קרן אורה זבחים שמו

צריכין שיקבלו טומא' ממקום אחר לזה הסכים הבה"ז ז"ל ע"ש בכ"מ ז"ל. וע"כ נרא' כן מדברי הרמב"ם ז"ל אבל קשה מאוד דא"כ מאי בעי ר"א פרה ופרים מהו שיטמאו בפנים כבחוץ כיון דאפי' בחוץ אין מטמאין אלא אם נגעו בטומא' אחרת א"כ שום חילוק בפנים או בחוץ בכל גוונא לא דמי לנבילת העוף דסופה לטמא טומאה חמורה במגע משא"כ בפרה ופרים דאין מטמאין אלא העוסקין בהן וכמש"כ הכ"מ ז"ל. ולשון הכ"מ ז"ל שכ' דנבילת עוף טהור מטמאה אדם במגע אינו מדוקדק דהא אינ' מטמאה אלא בבית הבליעה אלא דמ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דטומא' חמורה דפרים למתעסקים בהן לא דמי לטומאת נבילה בבית הבליעה וכמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' אה"ט דאוכל נבילה בשעת בליעה הרי הוא אה"ט והאוכל שיגע בו הוי ראשון ואלו השורף פרים אפי' בשעת העסק לא חשיב אה"ט ואם נגע באוכל לא הוי אלא שני כמו אם פירש ממטמאיו היינו שלא בשעת העסק וכמש"כ בזה בפי' המשנה פ"ה דזבי' אבל סוגיא דשמעתין קשה לשיטתו ז"ל וכו' ואולי סמך הוא ז"ל על דברי הירושלמי סוף שני שעירים ביומא דבעי לה ר"א התם סתמא פרים הנשרפים מהו שיטמאו אוכלין בלא הכשר בלא טומא' מפני שסופן לטמא טומא' חמורה והתוס' ז"ל בד"ה מחוסר יציאה העתיקו מהו שיטמאו בגדים וכן איתא לפנינו בירושלמי שם אבל צ"ל מהו שיטמאו אוכלין והשיב ר' ירמיה הרי נבילת עוף טהור מטמא בלא הכשר ובלא טומא' ומסיק נבילת עוף מחיצתה בכל מקום היינו אע"ג דאינו מטמאה אלא בבית הבליעה מ"מ טומאתה בכל מקום אבל פרים מחיצתם חוץ לירושלים דווקא:

ואין זה בכלל סופו לטמא טומאה חמורה ונהי דיש לפרש דר"א בירושלמי ג"כ דווקא בפנים מיבעי לי' וכמו שפי' הק"ע שם י"ל דלהרמב"ם ז"ל משמע לי' מדסתם לה סתמי נרא' דמיבעי לי' בכל גוונא בין בפנים בין בחוץ ועוד ק' לשיטתו ר"מ דאמר שעיר המשתלח ג"כ מטמא ואי בעינן הכשר טומא' ממקום אחר מ"ט דר"מ גבי שעיר המשתלח הא וודאי אינו מקבל טומא' וע"כ צ"ל לר"מ מיקרי סופו לטמא טומא' חמורה לטמא מאליו ומש"ה אמר דאפי' שעיר חי דלא חזי לטומאה ג"כ מטמא טומאת אוכלין כי היכי דמטמא טומא' חמורה וא"כ לא דמי הא דאמר ר"מ מטמאין טומאת אוכלין היינו מאליהם להא דאמרי רבנן מטמאין כו' דהיינו ע"י הכשר טומאה ממקום אחר וצ"ע:

ע"ב רש"י בד"ה צריכה מחשבה להצטרף פחות מכזית ממנה כו' משמע דהוצרך לזה דאי כזית א"צ מחשבה דיש לו טומאת עצמו אבל זה אינו אלא בנבילת בהמ' דמטמא במגע בהא הוא דאיצטריך לאוקמי בפחות מכזית אבל נבילת העוף דאין לה אלא טומאת בית הבליעה אפי' אם היה כזית צריך מחשבה לעשותו אוכל לטמא טומאת מגע והצ"ק ז"ל כתב דמתני' אתיא כר"מ ואפי' כזית מטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה משום דסופו לטמא טומא' חמורה ואין זה מובן דאי מתני' כר"מ ע"כ לר"מ ג"כ בעינן כביצה כדתנן וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל בב"ק דף ע"ז וכתב שם דלר"מ ג"כ מחשבה בעינן בנבילת העוף אע"ג דבשעיר ס"ל דמטמא אע"ג דחי הוא ולא חזי כיון דסופו לטמא טומא' חמורה נבילת העוף שאני ע"ש נרא' מדבריהם שם דלא הוי גרסי והקתני רישא כו' ומאן שמעת לי' כו' אלא גירסתם הוא והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה כו' לחוד. וכן נרא' מדברי רש"י והתוס' ז"ל הכא ובחולין:

שם רש"י בד"ה ומטמאה טומאת אוכלין כו' ואי דנקט לי' בפומי' אמאי צריכ' מחשבה כו' וזה ק' קצת הא בנקט לי' בפומיה בלא"ה לא מצינן לאוקמי דא"כ למה בעינן כביצה הא לכ"ע סגי בכזית לר"מ ומה שפירש דאי מחתא אארעא צריכה הכשר משמע דאפי' כביצה צריכה הכשר משום דהוי מחוסר מעשה וכבר הקשו התוס' ז"ל ע"ז מדלא מיבעי ליה אלא לר"מ בכזית משמע דלרבנן בכביצה בכל גוונא מטמא אף ע"ג דמחוסר מעשה ולא דמי למחוסר יציאה דפרים דבפנים אין ראוי לטמא כלל וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל:

שם גמרא עד דאמרת לי הא מילתא נבילת עוף טהור לר"מ מונין בו ראשון ושני כו'. יש לדקדק מאי אירי' דמיבעי לי' לר"מ דווקא דס"ל דמטמא בכזית ולא לרבנן דאמרי בכביצה דהא לא מיבעי לי' אלא אם טומאה זו חמורה כ"כ למנות בה ראשון ושני היינו שיהי' הכזית נבילה כאוכל ראשון לעשות שני או לא וא"כ לרבנן נמי תיבעי לי' ועוד דע"כ חשיב כאוכל ראשון כדתנן ומטמא טומאת אוכלין אלמא דהוא חשיב ראשון ועושה לאוכלים אחרים שני אם לא דמיבעי לי' אם האוכל השני עושה שלישי ואין זה במשמעות לשון הש"ס ולקמן בעי לה עוד בחיבורי אוכלין ע"י משקין דהוי חיבור לטומא' קלה אי מונין בו ראשון ושני והתם נמי משמע דמיבעי לי' הא דנטמאו האוכלין ע"י חיבורן במשקה לאוכל שנטמא בשרץ אי טומא' זו הוי כראשון ואם נגע באחר הוי שני או דילמא לא מהני החיבור אלא לפוסלו אבל לא לטמא אחרים וה"נ י"ל דעל אוכל שנטמא בנבילת העוף מיבעי לי' אי חשיב כראשון לעשות שני משום דהנבילה הוי כאב או דילמא אין האוכל מטמא אחרים ולפ"ז א"ש קצת הא דקאמר לר"מ מהו דלרבנן דשעורן בכביצה פשיטא דלא הוי האוכל אלא שני אבל לר"מ דאמר דמטמ' בכזית י"ל דהוי כנבלת בהמ' דאוכל שנטמא בה הוי ראשון וה"נ כן או לא הוי ראשון אלא שני וא"ש בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' אה"ט שכ' דהוי כאוכל ראשון דק' לכאור' הא איפשיט בעיין דאין מונין ראשון ושני ולפי הנ"ל ניחא דראשון לכ"ע הוי וכי מיבעי לי' אי הוי הנביל' כאב למנות ממנו ראשון ושני ופשיט ליה כיון דאינה מטמא' במגע אין מונין ממנה ראשון ושני:

והרמב"ם ז"ל בפי"א מה' אה"ט ביאר לאידך בעיא כמש"כ דמיבעי' לי' אי ע"י חיבור משקין הכל ראשון הוא ועושין שני א"ד לא הוי אלא שני וכת' שם דהוי ספק וכבר עמד הראב"ד ז"ל שם הא איפשיטא בעיין דאין מונין ראשון ושני וע"ש בכ"מ ז"ל ובבה"ז ז"ל. אבל לפי' זה לא יתיישב הא דאמר כל היכא דמטמא אדם במגע כו' כיון דבעיא אחריתי היא הכא אי חיבור משקין עושה אותן כגוף אחד או לא בשלמ' לפירש"י ז"ל דשני חצאי נבילה אין מצטרפין ע"י משקין לטמא אדם כ"א לטמא אוכלין א"ש הא דקאמר כיון דאין מטמא אדם האוכל ג"כ לא הוי ראשון אבל לפי' של הרמב"ם ז"ל הא דאינו חיבור לטומא' חמורה לאו בחד ענין הוא עם הא דהוי חיבור לטומא' קלה דהא דלא הוי חיבור לטומאה חמורה ע"כ צ"ל כפירש"י דאטומאה עצמה קאי חצי זית וחצי זית שנתחברו ע"י משקין דאין זה חיבור לטמא אדם והא דהוי חיבור לטומאה קלה מיירי באוכל המקבל טומאה ועוד יש לדקדק לפי' של הרמב"ם ז"ל אי האוכל המחובר לא הוי אלא שני א"כ מאי קמ"ל דהוי חיבור ע"י משקין הא בלא"ה המשקין נעשין תחילה ומטמאין את האוכל לעשותו שני דמשקין מטמאין בכ"ש וכ"ת דחיבורן ע"י משקין היינו משקין אחרים חוץ מד' משקים דאין מקבלין טומא' ג"כ לדברי הרמב"ם ז"ל דא"כ לא הוי חיבור ג"כ וכמו שהביאו התוס' ז"ל בד"ה חיבורי אוכלין וצ"ע יותר בזה וע' בפ"ח מה' אבות הטומא' מה שכתב הרמב"ם ז"ל דפיגול ונותר הוי כראשון לטומא' ומונין בו ראשון ושני וע' בדברי הראב"ד ז"ל שם ובירושלמי סוף פסחים בעי לה מהו שיפסלו את התרומ' משמע קצת דאין מונין בו כו' אלא פוסל התרומה לבד וכן איתא בפסחים ביוצא אלו הוי מטמא את הידים היה פוסל אבר הנחתך ממנו ע"כ לא זכיתי להבין פלוגתייהו דהרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל במאי ודו"ק:

דף קו גמרא אלא לרבנן היכא שריף להו כו' לצפון ירושלים לא מצאתי כעת בדברי הרמב"ם ז"ל להאי מילתא דביה"ד בצפון ירושלים ולא שיהא מקומו משופך וצ"ע:

שם רש"י בד"ה השורף כו' והאי תנא אית לי' כר"ש כו' לא ידענא מי הכריחו לזה דבריית' קאי על מקרא שנאמר והשורף אותם יכבס כו' להכי קאמר דאין המצית האור והמסדר המערכה בכלל זה ות"ק ור"ש בהוצאתן פליגי וכן פסק הרמב"ם ז"ל כהאי ברייתא בפ"ה מה' פרה ע"ש וע' ביומא סוף פ' שעירים ברש"י ותוס' ז"ל שם:

הדרן עלך פרק טבול יום השוחט והמעלה פרק י"ג תוס' בד"ה אזהרה מנין כו' האריכו כאן אי קרבן בעי אזהרה ולרבא מסיק הש"ס במכות דף י"ג דלא בעי אזהרה והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' שגגות כת' דבעי אזהרה כדכתיב אשר לא תעשינה וכמשמעותא דשמעתין הכא ובעירובין דפטור דפסח ומילה הוא שהם בעשה ובאמת יש לדקדק בהא דפריך התם דילמא אתי לאו לקרבן ובשלמא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שפיר י"ל דנאמ' לעונש החמור ולא לעונש הקל אבל קרבן דאינו בא אלא על שוגג והלאו נאמר על מזיד במה נגרע כח הלאו לפוטרו ממלקות בשביל זה ואין כאן מקומו להאריך בזה:

ע"ב גמרא ק"ו ומה במקום שלא ענש כו' ופריך עלה רבינא א"כ לא יאמר לאו בחלב כו' ובמסקנא פרכינן וכי מזהירין מה"ד ולכאורה קו' דאביי א"ש כיון דהכל איסור אחד