קרן אורה זבחים שלג

ע"ב שם גמרא דון מינה כו' א"ב וכן הוא מסקנא דרבנן ס"ל דון מינה ומינה וע' בלח"מ ובתוי"ט ובבה"ז במנחות מה שהקשו מהא דשבועות פ' שבועת העדות קי"ל איפכא ובחידושי יבמות דקדקתי עוד מהא דסתמא דמתניתין בפ' הערל בממזר דאסור לעולם זכרים ונקיבות ס"ל ג"כ דון מינה ואוקי באתרה ע"ש:

שם גמרא והא קמכבה כיבוי במקצת כו' ואב"א כיבוי דמצוה שאני כו' או אינו אלא לאשים אמרת לא תכבה לא קשיא הא ר"ש הא ר"י ולא קאמר הש"ס אלא הא ר"ש משמע דלא נאדי משינוייא קמייתא והיה נראה דהש"ס פריך לכ"ע היכי אפשר לומר דמצותו לאשים כיון דיבא עי"ז לידי כיבוי דאסרה תורה ומסתבר יותר דיין נדבה הוי ככל נסכים לספלין ואפילו אי אינו מתכוין לא עבר אלאו דלא תכבה מ"מ לא מסתבר לומר דמצותו בדבר שיבא לידי איסור ומשני דכיבוי במקצת ליכא איסורא כלל ואי בעית אימא כיבוי דמצוה שאני וס"ד דכיבוי דמצוה לא אסרה תורה הוא דקאמר להכי פריך עלה והא דתניא או אינו אלא לאשים אמרת לא תכבה אלמא דכיבוי דמצוה ג"כ בכלל איסור הוא ומשני הא ר"ש הא ר"י הא דמשנינן כיבוי דמצוה שאני לא אמרינן דלא אסרה תורה כלל כיבוי של מצוה אלא הכי קאמרינן לר"ש דדבר שאין מתכוין מותר א"כ הכא דכיבוי מצוה הוא פשיטא דהוי דבר שאין מתכוין ושפיר יש לומר דמצותו בכך ולא עבר כלל על לאו דלא תכבה כדי שלא להוציא לישנא דקרא אשה ריח ניחוח כו' מפשטיה אבל לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור א"כ אפילו כי עביד לשם מצוה איכא לאו דלא תכבה איצטריך למימר דאתי עשה ודחי ל"ת אין המקרא מפורש כ"כ דליהוי עשה למידחי הלאו דלא תכבה ועפ"ז יש לומר דלא תיקשי קושית רש"י ז"ל דהא הוי פ"ר דנהי דבעלמא כל שהוא פ"ר לא מהני מה שאינו מכוין אבל הכא דמצוה קעביד אפילו אי הוי פ"ר מ"מ בכלל אינו מתכוין הוא ולא עבר אלאו דלא תכבה ופשט המקרא אשה ריח ניחוח אומר כן וראיתי לבה"ז ז"ל שכ' כענין זה אלא לא הבנתי דבריו ז"ל שכ' דלר"ש נמי הוי טעמא או משום דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי או מאידך שינויא דכיבוי מצוה שאני ולהך שינויא דכיבוי במקצת לא הוי כיבוי מאי נפ"מ בין רבי שמעון לר"י ואי משום דלר"י איכא למיחש שמא מכבה כולו ולר"ש הוי דבר שאין מתכוין אם מכבה כולו הא מילתא דלא שכיחא שיכבה כל המערכה בזילוף היין ונראה כמש"כ דהא דקאמר הא ר"ש כו' לפרושי שינויא דכיבוי מצוה שאני קאתי דבשביל זה הוי דבר שאין מתכוין וכו':

אלא דלמאי דכתיבנא דהא דשרי הכא לכבויי לר"ש אע"ג דהוי פ"ר הוא משום דמצוה שאני ועדיף משאר אין מתכוין לא משמע הכי בשבת פ' ר"א דמילה דאמרינן התם בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ ופריך למה לי קרא הא דבר שאין מתכוין הוא ושני אביי דלר"י נצרכא ורבא אמר מודה ר"ש בפ"ר ופריך ולאביי לית לי' האי סברא והא אביי ורבא דאמרי תרוויהו מוד' ר"ש בפ"ר ולפי הנ"ל מאי קשיא דילמא כי קאמר אביי דמודה ר"ש באין מתכוין דעלמא אבל היכא דאיכא מצוה אפילו בפ"ר מותר וכדאמרינן הכא כיבוי דמצוה שאני וי"ל דמש"ה קאמר הש"ס התם ואיכא דמתני לה להא דאביי ורבא אהא דלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב כו' משום דהכא נמי לא פשיטא לי' להש"ס הך סברא דלהאי שינויא דכיבוי במקצת לא שמיה כיבוי לא איצטריך להאי סברא דלא שייכא בפלוגתא דר"י ור"ש בדבר שאין מתכוין וע"כ צ"ל דברייתא דאמרה לא תכבה ס"ל דכיבוי במקצת הוי כיבוי ושמואל סמיך אהך ברייתא דתוספתא שהבאתי לעיל דיין קודם לשמן וכמש"כ לעיל ולהכי קאמר נמי התם בתרתי לישנא אבל עדיין אין הדברים ברורים אצלי וע' בבה"ז ז"ל שהביא קושית מהר"ל מפראג ז"ל על ד' הרא"ש ז"ל בפ' שמונה שרצים שהביא ראיה מקושית הש"ס והא קמכבה כו' דסברת הערוך בפ"ר דלא ניחא ליה הוא רק בשבת ולא בשאר איסורין והא מסקינן דלר"ש באמת ליכא משום כיבוי וכמו שהביא הרא"ש ז"ל בעצמו דהערוך הביא ראיה לדבריו ז"ל מכאן וכ"כ התוס' ז"ל בריש כתובות דעיקר ראית הערוך ז"ל משמעתין הוא וקושיא גדולה היא ובה"ז וצ"ק כתבו לישב והכל דחוק והר"ן ז"ל כתב ג"כ כד' הרא"ש ז"ל בפרק הנ"ל ודברים אלו כבר אמורים באורך בדברי הראשונים ואחרונים ז"ל והתוס' ז"ל בכתובות כתבו לדחות ראיות הערוך מכאן דמצוה שאני והוא ע"ד שכתבתי והרא"ש ז"ל בפרק הבונה לא ניחא ליה בהא וכתב דהכא לאו פ"ר הוא ע"ש ועל הראיה שהביא הערוך מהא דסוכה דאית ליה הושענא אחריתי כתב הוא ז"ל ג"כ לדחות דמצוה שאני ע"ש וכבר כתבתי דבפ' ר"א דמילה משמע דליתא להאי סברא דמצוה שאני וכו' והרמב"ם ז"ל בחיבורו פסק דלא כשמואל וע' בכ"מ ז"ל וכתבתי בזה לעיל פרק המזבח מקדש:

דף צב גמרא נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפ"ע ושורפן שנ' בקדש באש תשרף פירש רש"י ז"ל בעזרה ותמה למה שורפין אותן לעצמן ותי' מפני שהוא דבר לח והתינח נסכים אבל מנחות דתני בברייתא אמאי אין שורפין אותן בבית הדשן ככל פסולי קדשי קדשים ובת וספתא סוף תמורה איתא כיצד שורפין יין ושמן היו נותנין אותן ע"ג מדורה כמו שהן משמע מפני שהן דבר לח אין שריפתן דומה לשאר פסולין ומש"ה עושה להם מערכה בפ"ע אבל במנחות לא ידענא טעמא למה ישרפו במערכה בפ"ע וגם מאי אריא דנקט רב הונא ושמואל נסכים שנטמאו הלא בברייתא תני כל הני דם ושמן והרמב"ם ז"ל בפ"י מה' איסורי מזבח כ' ג"כ להאי דינא בנסכים לחוד. ועוד חידש דעושה לו מערכה במזבח וע' בלח"מ ז"ל שכ' דלישנא דעושה להן מערכה משמע הכי אבל קשה מנ"ל הא כיון דמקרא דבאש תשרף ילפינן וזה מיירי בכל פסולי הקדשים שנשרפין בביה"ד שבעזרה ומ"ש נסכים דנשרפין במזבח ועוד דהא בברייתא תני להו בהדי דם ושמן ומנחות ואטו כל הני נשרפין במזבח וצ"ע:

הדרן עלך פרק כל התדיר דם חטאת פרק אחד עשר שם תוס' בד"ה שלנה ושנטמאה כו' וא"ת נטמאה מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה כדאמרינן דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ותירץ דמיירי כגון שנשבר הציץ כו' ואין דבריהם מובנים היכן מצינו דזורקו לכתחילה מדאורייתא דהציץ אינו מרצה אלא אם זרקו אבל לכתחילה אסור לזורקו ואי כוונתם להא דאמרינן בפסחים דף י"ז דלמ"ד משקי בי מטבחיא דכן ליכא טומאה בדם כלל אלא מדרבנן א"כ מאי אהנו בתי' דנשבר הציץ כיון דליכא טומאה כלל לא איצטריך מדאורייתא לריצוי ציץ ובלא"ה זורקו מה"ת ונראה דיש איזה חסרון בדבריהם ז"ל ותרתי קמקשו חדא דלמ"ד אין טומאה למשקין זורקו לכתחילה מה"ת ואמאי אין טעון כיבוס ועוד כיון דהציץ מרצה אם זרקו הוי כראוי לזריקה וטעון כיבוס וע"ז תי' כגון שנשבר הציץ אבל קושיא קמייתא למ"ד אין טומאה למשקין במקומה עומדת וכן יקשה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' כסה"מ דדם קדשים אינו מקבל טומאה ובפ"ח מה' מעה"ק כתב לשון המשנה בין שהיתה לה שעת הכושר כגון שלנה ושנטמאה ושיצאת אין טעון כיבוס והרי ליכא טומאה בדם כלל. וראיתי למי שהקשה כן על הרמב"ם ז"ל וע' בלח"מ ז"ל פ"א הנ"ל שהאריך בדברי הרמב"ם ז"ל וע' בסוף עדיות שביאר הוא ז"ל בפי' שם דעתו וסיים שם דבכל מקום שתמצא טומאה מוזכרת בדם קדשים הכל הוא קודם עדותו של יוסי בן יועזר אבל לאחר עדותו הלכה היא דאין טומאה בדם ומים של קדשים כלל וכ"כ בפי' המשנה לעיל סוף פרק כל הזבחים וא"כ התמיה קיימת למה כתב נטמאה בהני דאין טעון כיבוס וע' בכ"מ ובלח"מ ז"ל שכתבו לישב לשיטתו הא דתנן בפסחים הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם אלמא דאיכא טומאה בדם דהיינו מדרבנן כדשנינן בריש פסחים וא"כ משמע דמדרבנן איכא טומאה בדם ולפ"ז יש לומר אע"ג דמה"ת מותר לזורקו מ"מ כיון דמדרבנן אסור ממילא חל עליו פסול היסח הדעת ולא חזי לזריקה מה"ת ולהכי אינו טעון כיבוס אלא דא"כ דאיכא פסול היסח הדעת בדם שנטמא אמאי מרצי ציץ לר' יוחנן דאמר דפסול הגוף הוא וכדאיתא בפסחים פרק כל שעה. אבל דבריהם ז"ל נפלאו ממני ומאי קשיא להו הא מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם בפ' כיצד צולין דהא דהוזכר טומאה בדם הוא משנה ראשונה אבל משנה אחרונה הוא דברי ר' יוסי בן יועזר דמשקי בי מטבחיא דכן ממש ואפילו מדרבנן ליכא טומאה בדם ושיטתו הוא כר' יוסי בן יועזר וכ"כ בסוף עדיות וע"כ צ"ל האי ושנטמאה שכ' הרמב"ם ז"ל לא בטומאת דם מיירי אלא בטומאת בשר וחלב דג"כ אינו זורק את הדם ויש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שכ' איזה היא שלא היתה לה שעת הכושר שנפסלה בשחיטה או בזריקת הדם עכ"ל ופסול זריקה אמאי קורא אותה לא היתה לה שעת הכושר ומפני זה לא הבנתי גם דברי התוס' ז"ל בד"ה ושקבלו כו' שכ' דגרסינן או זרקו ומשום דזריקת פסול עושה שירים דא"כ הרי היתה לה שעת הכושר כיון דקבלה היתה בהכשר ומה בין זה לנטמאה או יצא הדם דהוי פסול בזריקה וקרי לה היתה לה שעת הכושר וע' מעילה דף ה' ובתוס' חדשים כאן:

שבתי וראיתי כי מש"כ דכוונת הרמב"ם ז"ל ונטמאה דמתניתין היינו טומאת בשר וחלב אינו מספיק דאכתי תיקשי