באב ולא במת עצמו וכן רבי עקיבא ג"כ נקט בטמא מת. משמע שבזה היו נמנעים. אלא דמדרבי מאיר אי קאי אדבריהם משמע דלאו דוקא קאמרי אלא דנקטו מידי דשכיח מה שיש לדקדק בפירוש רשיי ד"ה מדבריהם למדנו עי' לקמן סי' מ"ג ע"ש

ד' ולרב אדא בר אהבה משמיה דרבא וכו' אלא בחולין ותרומה וכו' והא דקאמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עה הטמאה וכו' יש לומר כגון תרומת משקה דשמן שנטמא מם תרומה טהורה של אוכל. אע"פ ששמן שנטמא מדליקין אותו כמ"ש רע"ק יש לומר כגון שנתחמץ ולא חזי אפילו להדלקה אלא לשריפה ואין לומר הא דקאמר רע"ק הדלקה היינו שריפה חדא דא"כ אמאי נקט בנר ועוד דבשבת בפרק במה מדליקין קתני מתני'. בהדיא אין מדליקין וכו' ולא בשמן שריפה ביו"ט הא בחול מדליקין ונהנין לאורו וכן כתב שם הרב תוספת י"ט דדוקא קדשים אין נהנין בשריפתן. אבל תרומה טמאה הניתנה להדלקה כדתנן בסוף מסכת תרומות נהנין ע"ש. ועי' תרומות פרק י"א משנה יוד' ומשום הכי פירש רש"י במתניתין בד"ה מלהדליק שמן של תרומה ע"כ ולא פירש שמן של קדש כגון שמן של מנורה ושל מנחות אחר שהוקדש וק"ל. ועי' ברש"י ע"ב ד"ה נוקמה בנר של חרס ע"ש

ה' שם והא אין אוכל מטמא אוכל וכו'. מריהטא דפרכת הש"ס משמע שאין אוכל בעולם אפילו שנטמא באב הטומאה ואפי' במת עצמו שהוא עצמו אב הטומאה אין מטמא אוכל. ועי' תוס' לקמן י"ז ד"ה רביעי בקדש בעא מינייהו שכתבו דדבר שאין לו טהרה במקוה שאינו נעשה אב הטומאה היינו לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה ע"ש. אבל ממאי דמייתי מברייתא ומקרא לא משמע אלא אוכל שנטמא באב הטומאה הוא שאינו מטמא אוכל. אבל אוכל שנטמא במת שהוא עצמו אב הטומאה יכולנו לומר שמטמא אוכל כיון דאב הטומאה חמיר בעלמא שמטמא אדם וכלים נימא שדין הוא שמטמא את האוכל אלא שמתני' קשיתיה דקתני עם בשר שנטמא באב הטומאה ולא קתני' שנטמא במת דאי הוה תני הכי שפיר ולא פריך. ועי' מ"ש בסמוך בסי' ז' ע"ש

ו' שם הוא טמא ואין כיוצא בו טמא. הא דלא אמרי' הוא טמא ואינו מטמא אדם וכלים. יש לומר דזה נפקא לן מכל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אלמא שאינו מקבל טומאה מוולד הטומאה אלא אוכל ומשקה בלבד ולא אדם וכלים. וע"כ מעוטא דהוא לא אתי אלא לכיוצא בו שהוא אוכל. אלא דקשה לי ונימא דאמעיט נמי משקה מהוא. הוא טמא ואינו מטמא דבר אחר ואפילו משקה דמקרא מלא דהוא טמא דוקא. ובגמרא מוכח דמשקה מטמא אוכל ואדם. לדעת ריב"א ור"י כמ"ש התוס'. ד"ה דאיכא משקין בהדי בשר ואפילו לר"ת