קרן אורה זבחים שכא

ושמתי עיוני בדברי הרמב"ם ז"ל וראיתי דרך אחר לי בהך דדלי מלא מי רגלים והטבילו ובדברי התוספתא שהביאו התוס' ז"ל דבהך דדלי כ' בפ"ג מה' מקוואות כגירסת רש"י ז"ל דמי רגלים רואין אותו כאלו הם מים ונטהרו במקוה כמים ובהא דתני בתוספתא דטהרות מילתא אחריתי היא כמה שכתב בפ"ב מה' מטמאי משכב ומושב מי רגלים של זב שנתערבו במים אם בטלו מראיהן הכל טהור נתערב ביין או במי רגלים טהורים רואין אותו כאילו הוא מים עכ"ל וגירסא זו הוא דלא כמש"כ הר"ש ז"ל ודלא כדאיתא בתוספתא לפנינו ונראה מדבריו ז"ל דמי רגלים עם מים אינן שוין במראה להכי אם נתערבו במים הולכין אחר המראה ואם נשתנו מראיהם טהור נתערב ביין או במי רגלים רואין כאלו הם מים ובמי רגלים טהורים ניחא דאתי לאשמועינן דמשערין מב"מ כמין בשאינו מינו אבל נתערב ביין צ"ע אמאי רואין אותן כאלו הם מים ליזול בתר חזותא דידיה דלכאורה מי רגלים ויין ג"כ מין בשאינו מינו הוא אם לא שנאמר דשוין הם בחזותא והכ"מ ז"ל לא העיר בזה. ודרך עיוני בזה יש לי להעיר עוד בדברי הרמב"ם ז"ל אלו לפי מה שמבואר בדבריו ז"ל שם בה' הנ"ל דטומאת מי רגלים של זב הוא ג"כ משום צחצוחי זיבה דאית ביה כמו ש"ז א"כ אמאי לא יבטל אפילו ניכר מראיהן כיון דאין טומאתן מחמת עצמן אלא מפני צחצוחי זיבה ומעט הזיבה הזה וודאי בטל מראיהן. וזה מדרך קושיית המרדכי על עיקר דין זה אמאי לא בטילי צחצוחי זיבה במי רגלים עצמן. ומזה הוציא סברא מחודשת דכל שבא בתערובות מתחילתו לא שייך ביה ביטול כמו שהובא סברא זו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל אבל אם חזרו ונתערבו במים או בדבר אחר לא יהיה נצרך ביטול אלא למעט הזיבה דפתיכא ביה ונראה מזה דדעת הרמב"ם ז"ל הוא דש"ז וממי רגלי הזב אין טומאתן טומאת תערובות הזיבה אלא כיון שיש בהן צחצוחי זיבה טימאתן התורה כמו הזיבה עצמה ושפיר הם טמאים מחמת עצמן ובזה לא תיקשי נמי קושיית המרדכי ז"ל וכן יבמה שרקקה דם צחצוחי רוק חשיב כולו כרוק:

וראיתי שם בפרק א' דהמשל"מ ז"ל האריך קצת בזה והקשה שם על המרדכי ז"ל מאי קשיא ליה אי במגע הא ש"ז עצמו מטמא ג"כ במגע ואי במשא הא לא שייך ביטול כדאמרינן בבכורות ולדברי הרמב"ם ז"ל יקשה ממי רגלים אמאי מטמאין במגע וגם במשא דפשיטא ליה דלא שייך ביטול נראה דלאו מילתא דפשיטא היא והיכא דאזלינן בתר חזותא ונשתנו מראיו וודאי דליכא נפקא מינה ואפילו במשא לא מטמא כי היכי דהכא לענין כפרה אע"ג דנותן למזבח בבת אחת מ"מ בטל הוא והיינו משום דכל שנשתנו מראיו בטל שם דם ממנו לגמרי והיינו טעמא דרוק ומי רגלים של זב שנתערבו ונשתנו מראיהן דטהורים ממגע וממשא. וכי מחלקינן בין מגע למשא היינו בביטול ברוב לחוד דבמשא מטמא דעדיין שמו עליו ובמגע לח מטמא ולפ"ז היה נראה דהא דבעינן ברוק ומי רגלים דווקא שנשתנו מראיהן היינו לטהרן מטומאת משא אבל מגע י"ל דברוב לחוד אינו מטמא במגע אם לא שנאמר דבדבר לח שנתערב שייך טומאת מגע אפילו איכא רוב מן הטהור דבכל פורתא שהוא נוגע יש בו מקצת טומאה ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו התוס' ז"ל מהא דשליא אינו מטמא במגע משום ביטול ברוב ומש"כ דבמשא ג"כ לא מטמא אינו מובן דבהא טעמא אחרינא איכא משום דהוי טומאה סרוחה כדאיתא בבכורות שם והארכתי שם בזה בחי' ודברים אלו עמוקים הם ורחבים מני ים וצ"ע יותר:

דף עט תוס' בד"ה הא דידיה הא דרביה בכוליה הש"ס כו' ויש לדקדק לדידן נמי מנ"ל דלר"י מב"מ לא בטיל גם לענין אכילת איסור דילמא לא אמרה רחמנא דלא בטיל אלא לענין קדשים דאזלינן בתר חזותא ובמב"מ לא נתבטל החזותא אבל באכילת איסור דאזלינן בתר טעמא מנ"ל דלא בטיל. וכבר דקדקתי בחי' נזיר למ"ד חצי שיעור לאו דאורייתא מאי נ"מ בהא דמב"מ באלף לא בטיל הא א"א שיאכל כזית בכא"פ עיין שם:

שם תוס' בד"ה רבא אמר כו' כבר הבאתי לעיל דבטומאה דרבנן הולכין אחר הרוב גם ביין וחלב לדברי הרמב"ם ז"ל אלמא דאפי' היכא דבדאורייתא משערין מין במינו כשאינו מינו מה"ת מ"מ בדרבנן הולכין אחר הרוב ואלו לדידן דמדרבנן משערין מין במינו כמין בשאינו מינו בס' בלח מחמרינן אפילו בדרבנן וצ"ל דבטומאה דרבנן מקילינן יותר:

שם תוס' בד"ה מין במינו ברובא היינו דלא כתנא דמתניתין כו'. אע"ג דבהני דאזלינן בתר טעמא משמע מדברי התוס' ז"ל לעיל דלכ"ע אין משערין מב"מ כמין בשאינו מינו ושפיר קאמר מב"מ ברובא צ"ל דמשמע להו מדאמר רבא סתמא מב"מ ברובא היינו אפילו בדוכתא דאזלינן בתר חזותא וזה דלא כתנא דמתניתין וכבר כתבתי לעיל דקשה הדבר לומר כן דלא קיי"ל כהני סתמי דמתניתין הכא ובפ' כיסוי הדם וע"כ צ"ל דרבנן דמתניתין לאו יחידאה היא כר' יהודה דאית ליה רואין דלר"י לא בטיל כלל כדתנן בסיפא ר"י אומר אין דם כו' אלא רבי סתם לן בהני מתניתין דאמרינן רואין כו' והיכי מצינן למימר דלא קי"ל הכי:

שם גמרא ופליגא דר' אלעזר דאמר ר"א כשם שמצות אין מבטלות כו' כך איסורין כו' מאן שמעת ליה כו' ויש לדקדק מנ"ל דפליגי אהדדי ר"ל ור"א דילמא ר"ל כרבנן דהלל ס"ל ומצות מבטלות זא"ז וכן איסורין ור"א כהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז וה"ה איסורין ולא שייך למימר ופליגא כו' כיון דכתנאי ס"ל מר כרבנן ומר כהלל ועוד קשה על גופא דדינא דמדברי ר"א משמע דמצות פשיטא ליה יותר דאין מבטלות ויליף מינה גם לאיסורין כשם שדברים שמצוה לאוכלן אין מבטלין זא"ז כך האסורין באכילה אין מבטלין זא"ז אבל לרבנן דחולקין על הלל ומצות מבטלות זא"ז כש"כ איסורין דמבטלין זא"ז ואלו אנן קיי"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכר"א וגבי מצות מספקא לן הילכתא כמאן אי כהילל אי כרבנן וכדאיתא בפ' ע"פ הן אמת דמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' חו"מ נראה לכאורה דפסק כהלל שכ' בסדר של זמן המקדש דהיה כורך מצה ומרור ואוכלן יחד והיינו כהלל וכמש"כ הראב"ד ז"ל שם ובזמה"ז הוא דעבדינן תרתי אפילו אליביה דהלל כדאיתא שם בע"פ וא"כ פסק בתרווייהו דאין מבטלות בין במצות בין באיסורין אבל אחרי העיון נראה מפסקו של הרמב"ם ז"ל דלא כהלל דהלח"מ ז"ל הקשה שם אי כהלל הא היה כורך שלשתן כאחת ואמאי כתב לפסח בפ"ע ע"ש ונראה דהרמב"ם ז"ל כתב דבריו ע"פ הירושלמי פ"א דחלה דאיתא התם הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת ואוכלן אמר ר' יוחנן חלוקין על הלל והא ר"י כורך מצה ומרור כאן בזמן המקדש וכאן שלא בשעת מקדש ואפילו תימר כאן וכאן בשעת מקדש שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו פי' דמשני הא דאמר ר"י חלוקין על הלל היינו בשעת המקדש דאיכא ג' מינים ור"י היה כורך מצה ומרור היינו שלא בשעת המקדש דליכא אלא ב' דברים ואמר עוד ואפילו תימר בשעת המקדש חלוקין על הלל במה שכורך שלשתן כאחת דב' מינים רבין על אחד ומבטלו אבל מצה ומרור לחוד יכול לכרוך אפילו בזמן המקדש דבב' מינים לא שייך ביטול וכן היה עושה ר"י אפילו בזמן הזה אע"ג דמרור דרבנן כיון דבב' מינים ליכא ביטול. מעתה דברי הרמב"ם ז"ל הם דברי ר' יוחנן דמצה ומרור מותר בכריכה לכ"ע אבל עם פסח אין לכרוך כרבנן דחלוקין על הלל וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דבשמעתין משמע דמצות פשיטא ליה יותר דאין מבטלין מאיסורין ולדברי הרמב"ם ז"ל הוא להיפך דאיסורין אין מבטלין ומצות מבטלות זה את זה:

והנה אם כי כן נראה בדעת הרמב"ם ז"ל ע"פ הירושלמי הנ"ל דבב' מינים לא שייך ביטול ודווקא ג' מינים רבין על אחד ומבטלו מ"מ מדברי הרמב"ם ז"ל גופא לא נראה כן דבפ' ח"י מה' פה"מ כ' הפיגול והנותר כו' שבללן זה בזה אע"פ שריבה מין אחד על חבירו חייב דאין איסורין מבטלין זה את זה אלמא דגם בב' מינים שייך ביטול כל שריבה אחד על חבירו וא"כ אכתי קשה היכי מתיר לכרוך מצה ומרור ואמאי לא חיישינן שמא ירבה אחד על חבירו ויבטלנו וכדאמרינן בפסחים נמי לא ליכרוך אינש מצה ומרור כו' ועדיין צ"ע ובירושלמי התם מסיק להא דר' אלעזר איפכא כשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך אין מצות מבטלות ואין חולק על הלל ע"ש:

ע"ב גמרא מאן שמעת ליה דאמר מב"מ לא בטיל ר"י כו' מכאן נמי יש לדקדק לדברי הרמב"ם ז"ל דטומאת מי רגלי הזב הוא משום צחצוחי זיבה א"כ אמאי קרי ליה מין במינו אם נתערב עם מי רגלים טהורים אלא וודאי מוכח כמש"כ לעיל דהם עצמן טמאים ולאו משום תערובות ועיין בחי' סוף נזיר מה שכתבתי שם:

שם תוס' בד"ה דמר סבר גוזרין כו' ע"ש שכ' דהך גזירה היינו דלא ליתיה לאכשורי לפסולין ודם התמצית בעינייהו והיינו דלא פליג ר' יהודה בהא והוא כדאמרינן לעיל דף ל"ה דלר"י לא פסול תערובות דם התמצית משום דאין דם מבטל דם וע' שם בתוס' ובמש"כ שם ועיין פירוש המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל ואמר ר"א שהתמצית יש בו דם הנפש לפיכך כשר לכתחילה עכ"ל נראה מדבריו ז"ל שפי' דאין דם התמצית רבה על דם הנפש המעורב בו בעצמו והוא דבר מחודש ולא משמע הכי בכמה דוכתי דא"כ ליחייב כרת על דם התמצית לכ"ע מפני דם הנפש המעורב בו: