קרן אורה נדרים עא

השני או שמת השני בלא הקמה אלא ודאי משמע דבכל גווני מהני הפרת האחד ולקמן בשמעתין יתבאר בארוכה בס"ד:

ובהא דמיבעי ליה להש"ס גבי בעל כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דה"ה באב קמיבעי ליה וחד מינייהו נקט והיה אפשר לומר דדוקא בבעל קמיבעי להו משום דעומדת למכנס לרשותו והוא לבדו יפר ומש"ה פשיטא להו דחדא מינייהו עושה עכ"פ וכן משמע פשטיה דקרא דהפרת הבעל מהני גם בארוסה כמו שנאמר והיה אם ביום שמוע אישה יניא אותה אבל האב אינו עושה כלום בהפרתו ואיפכא מסברת הירושלמי דהפרת האב עדיפא וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם ז"ל שלא כתב אלא אם הפר הבעל קודם שיפר האב אינו לוקה אלא דלא משמע כן בשמעתין בפלוגתא דב"ש וב"ה:

ע"ב שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל כו' לא נתרוקנה רשות לבעל והקשה הרא"ש ז"ל אמאי אינו מיפר חלקו כיון דכבר הפר האב חלקו ותי' דכל שלא נגמרה ההפרה ע"י מיתה בטלה ההפרה ולפי מש"כ לעיל מפשטיה דשמעתא דאפילו הקים האחד לא בטלה הפרת השני ואינו לוקה על כולה למ"ד מיקליש קליש וכן על חציה למ"ד מיגז גייז א"כ הרי לא בטלה הפרתו אפילו ע"י הקמת השני וכ"ש דלא תיבטל הפרתו ע"י מיתה וא"כ אכתי תיקשי אמאי אין הבעל יכול להפר את חציו ולשיטת הרמב"ם ז"ל ניחא דכיון דלא שמע הבעל הפרת האב לאו כלום היא דבעינן שישמעו כאחד והיכא דלא שמעו ביום אחד לדעת הרמב"ם ז"ל ע"כ צ"ל דהפרתן לאו כלום היא והאיסור כדקאי קאי. דאי מהני נמי לחלקו א"כ אמאי לא יצטרף הפרתן. וגרע מהיכא דהקים האחד דמהני הפרת השני כיון דהכל ביום אחד וראוין היו שניהם להפר אלא דלקמן בברייתא לא משמע כן וכן מרישא דברייתא או ששמע והפר ומת בו ביום נתרוקנה הרשות לאב ואי נימא דע"י מיתה לא בטלה הפרתו א"כ אין צריך ריקון רשות הכא דממילא מיפר האב חלקו כיון דכבר הפר הבעל וכמו שכתב הרא"ש ז"ל:

ויש לדקדק עוד אמאי לא תני בבי דרישא לא שמע האב או ששמע ושתק ומת לא נתרוקנה רשות לבעל ואמאי קאמר דזו היא ששנינו לא נתרוקנה רשות לבעל אינה אלא בבבא דשמע אביה והפר והיה נראה דתרי מיני ריקון איכא או שיתרוקן רשות לו להפר לבדו כל הנדר או החצי אחר הפרת זה שמת דזה ג"כ מיקרי ריקון רשות ובאב בכל גווני מיקרי ריקון רשות אליו אפילו להפר כל הנדר. וכדילפינן לקמן מקיש קודמי הויה כו' אבל בעל היכא דמת האב בלא הפרה פשיטא דאין הבעל יכול להפר כל הנדר דהארוס אין לו זכות אלא בחצי אפילו היכא דליכא אב בתחלת קידושין כמו יתומה בחיי האב ולא איצטריך לאשמעינן בזה דלא נתרוקן רשות לבעל וכי איצטריך היכא דאביה כבר הפר דסד"א כיון דלא נשאר אלא החצי יפר הוא לבדו קמ"ל דגם בזה לא נתרוקן רשות והיינו דתני שמע בעלה כו' זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב משום דמתניתין דלקמן בהכי מיירי לבעל לא נתרוקנה ולאב נתרוקנה אבל לפי האמת לאב נתרוקן אפילו בלא הפרה כלל וגם זה בכלל מה ששנינו נתרוקנה רשות לאב אלא דעיקרא דמתניתין מיירי היכא דהיה הפרה קודם המיתה ומש"ה תני באידך בבא שמע בעלה והפר לה ומת האב אין הבעל יכול להפר לה שאין הבעל מיפר אלא בשותפות ואין זה מטעם דלא נתרוקנה רשות ולא איצטריך להאי טעמא אלא בלא"ה אינו יכול להפר בלא שותפות אבל לקמן משמע דהא דלא נתרוקנה לבעל לחוד ג"כ רבותא היא וכדיליף מבנעוריה בית אביה ושם יתבאר אי"ה:

דף ס"ט שמע אביה כו' חוזר האב ומיפר כו' הן הן דברי ב"ש ב"ה אומרים אינו יכול להפר רש"י ז"ל פירש דב"ש ס"ל מיגז גייז ולא נשאר אלא החצי של בעל ואין צריך להפר אלא חלק הבעל וב"ה סברי דאין יכול להפר חלק הבעל לחוד אלא צריך שיפר הכל דאכתי הנדר שלם וללישנא דאין יכול להפר לא משמע הכי והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו דלב"ה אינו יכול להפר כלל כיון דמיקליש קליש אין האב יכול לזכות בו ול"נ בטעם מחלוקתן דבאמת מסתבר שלא יועיל הפרה אחר הפרה דמה יוסיף הפרה השניה כיון דכבר הפר אלא דלב"ש דמיגז גייז א"כ הפרה ראשונה לא היתה אלא על החצי מש"ה יכול להפר שנית החלק השני דהפרה אחריתי היא אבל ב"ה ס"ל דמיקליש קליש וא"כ הפרתו הראשונה היתה בכל הנדר ולזה אינו יכול להפירו לגמרי בהפרה השניה דאין הפרה אחר הפרה. וזה אינו אלא אי נימא דאשמע אביה לחוד הוא דפליגי אבל להיש מפרשים שכתבו התוס' ז"ל דארישא דשמע בעלה כו' נמי פליגי ב"ה ואמרי דאין האב יכול להפר א"א לפרש כן ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה ומדבריו ז"ל נראה דאין הפרת האב או הבעל מתבטלת ע"י מיתה אלא דהפרה שניה אינה מועלת כיון דהיא בשעה שאינה ראויה לשניהם ומש"ה אין הבעל מיפר חלקו אפילו כבר הפר האב אבל האב יכול להפר חלקו של בעל לבד אע"ג דשעה שאינה ראויה לשניהם היא היינו משום דאב במקום ארוס הוא כיון דנתרוקן רשות לו והיינו דוקא היכא דלא נתארסה לאחר אבל אם נתארסה לאחר אביה וארוס האחרון מפירין שני החלקים כללא דמילתא הפרת השותפות אינה אלא בזמן ששניהם ראוין לזה:

והביא שם נמי דעת הי"מ דב"ש וב"ה פליגי נמי בשמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל דלב"ה אין האב יכול להפר משום דמיקליש קליש ע"י הפרת הבעל וע"כ צ"ל דדוקא משום דלא הספיק האב לשמוע הוא דקליש אבל היכא דשמע האב בחיי הבעל והפר הבעל הא תני ברישא דהאב מיפר וא"כ בשמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע הוא ג"כ דוקא היכא דלא הספיק הבעל לשמוע הוא דמיקליש קליש ע"י הפרת האב והוא ז"ל כתב שם להיפך דבשמע הבעל אפילו לב"ש אין האב יכול להפר וצ"ל דמה שלא הספיק האב לשמוע הוא גריעותא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ומש"ה דוקא בהא הוא דפליגי ב"ה דאין האב יכול להפר אבל אם שמע האב כבר יש לו זכיה בהם ומודו ב"ה דיכול להפר אבל בשמע אביה הוי איפכא דמה שלא שמע הבעל ולא זכה בנדרה מעליותא היא ודוקא בהא הוא דאמרי ב"ש דהאב יכול להפר חלקו של בעל. אבל אם שמע הבעל בחיי האב גם ב"ש מודו דאינו יכול להפר:

והרמב"ם ז"ל בפי"א הלכה י"ט כתב ג"כ בהני תרי בבי דשמע בעלה כו' ושמע אביה דאין האב מיפר לבדו וצ"ל שהוא מפרש כפירוש הי"מ דב"ה גם ארישא פליגי. ומש"כ דאין האב יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס צ"ל דקאי ארישא דשמע ארוס כו' ואין זה מובן דהיכא דשמע האב ג"כ ודאי דיכול להפר וכדקתני ברישא ואם נאמר דהכא אינו יכול להפר היינו משום דלא שמע האב ולא זכה בנדר כלל ולמה כתב דאינו יכול להפר נדרים שנראו לארוס והרשב"א ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דבשמע בעלה פליגי ב"ש וב"ה בנדרים שלא נראו לאב וכתב דבפלוגתא אחריתי הוא ולא זו דמיגז גייז ותמה עליו שלא הוזכר פלוגתא זו בגמרא ולא הבנתי היכי משמע ליה הכי מדברי הרמב"ם ז"ל ואמאי לא פירש דבריו כדברי הי"מ דב"ה ברישא נמי פליגי והכל משום דמיקליש קליש וכ"כ הלח"מ ז"ל וכ"כ הגר"א ז"ל בסי' הנ"ל וכבר כתבתי לעיל דלשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הוי הפרה אלא כששמעו שניהם כא' א"כ כיון שלא שמע האב הפרה דבעל לאו כלום היא ואמאי אינו יכול להפר וכיון דהיכא דשמע האב ואח"כ הפר הבעל ומת יכול להפר כש"כ היכא דלא שמע האב דלשיטתו הפרת הבעל לאו כלום היא ולא הוקלש הנדר ע"י הפרתו וכן הא דשמע אביה והפר לה עד שלא שמע הבעל דפליגי ב"ש וב"ה אי מיגז גייז כו' ג"כ תיקשי הא לא מיגז גייז ולא מיקליש כיון דהפרתן לא היה ביום אחד וצ"ל דמיירי שמת הבעל ביום שמיעתן ושמע האב ג"כ עדיין ביום שמיעת הבעל. ועיין בלשון הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז שמע בהא ולא שמע הארוס ומת בו ביום או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום הא דמצריך הכא דוקא מת בו ביום היינו משום שמיעת האב דאילו מת ביום שלאחריו כבר עבר יום שמיעה של אב עוד כתב התם שמע ארוס וקיים או ששמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר בזה צ"ל דלא קאי ארישא דכבר שמע האב קודם ששמע הארוס דא"כ מאי איריא שמע ושתק ומת ביום שלאחריו הא אפי' שמע והפר אין האב יכול להפר אם מת ביום שלאחריו דכבר עבר יום שמיעת האב:

והטור ז"ל כתב בשם הרמב"ן ז"ל דהא דבשמע אביה אינו יכול להפר לב"ה היינו דוקא דמת הבעל לאחר יום שמיעה. אבל אם מת ביום שמיעה של אב הוא יכול לחזור ולהפר וכן פסק בש"ע ולענ"ד לשיטת הרמב"ם והתוס' ז"ל דב"ה ברישא נמי פליגי בשמע בעלה והפר לה והתם ודאי ליכא לחלק בהכי אי מת ביום שמיעתו או לאחר יום שמיעה. וה"ה בסיפא דאין לחלק ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל ע"כ מיירי איפכא דמת ביום שמיעה וכמש"כ לעיל וגם מסתימת דברי הרא"ש והר"ן ז"ל נראה דלא ס"ל הא דהרמב"ן ז"ל וגם טעמו לא נתברר דלפי פירוש הרא"ש והר"ן ז"ל דהנדר הוקלש ואין חשוב להורישו לאב ודאי דאין חילוק אי מת ביום שמועה או לאחריו ומה שכתב הלח"מ ז"ל דהרמב"ן ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל דב"ה אמרי דחלקו של בעל לחוד אינו יכול להפר אבל חלקו וחלק הבעל יכול להפר והיינו דוקא כשמת ביום שמיעה אבל לאחר יום שמועה דאין יכול להפר חלקו גם חלק הבעל אינו יכול להפר. מדברי הטור ז"ל ודאי לא נראה כן דא"כ למה הביא דברי הרמב' ז"ל בזה כיון דהוא פי' כשיטת הרא"ש אביו ז"ל דאינו יכול להפר. ונראה דהוא ז"ל ג"כ מפרש דב"ש וב"ה פליגי אי יכול להפר או לא ולב"ה אינו יכול להפר כלל ומשום דמיירי שמת לאחר יום שמיעה דאין יכול עוד לחזור ולהפר חלקו אלא חלק הבעל לחוד הוא דמצי מיפר משום דהחלק הזה בא לרשותו אחר מיתת הבעל ומש"ה קאמרי ב"ש דחוזר ומיפר חלקו של בעל לחוד משום דס"ל מיגז גייז וחלק הבעל לבד הוא ויכול להפר אותו אפי' אחר יום שמיעתו וב"ה אמרי דאין יכול להפר משום דמיקליש קליש ואין לבעל חלק מיוחד בהנדר ומש"ה גם חלק הבעל אינו יכול להפר אחר יום שמיעה אבל