קרן אורה נדרים יד

אינו לוקה וצ"ל דמשום דהיא עברה על התנאי לא מסתבר שילקה הוא למפרע ואפ"ה התראת ספק לא מיקרי כיון דבהיתר ההנה אותה ועיין פרק ד' מהלכות שבועות מה שכתב הרמב"ם ז"ל בדין ב' ככרות:

ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דהוא לוקה והיא אינה לוקה כבר עמדו עליו הר"ן והרשב"א ז"ל ולדידי קשיא לי עוד אמאי לא תלקה גם היא משום לאו דמעילה דהא הוא ז"ל פסק דיש מעילה בקונמות וכן יש לדקדק איפכא אי נימא דהמודר לוקה משום בל יחל א"כ למה לן קרא ללאו דמעילה תיפוק ליה דאיכא לאו דבל יחל ומ"ש קונמות ומ"ש הקדש גמור ואין כאן מקומו להאריך בזה:

ומ"ש הרמב"ם ז"ל בסיפא דמתניתין אחר הפסח הרי הוא בבל יחל דבריו נפלאים המה וכל מה שכתבו בזה מפרשי דבריו ז"ל דברים דחוקים המה ואי בדאיתהני מיירי מה זה שכתב דלא ינהוג בנדרו חולין הא מה"ת אסורה לילך ופשט דבריו נראין אפילו אי לא איתהני קודם הפסח אסור להניחה לילך וליהנות אחר הפסח וכמשמעות דבריו בפירוש המשניות והא דאמרינן הכא אי דלא איתהני מי איכא בל יחל יש לומר דשמעתין ס"ל דליכא בל יחל דרבנן ומש"ה פריך מי איכא בל יחל דאורייתא אבל לרבינא דחידש לן דאיכא בל יחל דרבנן אתיא מתניתין כפשטא וגם זה דוחק ועיין בש"ע סי' ר"כ שכתב בבבא דרישא הלכה לפני הפסח אסור ליהנות ממנה ואין זה מדוקדק דהא באיסור הנאה עליה קיימינן ועיין בלשון הירושלמי שם בזה:

והא דפריך הש"ס עליה דרב יהודה מכל הני מתניתא יש לדקדק קצת דשמא דוקא בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הוא דאמר רב יהודה דלא מזדהר דמשום אונס שינה חיישינן שמא יישן כי היכי דלרב נחמן אמרינן בגיטין דאי בעי מבריז נפשיה בסילוא ור"י לא ס"ל האי סברא אבל בתנאה דעלמא כמו הליכה מנ"ל דחייש ר"י ומסתמא לא ילך וצ"ל דלא ניחא ליה להש"ס דליפלגו בהא אלא ר"י ס"ל דכל בתנאה לא מזדהר אינשי:

ע"ב ר"ן בד"ה והא משעבד לה כו' וא"ת והא הוי נדרא דרבנן כו' להר"ן ז"ל פשיטא ליה דהאי נדרא ג"כ מדרבנן הוא ועיין רשב"א ז"ל שהאריך בזה וסבירא ליה דמדאורייתא חייל נדרא וכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל דבהאי לישנא דשאני משמשך ודאי לא חל נדרא לענין זה להפקיע השעבוד וסמך על מה שדקדק כבר בקונם שאני ישן ואע"ג דרבינא מוקי לה התם כפשטיה ומדרבנן הכא ע"כ לא מיירי מדרבנן וא"כ אי נימא דהנאת תשמיש ג"כ הוי דבר שאין בו ממש ודאי לא חייל הנדר. דאל"ה מאי קשיא ליה היכי חל הנדר בלשון זה דלמא מדרבנן קאמר וכדשני רבינא נמי לענין שאני מדבר שאני מהלך אלא ודאי ס"ל דהכא הוי נדרא דאורייתא וכן כתבו התוס' ז"ל ולפי דברי הר"ן ז"ל דהכא נדר מדרבנן הוא א"כ מאי קשיא ליה והא קונמות מפקיע מידי שעבוד דלמא דוקא קונם דאורייתא הוא דמפקיע מידי שעבוד אבל לא קונם דרבנן ונהי דהיכא דאמר תשמישך עלי מהני להפקיע אפילו נדרא דרבנן כמ"ש הוא ז"ל היינו דוקא בהנאת תשמישך עלי דנדרא משכח רווחא וחייל וממילא נפקע השעבוד אבל היכא דעיקר חלות הנדר הוא נגד השעבוד ודאי דאין בו כח להפקיע מידי השעבוד:

וראיתי במל"מ ז"ל בפי"ב מהלכות אישות שהקשה שם דברי הרמב"ם אהדדי מ"ש דלענין מזונות יכול להפקיע שעבודו ע"י קונם והנאת תשמישו עליך כתב דאינו יכול להפקיע השעבוד והביא בשם יש אומרים לתרץ דברי הרמב"ם דדוקא גבי הנאת תשמישו הוא דאין מפקיע השעבוד משום דהנדר אין בו ממש והוי נדר מדרבנן והוא ז"ל השיב על זה הא הר"ן ז"ל כתב דנדר דרבנן ג"כ מפקיע השעבוד ואין דבריו מוכרחים בזה וכנ"ל דדוקא בהנאת תשמישך עלי דהנדר משכח רווחא וחייל וכיון שהנדר חל אפילו מדרבנן יכול אח"כ להפקיע השעבוד ממילא דחכמים מתנין כו' אבל בהנאת תשמישי עליך ודאי יפה כתבו דאין הנדר חל כלל נגד השעבוד וזה ברור אלא דמטעם אחר אין נראה לי ישוב זה בדברי הרמב"ם ז"ל דמדבריו ז"ל בפ"ג מהלכות נדרים נראה דלרבינא נמי אין הנדר חל אפילו מדרבנן בדבר שאין בו ממש אלא שאין מורין לו היתר ופותחין לו פתח ממקום אחר והר"מ בר יוסף כתב התם דלא צריך פתח אלא בע"ה וא"כ היכי קאמר בזה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו כיון דאין כאן איסור כלל ועוד יתבאר בזה לקמן במכילתין אם יזכני ה' ועי' ברשב"א ז"ל שהאריך בזה גם בדין דבר שלבל"ע ע"ש:

בא"ד והא מצות לאו ליהנות ניתנו ותירצו דמצוה לאו הנאה היא אבל אי מתהני גופיה בהדי קיום מצוה ודאי מיקרי הנאה ובאמת יש לדקדק בדברי רב כהנא מ"ש דבתשמישי עליך נקט סתם ולא הזכיר הנאה ובתשמישך עלי נקט בהנאת תשמישך ולקמן דף פ"א גרסינן בתרוייהו הנאה והרמב"ם ז"ל בהל' אישות העתיק כגירסא דהכא ובהלכות נדרים העתיק כגירסא דלקמן וי"ל דהכא בא לרמז על זה דהתשמיש עצמו לאו בכלל הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל ז"א דכ"ש אם אמר תשמישך עלי דחייל דנדר חל על דבר מצוה והרשב"א ז"ל האריך ג"כ בקושיא זו ומדבריו נראה דלא ס"ל תירוץ הר"ן ז"ל אבל לא הבנתי קושייתם ז"ל כיון דאמר בפירוש הנאת תשמישך עלי ודאי דחל הנדר ודוקא לקמן גבי הנאת סוכה הוא דפריך רבא וכי מצות ליהנות ניתנו ואין זה בכלל הנאה והנאה אחריתא הוא דאסר עליו ולא ישיבתה דמצוה היא אבל היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שפיר חייל כדאמרינן לקמן וה"נ כיון דאמר הנאת תשמישך עלי ודאי חייל כיון דע"כ לזה נתכוין ונהי דגבי סוכה יש לומר דאפילו אמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לישב משום דישיבת מצוה לאו הנאה היינו משום דבאמת אין לו הנאה בזה אבל בכה"ג מי לא מיקרי הנאה דאטו אם אמר הנאת מצה עלי בליל פסח מי לא חייל נדרא ומי גרע מאכילת מצה עלי. והרשב"א ז"ל תירץ בזה דמצות עונה העיקר הוא מחמתה ולא מחמתו וכיון דפקע השעבוד אין כאן מצוה וגם זה צ"ע כיון דעכ"פ מצוה קעביד ומחויב בדבר יהיה מאיזה טעם שיהיה אכתי הויא בכלל מצות דלאו ליהנות ניתנו וכן קשה לי מה שתירץ על עשה דפו"ר משום דיכול לקיים באתתא אחריתא א"כ בכה"ג אם נדר הנאה בשופר זה או מסוכה זו אטו חייל נדרא מפני שיכול לתקוע בשופר אחר או לישב בסוכה אחרת ובר"ה איתא המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה והא יכול לשמוע מאחר אלמא כיון דמצוה היא לא מיקרי הנאה כלל וה"נ מאי איכפת לן אם יכול לקיים ע"י אחרת ואם אסר תשמישו על כל הנשים צידד שם לומר דבאמת לא חל הנדר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואם כן אשה שאמרה נטולה אני מן היהודים אמאי חל הנדר הא גם באשה איכא מצוה דשבת ויש לדחות מ"מ דבריו ז"ל צ"ע והעיקר בזה כמ"ש הר"ן ז"ל דמצוה שיש בה הנאה מצד עצמה הנאה גופנית ודאי אינה בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו ועיין תוס' ר"ה שכתב דגבי ישיבת סוכה יש גם הנאה מחמת ישיבתה ע"ש מש"כ וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

דף טז גמ' רב אשי נדי מטעמיה דאביי שלא אוכל נמי משמע ב' לשונות כו' לפום סוגיין יש לומר דרב אשי לא פליג אאביי במסרבין אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי דא"כ הוי מצי למיתני נמי בשבועות שלא אוכל כה"ג ודאכילנא משמע אלא תנא פסקא ובסתמא מיירי וע"כ הכא שאי אוכל קאמר וי"ל דכן היה דעת הרמב"ם ז"ל דפסק כאביי אבל הרא"ש והראשונים ז"ל פסקו כרב אשי דאפילו במסרבין בו דאכילנא משמע ועיין בדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו בשמעתין דדבריו ז"ל מגומגמין ויש בהן ט"ס וכתב לחלק בין נדרים דשאוכל לך משמע דאוסר לאכול והיינו משום דנדרים מתסר חפצא הוא ושאוכל לך מה שאוכל לך יהא אסור. אבל בשבועה ליכא למימר הכי ובכל גוונא בין מסרבין בין אין מסרבין שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע וכ"כ הרשב"א ז"ל ועיין לעיל בריש מכילתין לענין שאני אוכל לך לחוד דכתבו הרא"ש והתוס' ז"ל התם דמיירי במסרבין בו לאכול ואפילו רב אשי מודה בכה"ג דנדרים שאני ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל באורך שם ודו"ק:

רא"ש בד"ה מהו דתימא מיקם לישנא הוא כו' קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי התוס' ז"ל בשבועות משמע דלא ס"ל הכי אלא אם אומר כן מהימן ומוקי לה כגון ששכח מה היה בדעתו ע"ש:

ע"ב גמ' חומר מכלל דנדר הוא והא מותר קתני אלא אסיפא דאידך בבא ופי' ז"ל דבזה א"ש דבנדרים נמי איכא איסורא בבל יחל מדרבנן אבל אקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר כיון דהתם מותר לגמרי ולענ"ד לא הוי צריכי לזה דודאי שייך למיתני זה חומר אפילו אם בצד הקל היתר הוא לגמרי אלא דהכא בקרבן לא אוכל לך לא שייך למיתני זה חומר כיון דהתם לאו נדר הוא כלל ואין זה קולא בנדרים כיון דאין בלשונו נדר כלל כמו בקרבן לא אוכל לך או לא קרבן לא אוכל לך אלא דלפי מה שפירש בטעמא דלא שבועה לא אוכל לך משום מכלל לאו אתה שומע הן א"כ שפיר שייך למיתני בהא זה חומר בשבועות מבנדרים. דבנדרים בלא קרבן לא אוכל לך לא אמרינן מכלל לאו כו' ודוקא בשבועה הוא דאמרינן הכי משום חומר שבועה כמו שכתבו התוס' ז"ל והתוס' ז"ל כתבו עוד דלא שבועה אסור משום גזירה בעלמא ולפ"ז ג"כ לא א"ש הא דפריך והא מותר קתני משמע דאי הוי איסור בנדרים א"ש ולדברי התוס' ז"ל אפילו אי לא תני מותר ג"כ תיקשי מאי חומר היא זו כיון דבשבועה נמי ליכא אלא איסור דרבנן בלא שבועה אבל לפי מה שפירשתי ניחא דעיקר הקושיא דהכא לאו נדר הוא כלל ולא שייך בזה חומר בשבועה ובכמה דוכתי מצינו דתני חומר כה"ג ובצד השני היתר הוא ואין להאריך בזה: