קרן אורה נדרים מה

נכסיו הרי הם כהקדש אצלו והיכי יכול להקנותם לו ותי' דהיינו דאמרי פומבדיתא קני ע"מ להקנות לא קני כיון דלעצמו לאו בר קנין הוא ולפ"ז הא דפריך רבא לרב נחמן ממתניתין דמתנת בית חורין הא לפומבדיתא נמי תיקשי דע"כ לא פליגי אלא היכא דהוא עצמו לאו בר קניה הוא אבל במתניתין מודו ועוד דאמאי לא קאמר רב אשי לחלק כן בין הא דשמיט כיפי לסודרא דבר קניה הוא ונראה יותר דאע"ג דנאסר עליו בהנאה מ"מ יש לו בה קנין ומש"ה יכול לקדש בה אשה כדמוכח לעיל דאע"ג דהחליפין אסורים עליו אם קידש בהם מקודשת ויפלא בעיני על הרשב"א ז"ל שכתב דאינו יכול לקדש אשה במה שנאסר עליו והוכיח כן מסוגיא דלעיל והביא דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין ולעיל מוכח איפכא דהוי קדושין והא דפשיט לעיל ממכרן וקידש בדמיהן הוא משום דס"ד דחליפי חליפין נמי אסורין ואסור ליהנות בה כמ"ש הוא ז"ל בעצמו שם ועיין משל"מ ז"ל מ"ש על דברי הראב"ד ז"ל גבי גידולין:

ורב נחמן אמר דקני ע"מ להקנות קני והביא ראיה מקנין סודר ודחי רב אשי מאן כו' ועוד סודרא קני מן השתא אבל הכא לאימת קני וכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוי הדר סודרא למאריה ולפ"ז דבריה לא קני אלא לעת שיקנה אותו לבר בריה היה נראה דבעינן שיהיה בר בריה בעולם דאל"ה הא הוי כמקנה לדבר שלא בא לעולם כיון דאין קנין ראשון אלא ע"מ להקנות לדבר שלא בא לעולם אבל לרב נחמן דס"ל דקנין הראשון מתחיל מיד י"ל דאפי' אם לא בא בר בריה לעולם עדיין הוי קנין ורש"י ז"ל כתב דמיירי הכא דלא הוי בר בריה בעולם וי"ל גם בזה דכיון דקנין הראשון לדבר שבא לעולם הוא שפיר חייל. ומשמע דמודה רב אשי היכא דיכול להקנות להשני מיד דקני וא"כ לרב אשי נמי תיקשי ממתניתין דהא יכול להקנות לשני מיד וצריך לשינויא כשינויא דהש"ס וא"כ יש לדקדק כמ"ש הר"ן ז"ל סתמא דבקני ע"מ להקנות לא קיי"ל כרב נחמן דרב אשי פליג עליה ואמאי לא ביאר דדוקא בכה"ג דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה דרב נחמן משום דהדר סודרא למריה אבל בסתם קני ע"מ להקנות גם רב אשי מודה. והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב כן דבקני ע"מ להקנות קיי"ל כרב נחמן דרב אשי מודה ובההוא דשמיט כיפי הוא דלא קיי"ל כוותיה:

וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דרב אשי דאמר לכי הוי הדר סודרא. לאו דוקא בכה"ג דשמיט כיפי הוא דאמר אלא בכל קני ע"מ להקנות הוא דהוי הכי דעיקר קנין הראשון נגמר כשהוא מקנה לשני וכבר הדר סודרא למאריה ולפ"ז כתב דוקא בסודר אבל בשטר קני ומדברי הר"ן ז"ל לא משמע כן אלא דוקא הכא שהקנה לבריה וקנינו לא יתחיל אלא כשיהיה בר בריה צורבא מרבנן אבל בסתם קני ע"מ להקנות מתחיל קנין הראשון מיד וסברת הרשב"א ז"ל לא הבנתי דע"מ כאומר מעכשיו דמי ומתחיל קנין הראשון מיד ולא הדר סודר למאריה קודם קניה:

גמ' זימנין אמר ליה סעודתו מוכחת עליו וזמנין אמר ליה ר"א היא דאמר וויתור אסור במודר הנאה אי נימא דוויתור אסור מדרבנן י"ל דהא דזימנין אמר ליה הכי וזימנין הכי היינו דלרבנן דר' יוסי לעיל גבי הפקר י"ל דטעמא דמתנת ב"ח הוא משום וויתור אבל לר"י דאסר בהפקר משום גזירת מתנת ב"ח ע"כ ליכא למימר דטעמא משום וויתור דהוי גזירה לגזירה ולפי מ"ש הר"ן ז"ל לפרש הא דסעודתו מוכחת עליו היינו דניחא ליה שיאכל אביו משלו י"ל איפכא דלהאי טעמא לא שייך למגזר משום מתנת ב"ח כיון דלא שייכא אלא גבי אביו אבל לא באינש אחרינא ולר' יוסי ע"כ צ"ל דטעמא דמתנת ב"ח הוא משום וויתור וכר"א ולת"ק מצינן למימר דטעמא משום סעודה המוכחת עליו ולהאי שינויא דמתניתין משום וויתור הא דתנן כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה צ"ל דלאו בעלמא קאמר דודאי מתנה היא אלא לענין מודר הנאה לאו מתנה היא וכ"כ התוס' ז"ל בב"ב דף קל"ד אבל להאי שינויא דסעודתו מוכחת עליו לענין דינא קאמר דלאו מתנה היא. והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה"נ כתב ללישנא דמתניתין דכל מתנה שאינה כו' אינה מתנה ובתר הכי כתב דקני ע"מ להקנות קני ודבריו צריכין ביאור כיון שכתב דכל מתנה כו' ע"כ לאו לענין נדרים ומשום וויתור מה זה שכתב בתר הכי דקני ע"מ להקנות קני ע"כ בעלמא לענין דינא קאמר ומאי איריא בה"נ בהל' קנין הו"ל למכתב כן וע"כ צ"ל דמשום וויתור הוא דאסר מדלא כתב דבעינן הוכחת הסעודה אלא היכא דנתן לו סתם ואח"כ אמר לו יבוא פלוני ויאכל עמך ע"ז כתב כגון שהיתה סעודה גדולה כו' אבל היכא דאמר בשעת מתנה ע"מ שיבוא אבא ויאכל לא הוצרך להוכחת הסעודה והיינו משום דבכל גווני אסור משום וויתור ועוד יש לדקדק בזה להאי שינויא דשני רב נחמן דמתניתין משום ויתור הוא כל מתנה לאתויי מאי כיון דלית ליה סברא דסעודתו מוכחת עליו וי"ל דרב נחמן נמי מודה היכא דאיכא הוכחת הסעודה דלאו מתנה הוא אלא דקושטא דמלתא קאמר י"ל דמש"ה הוכחת סעודה אסור במודר הנאה משום וויתור ועפ"ז י"ל דמש"ה אמר לי' זימנין הכי וזימנין הכי דללישנא קמא דרבא דהוכחת הסעודה לא מהני היכא דנתן לו סתם ואח"כ אמר שיאכל אבא א"כ ע"כ צריך לאוקמי כר"א וכל לאתויי אפי' היכא דליכא הוכחת סעודה אבל ללישנא בתרא דרבא אין צריך לאוקמי כר"א וכל לאתויי לישנא בתרא דרבא ודו"ק היטב:

פרק ששי הרשב"א ז"ל הביא דברי הירושלמי דמיבעי ליה הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו במטוגן מהו בחמי טבריא ותו מיבעי ליה התם מעושן מהו שיהא בו משום בישולי עובדי כוכבים מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב והנה מבעיא ראשונה משמע דמעושן ומטוגן וחמי טבריא נקראים בישול יותר מצלי דהא בצלי פשיטא לן דמותר ובמעושן ומטוגן וחמי טבריא מיבעי ליה אם הוא בכלל מבושל ובבעיא אחריתא דמיבעי ליה גבי מעושן אם יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ומשום תבשילי שבת ומשום בשר בחלב משמע דמעושן גרע מצלי דהא בצלי ודאי יש בו משום גיעולי עובדי כוכבים ויש בו משום תבשילי שבת ומשום בשר בחלב וי"ל דבעיא הראשונה הוא בלשון בני אדם ואפשר דמעושן מיקרי יותר בישול מצלי דיש לו שם אחר ומיקרי צלי ורבנן דקיסרין מיבעי להו בלשון תורה אי מיקרי בישול כיון דלאו בישול גמור על האש הוא ובבשולי עובדי כוכבים לא גזרו אלא מבושל באש וכן לענין בישול שבת ובשר בחלב בעינן דוקא בישול באש והיינו דבבעיא ראשונה מיבעי לן בנודר מן המבושל אי אסור בחמי טבריא אע"ג דבלשון תורה ודאי לא מיקרי בישול כדאיתא בשבת לענין בישולי עובדי כוכבים ובפסחים לענין פסח אפ"ה בלשון בני אדם אפשר דמיקרי יותר בישול אפי' מצלי דנקרא בישול בלשון תורה והיינו נמי דלא מיבעי להו לרבנן דקיסרי לענין בישולי עובדי כוכבים ושבת ובב"ח אלא במעושן אבל לא במטוגן וחמי טבריא דבטיגון פשיטא לאיסורא בכל הני דבישול באש הוא ובחמי טבריא פשיטא להיתרא דודאי לאו בישול הוא כן נראה לכאורה לפרש דברי הירושלמי אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מאכא"ס כתב גבי בשר בחלב דמעושן וחמי טבריא אסור ואינו לוקה. וכתב הה"מ ז"ל דמעושן בעיא הוא בירושלמי וחמי טבריא נמי משמע שם דדמי למעושן. ולא ידענא משמעות זה מנין ואדרבה משמע איפכא וכמו שכתבתי. וגם לא ידענא מהיכי תיתי למיסר בישול בחמי טבריא בב"ח כיון דלא מיקרי בישול בלשון תורה כמו בשבת ופסח. ועיין פמ"ג ביו"ד בהלכות בשר בחלב שכתב לחלק בין שבת לבשר בחלב אבל מהא דלענין פסח לאו בישול הוא לא משמע כן:

ולענין מעושן כבר כתב הפר"ח שם ביו"ד כיון דקיי"ל דלענין שבת הוי בישול וכדתניא אחד הצולה והמטגן והשולק והמעשן בכולהו חייב משום מבשל א"כ ה"ה דלענין בשר בחלב דהוי בישול ולפ"ז צ"ע נמי מה' שפסק בש"ע לענין בישולי עובדי כוכבים דמעושן לאו בכלל בישול הוא ולקולא באיסור דרבנן כיון דפשיטא לן בדוכתי אחריתי דמעושן כמבושל ה"ה דלענין בישולי עובדי כוכבים דאסור ומהא דתני אחד השולק משמע כדברי המפרשים דשלוק היינו לא בשיל כ"צ דאי בישול יותר מדאי א"כ פשיטא דחייב משום מבשל:

ועיין רש"י ותוס' ריש סנהדרין שכתבו גבי בשר בחלב דרך בישול אסרה תורה ולא דרך טיגון משמע דאפי' טיגון לא מיקרי בישול והרי הכא בשמעתין אמרינן דאפי' צלי מיקרי בישול. הן אמת די"ל דסתם בישול לא מיקרי אלא במים אבל צלי לא מיקרי בישול סתם אלא בישול באש וכמש"נ ויבשלו את הפסח באש והיינו דקאמר אע"פ שאין ראיה לדבר כו'. אבל מדברי הירושלמי דלא מיבעי ליה אלא במעושן משמע דבצלי וטיגון פשיטא דמיקרי בישול ואסור וכן הא דאסר ר' יאשיה בצלי לשיטת הירושלמי משום דאזלינן בתר לשון תורה אלמא דבלשון תורה נקרא נמי סתם מבושל צלי כמו מבושל במים ועיין בזה כרו"פ ביו"ד שכתב להדיא ראיה דצלי מותר מהא דיליף ר"ל בחולין ממבושל יתירא שנאמר בפסח ומה דגבי פסח לא אסרה תורה אלא בישול מים והכשירו דוקא בבישול צלי אבל גבי בשר בחלב דנאמר סתם בישול בכל גוונא אסור ולענין חמי טבריא הוא דאיכא למילף מהתם דלאו בישול הוא כמו בפסח דפטור ולא מיקרי בישול:

ומהא דאמרינן בפסחים סוף פרק כל שעה אין לי אלא במים בשאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל אין להוכיח דלא מיקרי בישול סתם אלא במים ולא בשאר משקין וכ"ש צלי וטיגון דז"א דהתם משום דכתיב במים איצטריך לרבות שאר משקין אבל סתם בישול כל ע"י אש מיקרי בישול ואין להקשות לא לכתוב במים ולא איצטריך מבושל יתירא כבר הקשה כן הרא"ם ז"ל הביאו המהרש"א ז"ל סוף פרק הנ"ל וע"כ צ"ל דבמים אורחיה דקרא וכמ"ש מהרש"א