קרן אורה נדרים ה

לבד אלא הוציא בשפתיו ג"כ ה"א דלא הוי פיו ולבו שוין ומה שבלבו ג"כ לאו כלום הוא קמ"ל דהוי יד ובאמת דברי הרא"ש ז"ל הכא תמוהין דהא לקמן אמרינן דהרי זו חטאת לא אמר כלום והרי גבי חטאת גמר בלבו לחוד נמי סגי ואפ"ה לא אמר כלום אלא ע"כ כל שהוציא בשפתיו בעינן יד מוכיח ולא מהני מה שגמר בלבו:

ועפ"ז לא הבנתי דברי הש"ך בסי' רנ"ח מש"כ על דברי רמ"א ז"ל אם רצה להוציא בשפתיו על סלע זה והוציא על אחר הוי טעות ואינו כלום וכ' הש"ך ז"ל דהשני אינו כלום אבל הראשון שגמר בלבו הוי צדקה לאלו האומרים דבלב הוי צדקה אלא דוקא היכא שגמר בלבו שלא יהא צדקה עד שיוציא בשפתיו והרי ממתני' דתרומה ואמר מעשר מוכח דסתמא הכי הוי וכל שנתכוין להוציא בשפתיו אינו חל עד שיוציא בשפתיו וכן יש לי לדקדק בזה בדברי התוס' ז"ל בפסחים דף ס"ג גבי נתכוין לומר למולים ולערלים והוציא בשפתיו ערלים לחוד ע"ש בתוס' ודו"ק. ועיין שבועות דף כ"ו ע"ב בהא דאמר רב ששת התם בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא ולא הוציא וברש"י ז"ל שם:

תוס' בד"ה ומ"ש גבי נדרים כו'. ע"ש שהקשו אמאי לא תני הכי בריש שבועות כל כינויי כו' ותירצו דאין יד לשבועה וכבר כתב הר"ן ז"ל דיש יד לשבועה ג"כ ובלא"ה אין כאן קושיא דהתם ניחא ליה להתנא לפתוח בע"א בשבועות שתים ולא קשיא ליה אלא מ"ש הכא דתני לכולהו ובנזיר לא תני לכולהו:

ע"ב רא"ש בד"ה לאפוקי שבועה כו' ונזיר אע"פ שנאסר ביין כו' משמע דנזירות לשבועה דמי ולא מיתסר חפצא עליה ויתבאר בזה במכילתין לפנינו בס"ד באורך:

דף ג' גמרא ואי בעית אימא כתב הר"ן ז"ל נראה לי כו'. והוי מצי לפרש דשינויא דואי בעית אימא קאי בשיטת הש"ס בנזיר שם דקאמר טעמא להא מילתא דבהאי דוכתא פתח בהאי ברישא ובדוכתא אחריתא שני ע"ש וכיון דדוקא קתני הוי ליה לפרושי כינוין ברישא דכעיקר הנדר הם ומשני ידות איידי דאתיין מדרשא חביבא ליה ולהכי מפרש לון ברישא ולענין חילוף הסוגיות דהכא פריך הש"ס הניחא ובנזיר לא פריך הש"ס הכי:

היה נראה לישב דהכא סתמא דגמ' הוא דמשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' מש"ה פרכינן הניחא למ"ד לשון נכרים הם אלא למ"ד לשון חכמים הם היכי משנינן. אבל התם רבא ואמרי לה כדי הוא דמשני חסורי מחסרא והכי קתני כל כינויי נדרים כנדרים וכל ידות כו' לא פריך עליה הניחא כו' משום דרבא ס"ל כמ"ד לשון נכרים הם והכי קיי"ל:

שם וידות היכא כתיבא כו' ותניא נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כו'. וכ' התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל דכינוין כדי נסבא ולא איצטריך קרא וכדמשמע לעיל ידות דאתיא מדרשא אבל כינוין לאו מדרשא אתיין והיינו דלא הוזכר כאן אלא נדרים ונזירות דאשכחן בהו ידות אבל חרמים ושבועות לא אשכחן דתני בהן ידות בהדיא אבל בירושלמי משמע דקרא לכינוין אתי ומרבו נמי התם כינויי חרמים מכל חרם אשר יחרם וכינויי שבועות מהשבע שבועה ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם יליף מככל היוצא מפיו יעשה לנדרים ושבועות וחרמים ונזירות ילפינן מינייהו מגז"ש דנדר נדר וידות בחרמים לא אשכחן אלא דבגמרא אמרינן דבמערבא מפיק ליה לידות מהני קראי:

ע"ב אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא כו' מידי דהוה האומר לאשתו כו' ופי' הרא"ש והר"ן ז"ל דאין הנזירות חל לאלתר דא"כ אכתי תיקשי אכל קם ליה בבל יאכל כו' אלא דמחויב לקבל עליו נזירות מיד ואם לאו עבר בבל תאחר ומ"מ אין דבריהם ז"ל שוין הרא"ש ז"ל כתב דהחיוב עליו הוא משום חשש שמא ימות וכתב דאפילו למאן דלא חייש לשמא ימות מ"מ לזמן מרובה חיישינן. וכיון דאין חיובו אלא מחמת ספיקא דשמא ימות מש"ה כתב דלא עבר בבל תאחר אלא לאחר ג' רגלים ולשיטתו יש לדקדק הא חששא דשמא ימות הוא חששא דרבנן דהא אביי מדמי שמא מת לשמא ימות ושמא מת ודאי חששא דרבנן הוא ומש"כ הרא"ש ז"ל דשלשים יום חשיב זמן מרובה א"כ שבעה ימים דסוכה נמי נימא דזמן מרובה היא. ועוד הא דלזמן מרובה חיישינן דרבנן הוא ג"כ. ומביטול מצות יבמין הוא דשמעינן לה דאין זה אלא מדרבנן והיכי מדמינן לה לענין בל תאחר דאורייתא אלא דמצינן למימר הכא סברא דרב אדא בגיטין הואיל ואסר עליו שעה אחת קודם מותו ה"נ כיון דמחויב בנזירות שלשים יום קודם מותו בטלה חזקתו אבל הר"ן ז"ל כתב דלאו מספיקא הוא דקים ליה בבל תאחר אלא משמע דה"ק הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר כו' והרי הוא כאומר הרי עלי להביא קרבן מיד דמיד עבר בבל תאחר ה"נ התחייב א"ע לקבל הנזירות מיד ואפ"ה נזירות לא חייל עליו. ובבל תאחר הוא דעבר מיד ולפ"ז כתב עוד דהוי מצי לאוקמי באומר קודם שיעברו ב' שנים ובכי האי גוונא הוי ליה בל תאחר דקרבנות דלא עבר עד ג' רגלים והיינו דכל נדר שלא קבע לו זמן עובר בג' רגלים וה"נ כיון שאמר קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר דלא חייל נזירות לאלתר אלא קיבל עליו להיות נזיר בתוך ב' שנים עובר בבל תאחר בג' רגלים אלא כיון דלא מצי לאוקמי באומר הרי עלי כקרבנות דלאלתר חייל נזירות מש"ה נקט בכה"ג שתלה בפטירתו מן העולם דעבר מיד בבל תאחר כיון שקיבל עליו שלא יהיה שום חשש:

והתוס' ז"ל הקשו אמאי לא מוקי לה שאומר הרי עלי לקבל נזירות אחר שלשים יום ואם לא קיבל עבר בבל תאחר ולא הבנתי דבריהם ז"ל ולמה להו אחר למ"ד יום באומר הרי עלי לקבל נזירות סתמא הוי מצי לאוקמי כיון דנזירות לא חייל עדיין אלא צריך שיקבל א"כ כי אמר הרי עלי לקבל סתם עבר בבל תאחר בג' רגלים אם לא קיבל עליו וי"ל דנקטו גוונא שיעבור בבל תאחר מיד והם ז"ל תירצו דאין זה בל תאחר דנזירות אלא בל תאחר דנדר שאיחר נדרו לקבל עליו נזירות ולפ"ז באהא נזיר קודם שיעברו ב' שנים נמי כה"ג הוא כיון דע"כ צריך לקבל קבלה אחריתי והוי כמו שאמר הרי עלי לקבל נזירות בתוך ב' שנים וכן אוקימתא דרבא לא אפטר מן העולם כו' הוי כמו שאמר הרי עלי לקבל מיד וא"כ כולהו הוי בל תאחר דנדר ולא דנזירות ועוד דבכה"ג לאו נדר הוא כלל שנדר לקבל עליו נדר ובנדרים גופא לא שמעינן דעבר עליה בבל תאחר כה"ג וצ"ל דגם זה הוא בל תאחר דנזירות ולא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר או קודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר שאני דהוי כעין קבלת נזירות כיון שאמר אהא נזיר אלא דלאו קבלה גמורה היא שתחול נזירות מיד ובאמת מספקא לי בקודם שיעברו ב' שנים אהא נזיר בשלשים יום האחרונים אמאי לא יחול עליו נזירות בלי שום קבלה וצ"ע:

ומ"ש הר"ן ז"ל דבהרי עלי להביא קרבן מיד עובר בבל תאחר ג"כ מיד. יש לי להסתפק ג"כ מ"ש מעולת ראיה דקביע ליה זימנא ואפ"ה אינו עובר אלא בג' רגלים וה"נ בבל יחל הוא דעבר מיד אבל בל תאחר לא יעבור עד ג' רגלים ובמש"כ דבנזירות איכא בל תאחר דג' רגלים מספקא לי איפכא. ואפשר, עובר עליה מיד. דומיא דצדקה דלא שייכא ברגלים. ונזירות נמי לא שייכא ברגלים. ועין מש"כ בזה בחי' למסכת תענית:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' נזירות כתב דבלא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ואם איחר נזירותו עבר בבל תאחר. ודבריו ז"ל צריכין ביאור ממ"נ אי חייל עליו נזירות מיד א"כ קם ליה בבל יאכל ובל ישתה ובל תאחר מאי בעי הכא ועוד לדידיה נמי תיקשי וכי משום חששא דרבנן דשמא ימות יעבור בבל תאחר וע"כ צ"ל לשיטתו ג"כ כשיטת הר"ן ז"ל דלאו משום ספיקא הוא דהוי נזיר מיד אלא כיון דהדבר בספק אולי לא ישלים מחויב הוא להשלים ולהוציא עצמו מידי הספק ולהיות נזיר מיד. ומ"מ אם איחר נזירותו ולא נהג נזירות מיד עובר בבל תאחר וישנו בתשלומין כל עוד נשמתו בו ולפי שיטה זו א"ש בל תאחר נזירות כפשטיה וכשאר אוקימתא דהש"ס:

ועיין בדברי הרא"ש ז"ל שכתב אם אמר הריני נזיר שלשים יום קודם מותו דהוי בספק נזירות כל ימיו אבל לא לקי משמע מדבריו דמה"ת הוא בספק וצ"ל כמש"ל דהכי הוא ספיקא דאורייתא. אבל בתרומה ודאי אין זה אלא חששא דרבנן וכדמוכח ביבמות סוף פרק אלמנה לכה"ג ע"ש:

דף ד גמ' כי פליגי לענין מלקות. עיין תוס' ורא"ש ז"ל שפירשו דבטומאה לחוד הוא דנחלקו והר"ן ז"ל פירש דביין נמי נחלקו ובירושלמי נזיר מבואר כדברי הר"ן ז"ל דבכולהו נמי נחלקו ע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל דלמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקה עליו קאי אאיסור מלקות אינו מוכרח אם זה חשיב לאו שאין בו מעשה. ובנזיר שם יתבאר באורך בעזר ה'. גם מש"כ לאיסור מלקות ג"כ לא הבנתי דאטו לר"ל ליכא איסורא כלל ואין כאן מקומו בזה:

והרמב"ם ז"ל כתב דנזיר בבית הקברות לוקה אפילו משום בל תאחר והיינו כשיטתו בכמה דוכתי דאפילו לאו שאין בו מעשה אם ע"י מעשה הביא אותו לוקה והשעה"מ ז"ל הקשה בהא דתנן בסוף מכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין כהן ונזיר כו' והרי בנזיר לחוד יש כמה לאוין לא יטמא ובל יחל ובל תאחר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ואיכא לאשכוחי גוונא שלא יעבור אלא בלא יטמא כגון שהדירו אביו בנזיר דנראה דליכא בל תאחר ובל יחל אבל יותר נראה דלא חשיב לאוי גרידא באיסור אחד ויו"ט הוא דפריך התם ליחשב בתרתי משום דמלאכות סלוקות הם וק"ל:

ויש לדקדק בשמעתין אמאי לא קאמר נמי דאם גילח עצמו במזיד