קרן אורה זבחים שיח

ירצו לשיטתם הא הוי ליה דיחוי וכדאמר רבא לעיל השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא מרצי ואי משום דמדאורייתא מרצו ע"י תערובות לא ירדו ומרצה כמו שכ' התוס' ז"ל א"כ לר"א נמי לא תיקשי דהוי לה דיחוי. ולקמן במתניתין דנתערבו דמים בדמים משמע להדיא דלתנא דמתניתין ג"כ לא פליג ר"א אלא בבע"מ ומשום דע"י תערובות ירצו דתנן התם נתערב בדם פסולים ישפך לאמה ובסיפא תנן דם תמימים בדם בע"מ ר"א אומר כו' הרי מבואר דלא פליג אלא בבע"מ ולקמן יתבאר עוד בזה בס"ד:

שם גמרא לא הכשיר ר"א אלא שנים שנים כו' כבר הבאתי לעיל פירוש הרמב"ם ז"ל דאהקרבה קאי אם כבר קרב שנים שנים ועיין במפרשי דבריו שדקדקו מפשטא דשמעתין דלא משמע הכי. ולי יש עוד לדקדק בשלמא הכא א"ש לישנא דלא הכשיר אלא שנים שנים דקאי אראש ואכרעים אבל לקמן במתניתין דכוס בכוסות מאי קאמר התם דלא הכשיר ר"א אלא שנים שנים הא ליכא אלא זוג אחד שקרב תחילה אלא וודאי משמע דקאי אשארא דלא יקרבו אלא שנים שנים וק"ל:

שם תוס' בדם בהמה או בדם חיה כו' והקשו היכי זריק ליה הא הוי חולין בעזרה וכ' ג' תירוצים בזה אי משום דעיקר זריקתו משום הכשר והכשר והפסול מעורב לכ"ע מותר ולא דמי לאברים באברים דהוי יבש ביבש. או משום דחולין בעזרה לאו דאורייתא אפילו העלאה או משום דבחולין ופסולין לכ"ע שרי לשם עצים ומים דלא נאסר אלא במידי דהקרבה כמו בשר חטאת כו'. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל מה שכתבו בתי' הב' דחולין בעזרה לאו דאורייתא לזה יקשה הא איתא לעיל בפ' כל הפסולין דהמקריב איברי חיה עובר בעשה אלמא דבחיה לכ"ע איסורא איכא ואטו משום דחולין היא קיל ואינו עובר. ונהי דבנזיר משמע דהעלאה וזריקת חולין ג"כ לאו דאורייתא למאן דס"ל הכי היינו במין הראוי להקרבה כמו בהמה ועוף אבל חיה דאפי' הקדישה והקריבה עובר בעשה כל שכן חולין גרידא ובתי' בתרא כ' דכל הני דלא חזו להקרבה כמו חולין ופסולין אפילו לרבנן שרו לשם עצים דלא אסרי אלא במידי דחזי להקרבה וזה הוא איפכא מסברת רבנן אליבא דר"י לעיל דבשר חטאת מודו דשרו לשם עצים אבל בע"מ אסור גם לשם עצים ורובע ונרבע ושאר פסולין לכ"ע אסור גם לשם עצים אלמא דפסולין חמירי ולקמן ד' ע"ט ע"ב בתוס' בד"ה במאי קמיפלגי כו' משמע דלא כתבו להך סברא דפסולין כ"ע מודו דשרי לשם מים אלא היינו דווקא אם נתערב לח בלח ומשום דיש בילה והיינו כסברתם בתי' קמא אבל איברים באיברים וכוס בכוסות פסולין גריעי מחטאת וכדאמר ר"י לעיל ולקמן גבי כוס בכוסות דברובע ונרבע ושאר פסולין לכ"ע לא אמרינן רואה אני כו' אבל הכא משמע מדבריהם דאפי' יבש ביבש כמו איברים באיברים או כוס בכוסות מודו רבנן בפסולין דאמרינן רואה אני וכמש"כ דלא אסרי רבנן אלא במידי דהקרבה כגון איברי חטאת באיברי עולה ויתבאר בזה לקמן בפירקין בס"ד:

שם תוס' בד"ה רואין כו' ע' בתוס' סוטה דף י"ו ע"ב בד"ה מביא מים שדם ציפור כו' מה שהקשו שם ומה שכ' שם בחידושי:

דף עח משנה אם לא נמלך ונתן כשר וכ"כ הרמב"ם ז"ל וקשה אמאי לא הוי דיחוי וכדאמר רבא לעיל אי אקריב לא מרצי והכא שחוטין הם ולכ"ע נדחין וא"ל כיון דלא שאל ולא נמלך כלל לא חשיב דיחוי דא"כ מאי פריך לעיל לרבא מהא דקנין אם לא נמלך ונתן כשר וי"ל דהכא לא חשיב דיחוי כיון דמן הדין כשר להזות אלא דגוזרין גזירה במקדש זה לא חשיב דיחוי וראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' פסה"מ הלכה כ"ג שכ' דם שנתערב בדם פסולין כו' ישפך הכל כו' ואפילו קרבו כל הכוסות חוץ מאחד מהם ישפך לאמה וכל אותן הזבחים פסולין נתערב בדם התמצית ישפך לאמה ואם לא שאל ונתן כשר ולכאורה דבריו ז"ל קשיין אהדדי דבדם פסולין כ' וכל אותן זבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות כבר ואין מרצין ובדם התמצית כתב אם לא שאל ונתן כשר ועיין בלח"מ ז"ל שם והיה נראה דברישא מיירי בכוס בכוסות בהא שפיר כל הזבחים פסולין אפילו אם קרבו כל הכוסות דדווקא בבע"ח שנתערבו הוא דמרצה אי אקריב משום דבע"ח אין נדחין אבל שחוטין כמו כוס בכוסות וודאי נדחין ואין מרצין אפילו דיעבד ובסיפא מיירי כגון שנתערב דם התמצית בתוך דם כשר דלא נדחה אלא משום גזירה זה לאו דיחוי הוא ואם לא נמלך ונתן כשר אבל עדיין אינו מיושב הא במתניתין עירוב פסולים ותמצית בחדא בבא תנן ואם לא נמלך ונתן כו' קאי אתרווייהו ומ"ש דהרמב"ם ז"ל חילק בינייהו. וע' תוס' ז"ל לעיל שכ' דגם לתנא דמתניתין בבע"מ בדיעבד מרצין ומדברי הרמב"ם לא משמע הכי:

שם גמרא אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל והיינו משום דנדחה וכמש"כ רש"י ז"ל וא"כ למאן דלית ליה דחוין אפילו דם לתוך מים כשר דחוזר ונראה. ולפ"ז לא אתי שפיר תי' של התוס' ז"ל לעיל בד"ה רואין דהא דדייק מדם פר ושעיר דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז משום דכשמערה טיפה ראשונה ראשון ראשון בטל. ולפי הנ"ל אכתי תיקשי למאן דלית ליה דחויין מנ"ל הא דעולין או מב"מ אין מבטלין זא"ז. וי"ל דבדיחוי כי האי כ"ע מודו כיון דראשון ראשון נתבטל ולא היה עליו שם דם וכי הדר נפל תו לא איחזי. אלא דא"כ לענין כיסוי אמאי אינו כן נהי דאין דיחוי אצל מצות אבל דיחוי כי האי אפי' לענין כיסוי דלמא אינו חוזר וניעור דמהיכן למד דאין דיחוי אצל מצות מהא דכסהו הרוח וחזר ונתגלה ומנ"ל דבכה"ג נמי אין דיחוי ועיין תוס' חולין פ' כיסוי הדם שהאריכו בזה וכתבו שם דבעלמא פשיטא לן דחוזר וניעור והכא לא מיפסיל אלא משום דיחוי עיין שם:

שם גמרא הפיגול והנותר כו' שבללן כו' פירש"י ז"ל דהבלילה הוא בשעת אכילה ולעיסה וא"א שלא ירבה מין על חבירו כו' ולשון הש"ס שבללן זה בזה לא משמע הכי והתוס' ז"ל הקשו על פירושו כמה קושיות חדא דאם אכל את כולן והתרו בו אל תאכל פיגול או נותר או טמא שיש כאן וודאי לוקה אע"פ שלא נתברר איזה איסור כיון דחד איסור יש כאן וודאי ואי לא התרה בו אלא משום חד איסור פשיטא דפטור. והתוס' ז"ל ביבמות דף ק"א נראה דלא חשו להאי קושיא וחילקו דדווקא התם דהכה שניהם בבת אחת מתרין בו על לאו דהכאת אביו אבל הכא דלא ידעינן איזה לאו עובר אי פיגול או נותר אפילו התרה על שניהם חשיב התראת ספק וא"כ י"ל דהתראת ספק כזו לא באה לכלל התראת ספק דפליגי ר"י ור"ל והכא י"ל דר' יוחנן מודה לר"ל דלא הוי התראה כיון דלא יתברר לעולם איזה לאו עובר. ועיין כריתות דפליגי תנאי לענין חטאת בכה"ג וראיתי בירושלמי פ"א דחלה דבעי התם עיסה בלולה מכל חמשת המינים דמצטרפים זה עם זה בבלול מהו שילקה על חלתן ד"ת ואומר ר"ל דאין לוקה על חלתן ד"ת אמר ר"י בר אחא ר"ל כדעתיה דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר"י אמר לא ביטלו זא"ז ור"ל אמר ביטלו זא"ז ה"נ המינים מבטלין זא"ז אמר ר' יוסי לא דמיין תמן אמר זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור פי' דלא דמי הא לפיגול ונותר ששחקן דכבר היה איסור וי"ל דאין איסורין מבטלין זא"ז אבל הכא כבר ביטלו עד שלא נעשו איסור דתחילת העיסה נעשה על ידי ביטול ולא חל האיסור כלל אילו אחד עשה חמש עיסות מה' מינים ואח"כ עירבן אחר שנעשו איסור ואמר ר"ל אין לוקין על חלתן יאות זה היה דומה לפיגול ונותר שעירבן משמע דלר"ל *דפיגול ונותר בכה"ג ג"כ אין לוקין על חלתן ולפי הנ"ל קשה הא לאו התראת ספק היא דוודאי עובר על לאו דחלה ונראה לשיטת הירושלמי דב' מינים רבים על אחד ומבטלו פטור הוא לגמרי דכל אחד מבטל לחבירו ואין בכ"א כשיעור ולא הוי אפילו התראת ספק וכמו שהקשו התוס' לקמן אשמעתא דר"ל ור"י דפליג עליה דר"ל ואמר דאין איסורין מבטלין שפיר איצטריך להא אף על גב דבלא"ה ס"ל בעלמא התראת ספק שמה התראה והיינו משום דהכא מודה ר"י דלא הוי התראה וכנ"ל ועוד דר"י אתי לאשמעינן דמחייב אתרווייהו אפיגול ואנותר משום דאין מבטלין זא"ז ור"ל פוטר לגמרי והיינו משום התראת ספק וע' בתוס' פ' כלל גדול שחקרו שם בתולדה אי צריך להתרותו משום האב ומסקו התם דאין צריך להתרותו משום האב ואם התרה אותו סתם אל תשמר חייב אע"ג דלא הודיע לו איזה אב הוא וא"כ משמע קצת דאין צריך לברר לו הלאו בשעת התראה כי היכי דאם שימר חייב אע"ג דאינו יודע איזה מלאכה היא זו אי בורר אי מרקד אבל מהא לא אריא דהתם יכול להתרותו סתם בלאו דמלאכת שבת איזה שהיא דכל מלאכת שבת בלאו אחד נאמרו אבל הכא דלאוין חלוקין הם אפשר דלאו התראה היא אם לא בירר לו איזה לאו הוא. ולקמן יתבאר לשיטת הרמב"ם ז"ל דלאו דתרווייהו הוא משום לא יאכל כי קודש כו' כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וא"כ ה"נ חד לאו הוא ואחר כל הנ"ל התוס' ז"ל הכא פשיטא להו דהוי התראה בכה"ג לכ"ע וא"כ אמאי פטור לר"ל מכולם הא בחד לאו עבר וודאי:

ועוד הקשו דלא לחייב כלל אפי' אחד מינייהו כיון דנתערב בו מחבירו ואין מצטרף לו לפירש"י ז"ל שנתן כזית מזה וכזית מזה לתוך פיו ובאמת לפ"ז לא אשכחן אוכל ב' איסורין כאחד דליחייב אליבא דר"ל דאיסורין מבטלין זה את זה וא"כ היכי פריך בפשיטות בכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת כו' וניתני ה' חטאות וכגון דאכל ג"כ כזית פיגול והיכי מקשי הש"ס בפשיטות הא *צ"ל בכה"ג דפיגול ונותר ג"כ כו'