קרן אורה נדרים ד

חדושים על מסכת נדרים פרק ראשון הר"ן ז"ל כתב במתניתין דעיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר ובין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור כדאמרינן בשבועות כו' וסיים כמו שכתבתי שם בס"ד. ושם בשבועות כתב ז"ל דעיקר הנדר הוא דוקא ע"י התפסה בדבר הנדור אבל בלא התפסה אינו יכול לאסור את המותר ואע"ג דאם אמר ככר זה אסור עלי ג"כ נדר הוא היינו מטעם יד וגומרין דבריו דאסור כקרבן אבל עיקרו הוא בהתפסה וכבר עמד ע"ז המל"מ ז"ל בפ"א מהל' נדרים דנראין דבריו ז"ל כסותרין זא"ז אבל באמת הדבר הזה במחלוקת פירוש הסוגיא שם בשבועות ולשיטת הרא"ש ז"ל עיקר הנדר הוא דבר זה אסור עלי ומקרא מרבינן אפי' ע"י התפסה ולשיטת הר"ן ז"ל שם במסקנא עיקר הנדר הוא ע"י התפסה והכא כתב כשיטת הרא"ש ז"ל שם וזה שסיים כמו שכתבתי שם וכמבואר שם בשיטת הרא"ש לדברי הרי"ף ז"ל. ולכולהו פירושי שם בשבועות מוכח דאפי' פירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור לא הוי נדר וכדמוכח התם בברייתא הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כו' ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ולדעת הר"ן ז"ל שם בשבועות דעיקר הנדר הוא ע"י התפסה אתי שפיר בפשיטות הא דלא הוי נדר היכא שהתפיסו בדבר האסור:

אלא אפי' לשיטת הרא"ש ז"ל דעיקר הנדר הוא בלא התפסה מ"מ כי התפיס אע"פ שפירש הנדר אם התפיסו בדבר האסור אין זה נדר וכן מוכח שם לשיטת רש"י ז"ל וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם והמל"מ ז"ל הביא בשם מהרלנ"ח דאם פירש הנדר אע"פ שהתפיסו בדבר האסור הוי נדר ותלה הדבר במחלוקת הנ"ל אי באיסור לחוד הוי עיקר הנדר או משום יד בעלמא ויפלא בעיני מדוע לא הביא דברי הר"ן ז"ל בשבועות דמוכח התם לכולהו שיטתי כל שהתפיסו בדבר האסור לאו נדר הוא ויתבאר עוד בזה לקמן בס"ד:

שם בדברי הר"ן ז"ל ואפי' לר"ל דאמר שהם לשון שבדו להם חכמים הרי הם כנדר גמור מה"ת כו' דלא גרע הסכמתם כו' והביא ראיה לזה מהא דלא פריך בנזיר הניחא למ"ד כו' כי היכי דפרכינן הכא ואין דבריו ז"ל מובנים דא"כ מאי פריך הש"ס הכא הניחא כיון דלכ"ע דאורייתא הם אלא ע"כ כמו שפי' לקמן דמ"מ אינן פשוטין יותר מידות ואמאי לא פריך הכי בנזיר וצ"ל דבזה הסוגיות מחולקות וסוגיא דנזיר ס"ל דאפי' למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם פשוטים המה יותר מידות אבל אי נימא דמדרבנן בעלמא הוא ודאי הוי ליה להש"ס למיפרך הניחא והתוס' ז"ל הכא ובנזיר הקשו למ"ד לשון שבדו להם חכמים היכי מייתי קרבן נזיר ע"ז הא הוי חולין בעזרה ותי' הכא ובנזיר דלענין מלקות קאמר אבל קרבן לא מייתי ועוד תירצו דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתן כנזיר ממש ובשני התירוצים אין דבריהם ז"ל מובנים לי דמה שתירץ הר"ר יחיאל ז"ל דלענין מלקות מיירי משמע דלענין מלקות ארבעים מיירי וזה לא מצאנו דלילקי. ארבעים על דרבנן ומה שהביא ראיה מהירושלמי ריש נזיר דאמרינן עליה ולוקין עליה אע"ג דאמר ר' יוחנן אין לוקין על האוסרות הכא בכינוין מודה דלוקין ומינה דייק דקרבן לא מייתי. אין זה מוכרח דכיון דלוקין] עליה והוי ד"ת ה"ה דמייתי קרבן ולא אתי אלא לאפוקי מדר' יוחנן דאמר אין לוקין על האוסרות קמ"ל דהכא לוקין ולא מסתבר לחלק בין מלקות לקרבן:

ומ"ש עוד דיש כח ביד חכמים לעשות תקנתם כנזיר גמור ג"כ קשה א"כ מאי פריך הש"ס שם בנזיר על הדרת בנו בנזיר למ"ד מדרבנן כדי לחנכו הא מייתי חולין בעזרה ומאי קושיא כיון דיש כח בתקנת חכמים להיות כנזירות גמורה ועוד יש לדקדק לשיטת הר"ר יחיאל ז"ל מהא דפליגי ר"מ ורבנן אי יש מעילה בקונמות והרי קונמות ג"כ כינוי לקרבן הוא ואפ"ה חייב עליו קרבן מעילה ועוד דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שלא יזכיר השם כיון דלאו נזיר גמור הוא אכתי יאמר לשון נזירות כדי שיהיה נזיר גמור להביא קרבנותיו. ע"כ העיקר כמ"ש התוס' ז"ל בסוף דבריהם כיון שתיקנו חכמים הלשון הזה גמר בלבו שיהיה נזיר גמור וכעין זה כתב הר"ן ז"ל ג"כ:

ולמ"ד לשון שבדו להם נכרים הם הקשו התוס' ז"ל מ"ש הני לישני דנקט ותי' דבהני לישני אפי' לא יבינו הלשון הרי הוא נדר:

וגם בזה לא הבנתי דבריהם ז"ל דממ"נ אם נתכוין לנזירות אלא שא' בלשון שאינו מבין פשיטא דהוי נזיר כיון דבלבו שיהיה נזיר והלשון הוא ג"כ לשון נזירות אע"פ שאינו מבינו ואי לא נתכוין לנזירות כלל אלא לשיחה בעלמא א"כ אפי' בלשון נזיר גמור נמי לא הוי נזיר ונהי דהיכא שמבין הלשון אלא בלבו אינו מקבל עליו נזירות ודאי דהוי דברים שבלב כיון דלבו ומחשבתו סותרות את דבריו בתר פיו אזלינן אבל אם אינו מבין הלשון וגם לבו בל עמו אמאי הוי נדר או נזיר ואפילו מבין הלשון אם כוונתו בדבורו רק לשיחה בעלמא ולא לנזירות ודאי דלא הוי נזיר והכי מבואר להדיא בירושלמי ריש נזיר דפריך עליה דהני כינוים במה קיימין אי בשאינו מתכוין לנזיר אפי' אמר נזיר לאו נזיר הוא כמו הקורא בתורה נזיר ומוקי לה התם דאמר אח"כ אם יש בלשונות הללו לשון נזירות הריני נזיר עיי"ש אלא מאי דאמר התם אי במתכוין לנזיר אפי' מזכיר פת הרי זה נזיר זה צ"ע דהא ודאי בעינן עכ"פ איזה לשון נזירות ומשמע מדברי הירושלמי דאפי' יחיד לעצמו אם עושה סימן לנזירות או לנדר וקורא אותו בשם חדש כמו לנזיר קורא בשם פת ואח"כ מקבל עליו בלשון הזה נזירות הרי זה נזיר והיינו דאמרינן התם אם אמר כשאזכיר פת אהא נזיר הוי נזיר אע"ג דבהא נראה דש"ס דילן פליג בהא דהא למ"ד לשון שבדו להם חכמים הם תקינו הכי לכתחלה למימר בכוונה לשם נזירות ואפ"ה דוקא הני לישני דהוי מעין לשון תורה קצת אבל מה שעושה יחיד לעצמו לאו כלום הוא מ"מ בהאי דינא היכא דאין מתכוין לנזירות לא אשכחן מאן דפליג בהא אירושלמי ולא הוי נזיר היכא דאין מבינו ואין מתכוין או אפי' מבינו אלא שאומרו דרך שיחה ולימוד בעלמא וכבר כתב הר"ן ז"ל התירוץ המחוור בזה ועיין תוס' יו"ט בריש נזיר ובאורח מישור. ובחי' שם יתבאר באורך בסייעתא דשמיא:

שם משנה וחרמים כחרמים וכתב הר"ן ז"ל דלא מיירי הכא לא בחרמי כהנים ולא בחרמי בדק הבית אלא בחרמי איסור ע"ש ובירושלמי משמע דמתניתין מיירי בחרמים גמורים דלמ"ד סתם חרמים לכהנים פריך אמאי לא תני נמי כינוי תרומה כתרומה ועוד פריך התם אמאי לא תני כינוי הקדש ותמורה וערכין ויפלא מדוע לא הביאו התוס' ז"ל בד"ה ונזירות דברי הירושלמי הזה וכן משמע מדברי התוס' והרא"ש ז"ל דבסתם חרמים מיירי מתניתין:

פירוש הרא"ש ז"ל בד"ה האומר לחבירו מודרני ממך כל הני ידות נינהו כו' ואע"ג דגמר בלבו לידור אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר כדאמרינן בשבועות גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ומפיק להו מקרא דהוי כאילו גמר דבריו ולפ"ז בכה"ג אם אמר שלא היה בלבו לידור נאמן ולא אמרינן בכה"ג דברים שבלב אינן דברים כיון דלא הוציא בשפתיו אלא דנ"ל כיון דניכר מתוכן שדעתו לידור גם זה הוי דברים שבלב ומ"מ אשכחן בריש נזיר גבי אהא נזיר דבעינן דוקא שיאמר שבלבו היה לנזירות אבל אם לא אמר כן לא הוי יד וא"כ איתרבו תרי מיני ידות הא' יד מוכיח על כוונת לבו ואין צריך שיאמר שגמר בלבו והב' יד שאינו מוכיח על כוונת לבו וצריך שיאמר דגמר בלבו ג"כ ולקמן גבי פלוגתא דידים מוכיחות יתבאר יותר:

ומדברי הרא"ש ז"ל הכא שמעינן דהא דאמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו לאו דוקא לענין שבועה אלא ה"ה לכל נדר ודוקא לענין תרומה וקדשים הוא דמהני מחשבה לחוד ואע"ג דילפינן התם בשבועות גבי קרא דמוצא שפתיך תשמור דבגמר בלבו לחוד סגי היינו דוקא לענין קדשים דגבייהו כתיב כל נדיב לב אבל שאר נדרים אינן בכלל זה. ולא מיבעי למ"ד התם משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ודאי דאין ללמוד לשאר דברים כמו נדרים ונזירות וצדקה אלא אפי' למ"ד התם דחולין מקדשים לא גמרינן גם נדרים לא דמיין לקדשים גמורים ואפי' לדברי האומר דעיקר נדר הוא ע"י התפסה בקרבן מ"מ לא הוי קרבן גמור וכן כתבו התוס' ז"ל שם בנזיר דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו:

וקשיא לי מכאן על דברי הרא"ש ז"ל בתענית שכתב בשם ר"ת דקבלת תענית בלב הוי קבלה כמו נדר וצדקה והסכים הוא ז"ל לדבריו והכא פשיטא ליה דגם בנדר בעינן שיוציא בשפתיו דוקא וכן משמע מהא דאיצטריך לראי' ידות וכמ"ש הרא"ש ז"ל וביו"ד סי' רנ"ח מביא הרמ"א ז"ל פלוגתא בזה לענין צדקה והרא"ש ז"ל בתשובה דעתו דלא מהני גמר בלבו וכן מוכח מהא דמיבעי לן לקמן אי יש יד לצדקה ואי גמר בלבו לחוד סגי א"כ ודאי דיש יד דהא גמר בלבו:

אלא דיש לומר דאין מכאן ראיה דע"כ לא מהני גמר בלבו אלא היכא דלא נתכוין להוציא בשפתיו אבל אם נתכוין להוציא בשפתיו ואיתקבל מילוליה והוציא דבר אחר לא מה שהיה בלבו גם בקדשים לא אמר כלום ותרווייהו לא קדישי לא מה שהיה בלבו ולא מה שהוציא בשפתיו וכדתנן להדיא המתכוין להוציא תרומה ואמר מעשר לא אמר כלום וא"כ ה"נ כיון דלא נתכוין לגמור בלבו