קרן אורה נדרים יג

מפרש בירושלמי כאימרא היינו אילו של אברהם אבינו וכ"ז יתבאר יותר בחי' לנזיר בס"ד:

רא"ש בד"ה כגון דאפרשינהו בלישייהו כו'. ע"ש דמשמע מדבריו דקודם שחיטה אין מתפיסין בו כלל ואין זה מוכרח דקודם שחיטה נמי קדוש קדושת פה ועיין בתוס' נדה בזה גם מש"כ דאתי כמ"ד ב' מתירין מעלין זה בלא זה לא הבנתי מי הכריחו לזה דלכ"ע קדוש קצת בשחיטה ודו"ק:

דף יג גמ' הא דאמר לאימרא הא דאמר לא אימרא עיין בתוס' ורא"ש ור"ן ז"ל אבל הרמב"ם ס"ל דלא ככולהו אלא ברייתא מיירי בלא אימרא ואפ"ה שאוכל לך אסור כמבואר בדבריו ועיין לח"מ שם והמל"מ ז"ל ג"כ האריך בזה עיי"ש:

רא"ש בד"ה הא דאמר לאימרא כו' ט"ס יש בדבריו ועי' משל"מ ז"ל:

משנה לקרבן לא אוכל לך ר"מ אוסר ומסיק בגמ' דר"מ מיירי היכא דאמר לקרבן לא אוכל ומפרשינן לקרבן יהא ורבנן פליגי עליה בזה וס"ל דלא אמרינן לקרבן יהא ובלא קרבן לא אוכל לך הוי איפכא דלרבנן אסור ולר"מ מותר דלית ליה מכלל לאו כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נראה דמפרש לדברי ר"מ בלא קרבן ומטעם מכלל לאו כו' ע"ש וכבר תמה עליו התוס' יו"ט דהוא נגד סוגית הש"ס כמה פעמים ובירושלמי לפי נוסחא האמורה מסייע ליה להרמב"ם ז"ל ע"ש ובק"ע מה שהגיה שם ובאמת שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא דבשאוכל לך כתב בין קרבן כקרבן לקרבן לא קרבן הכל אסור ובלא אוכל לך בכולהו שרי ובחולין החולין כחולין בכל גוונא שרי בין שאוכל בין שלא אוכל ובלא חולין שאוכל לך אסור ושלא אוכל לך אסור ונראה דהוי גריס הכא לעיל בתרווייהו אסור ופריך הש"ס מר"מ בלא קרבן דמפרשינן לקרבן יהא וה"נ נפרש לחולין יהא ואמאי אסור ומשני רב אשי דלא חולין לא מפרשינן לחולין יהא אלא לאיסורא לא חולין ליהוי אלא קרבן ובקרבן הוי איפכא לקרבן לא אוכל לך לכ"ע שרי כמו קרבן כקרבן אבל בלא קרבן ס"ל לר"מ דאסור משום מכלל לאו כו' והיינו דפריך הש"ס לעיל על לאימרא לא אוכל לך מותר והא לר"מ אסור ומשני דברייתא מיירי בלא אימרא ובהא הוא דלא אוכל לך מותר אפי' לר"מ אבל לא אימרא לר"מ אסור בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך. ולא קיי"ל כר"מ בלא אוכל לך ומש"ה פסק בלא אוכל לך הכל שרי ובאוכל לך הכל אסור וכן לקמן בפ"ב במתניתין גרסינן לקרבן לא אוכל מותר דמודה ר"מ בהא ונושאי כליו ז"ל ביארו דבריו ע"פ שיטת הרא"ש והר"ן ז"ל ולענ"ד לא כן הוא עמדו ושיטה אחרת לו אבל נעלמה היא מעיני כעת והתוס' י"ט ז"ל כתב דלא הוי גרס כל הני סוגיא דמכילתין וקשה הדבר לומר כן. ע"כ כתבתי מה שנ"ל לפי גרסתו אבל אין הדבר ברור וצ"ע יותר בזה:

ע"ב גמ' ידי לעושיהן. עיין תוס' ז"ל שכתבו דאגב גררא משני הכא במעשה ידיו דעל מעשה ידיו עצמן חל הקונם למ"ד אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואין דבריהם ז"ל מוכרחים דהא לא הקדיש מעשה ידיו הכא אלא קונם מלאכתו ואם אמר קונם שאיני עושה עמך ודאי הוי דבר שאין בו ממש וכמו שכתב הר"מ ז"ל בפי' המשניות שוב ראיתי ברשב"א ז"ל שהשיג על דברי התוס' ז"ל. אלא דבפ"ב לא תנן קונם שאיני עושה עמך ע"ש:

פרק שני דף יד גמ' רבינא אמר ה"ק כו' והרמב"ם ז"ל כתב דברישא נמי פותחין לו פתח ממקום אחר לע"ה. ועיין כ"מ ז"ל והתוי"ט כתב דלא הוי גרס אלא רבינא אמר כו' ופסק כתירוץ קמא דתני לה איידי ע"ש ועיין רשב"א ז"ל. ול"נ דבירושלמי מיבעי ליה באומר ככר עלי כביאת אימא ומסיק פליגי בזה רב ושמואל ורב אסר משום בל יחל דרבנן וכדמייתי לקמן דברים המותרים כו' וקיימא לן כרב באיסורי. ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה :

שם כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור. וכתב הר"ן ז"ל דלגופיה לא איצטריך כיון דאפי' אמר ככר זה אסור עלי הוי נדר כי אמר נמי כקרבן אסור דלא גרע מידות. אלא לדיוקא אתי דבדבר האסור לא הוי נדר והוכרח לזה דאל"ה מנ"ל למעוטי דבר האסור דילמא הא גופא קמ"ל דמתפיס בנדר נדר הוא וה"ה דיכול להתפיס בדבר האסור ופריך הא כתיב לאסור איסר אלמא דכל חד לגופיה איצטריך ומשני דלאסור איסר איצטריך להא דתניא איזהו איסר כו' וכתב כיון דאפשר לאוקמי להך דרשא להכי מוקמית לה משום דסברא היא כו'. ולכאורה לא הוצרך לזה לפי סברא קמייתא דתרווייהו הוי ידעינן מסברא דמצי לאתפוסי בהו וא"כ ע"כ לא מצינן לאוקמי כולהו לגופיה דא"כ קראי ל"ל וי"ל דלפי סברא קמייתא אכתי תיקשי מנ"ל דידור נדר אתי למעוטי דבר האסור. ולאסור איסר אתי לכדתניא דלמא לאסור איסר אתי למעוטי דבר הנדור וכי ידור נדר אתי לכדתניא לרבות דאפילו התפיס בדבר האסור לו לבדו אלא ע"כ צ"ל דמסתבר יותר התפסה בדבר הנדור מדבר האסור והשתא דאתית להכי לא הוי צריך לפרושי לעיל דלדיוקא איצטריך אפילו אי איצטריך לגופיה מ"מ דבר האסור לא שמעינן וי"ל דא"כ מסתבר יותר לאוקמי לאסור איסר ג"כ לגופיה לדבר האסור אלא ע"כ לא איצטריך לגופיה ומסברא תרווייהו הוי אסירי מטעם יד וע"כ חד לדיוקא וחד לכדתניא כו' ומסתבר יותר לרבות דבר הנדור וכל זה הוא לשיטתו במכילתין דדבר זה אסור עלי הוא עיקר נדר אבל לפי שיטתו בשבועות דאין זה אלא יד ע"כ צריך לפרש דלגופיה איצטריך לדבר הנדור אבל דבר האסור לא שמעינן דלאסור איסר איצטריך לכדתניא למתפיס בדבר שנאסר לו לבדו ולפי מה שפירש הכא דלגופיה לא איצטריך ומסברא ידעינן לה מטעם יד א"כ למה לי קרא למתפיס בדבר שנאסר לו לבדו הא גם זה עכ"פ יד מיהא הוי וי"ל ועיין בזה בדברי הר"ן ז"ל פרק שבועות שתים באורך שם וקשה קצת שלא הזכיר שם האמור בשמעתין דלהכי איצטריך קרא ע"ש ועיין תוס' בשמעתין והרמב"ם ז"ל כתב דמלאסור איסר ילפינן דיכול לאסור על עצמו דבר המותר כמו דבר זה אסור עלי ולא משמע כן בשמעתין דמדקאמר לאסור איסר מיבעי ליה לכדתניא ועיין בירושלמי במכילתין ודו"ק:

אמר אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן לאביי משמע דאכל הני דמתניתין קאי וכדתנא דבי רב בירושלמי וא"כ ה"ה לרבא דקאי אכולהו וכן משמע מהא דמייתי ראיה מנודר בתורה וכמו שכתב הר"ן ז"ל ועיין רשב"א ז"ל שהביא ג"כ מדברי הירושלמי סעד לדברי הרמב"ם, ז"ל וכמו שכתבתי לעיל ועיין בירושלמי דמשמע קצת דיש חילוק בין אומר הרי את עלי כביאת אימא ובין אומר הרי את כבשר אימא דבזה לכ"ע לא אמר כלום ובתלמודין לא משמע כן וגם בירושלמי אינו מוכרח ע"ש:

ע"ב הנודר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימים ומסיק דבמה שכתוב בה דעתיה על אזכרות שבה וכתב הר"ן ז"ל דבנדר נמי מיירי וכמבואר בירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל וצ"ל דהאזכרות חשיבי דבר הנדור משום דצריך לקדשן בפה ועיין ברשב"א ז"ל שהאריך בזה ומסיק דאפילו בקדושת הכתובים יכול לידור ולאו דוקא אזכרות והביא ראיה לזה מהירושלמי וכבר תמה עליו הק"ע. ואדרבה מירושלמי משמע איפכא דמייתי התם חדא ברייתא בתורה לא אמר כלום משום דלקדושת התורה מכוין והוי דבר האסור למה שכתוב בה דבריו קיימין דבקרבנות הכתובים בה קאמר אית תנויי תני בתורה ובכתוב בה מותר. ובעי לאוקמי התם כר"ש וכיון דמה שאמר בה לאו התפסה היא לא מהני נמי מה שאמר במה שכתוב בה ומסיק דד"ה היא דהך ברייתא ס"ל דמה שכתיב בה מכוין נמי על קדושת הכתובים ולא הוי דבר הנדור. וא"כ משמע דתלמודין והירושלמי לאו בחדא שיטתא קיימי. דלש"ס דילן יכול להתפיס בקדושת התורה אלא היכא דדעתיה אגוילי לאו כלום קאמר ובירושלמי ס"ל דבקדושת התורה אינו יכול להתפיס אלא דאמרינן דמכוין לקרבנות שבה וא"ש לפ"ז הא דפריך הש"ס השתא במה שכתוב בה דבריו קיימים בה ובמה שכתוב בה צריך למימר דלפי שיטת הירושלמי אין כאן קושיא ורבותא קמ"ל לאפוקי מדר"ש וקמ"ל דאע"ג דהתפיס בדבר האסור ובדבר הנדור חל הנדר אבל לפי הנ"ל ניחא דלשיטת הש"ס דילן הכל הוא ביאור דברים דלקדושת התורה קאמר וכולה חדא היא והרמב"ם ז"ל חידש עוד בזה דבמה שכתוב בה דעתיה אאיסר ונדר האמור בה ועיין מש"כ בזה הגר"א ז"ל בי"ד סימן רי"ב ולפי מש"כ הר"ן ז"ל בדברי הרמב"ם ז"ל דש"ס דילן מיירי לענין שבועה והירושלמי מיירי בנדר א"ש דמש"ה אמרינן בש"ס דילן דעתיה אאזכרות ובירושלמי אמרינן דעתיה אקרבנות ועיין בדברי הראב"ד ז"ל בפי"ב מהלכות שבועות ובאמת לשיטת הרמב"ם ז"ל לעיל דדבר הנדור לא תליא בקדושת פה אלא דוקא דבר הבא בנדר ונדבה ודאי נראה דקדושת הכתובים והאזכרות לאו דבר הנדור הוא ודוק היטב:

דף טו גמ' הלכה לפני הפסח אסורה ליהנות לו לא הלכה מותרת לו ולא חיישינן שמא תלך אחר כך אלמא דמזדהר גם בתנאה לפי מ"ש הר"ן ז"ל בשם הרמב"ם ז"ל דהוא לוקה אם ההנה אותה א"כ תיקשי היכי ס"ד דמותר להנות אותה משום דמזדהרת בתנאה הא מוכח בגיטין דרב נחמן לא אמר אלא בתנאה דתליא בדידיה והוא עצמו מזדהר. אבל הכא דהוא עבר בבל יחל ותנאה תליא בדידה ופשיטא דאפילו לא הלכה אסור להנות אותה שמא תלך וי"ל כיון דהיא נמי עבדא איסורא אם תלך גם הוא מותר להנותה על סמך שתזהר בתנאה ועי' פ"ד מהלכות נדרים שכתב הרמב"ם ז"ל גבי ככר זה עלי אם אלך למחר דאם הלך לוקה על אכילתו למפרע והיינו כשיטתו דהתראת ספק שמה התראה ולענין הלכה לפני הפסח כתב דאם ההנה אותה אח"כ לוקה אבל למפרע