קרן אורה זבחים שטז

הקרבנות וכ"כ התוספת ז"ל בגיטין שם. אלא דצ"ע אי עובר בזה משום בל תאחר כיון דאינו יכול להקריבה משום סמיכה ונראה דנ"ל כאן או שהיה עובר עליהם בבל תאחר ומש"כ עלה דהא דאמרינן כל מ' שנה במדבר כו' ומשלחין כו' היינו תמידין שבכל יום קשה ג"כ למ"ד דנאסר להם בשר תאוה והקריבו הכל שלמים מא"ל ומש"כ דטמא היינו זב ומצורע הוא דלא כמשמעותא דהש"ס במועד קטן דמצורע אינו משלח קרבנותיו וכתבו התוספת ז"ל שם דדוקא טמא שרץ משלח קרבנותיו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש. וא"כ הדק"ל אמאי משלחין ולא עבדי סמיכה הא יש לו תקנה שיטהר. ולפענ"ד נראה דוודאי סמיכה לא מעכבא והרבה מקריבין בלא סמיכה כמו נשים וכל אינך דתנן במתני' דמנחות וערל וטמא ג"כ בכלל זה כיון דאין ראוין לסמוך אין עליהם חובת סמיכה ויכולין להביא קרבנותיהם בלא סמיכה וכי בשביל זה לא יקריבו קרבן ולא מצינו זאת בתורה דמי שאינו יכול לסמוך לא יביא קרבן ומהאי טעמא לא תיקשי נמי מהא דאין ראוי לבילה כו' דזה לא בא לכלל זה דכיון דאין ראוי לסמיכה ליכא חובת סמיכה עליו כלל ולא ימנע בשביל זה להביא קרבנו ולא פריך הש"ס הכי אלא במתני' דחובת סמיכה על בעל הקרבן וזה אינו יכול להקריב קרבנו בלא סמיכה וכן השולח חטאתו הבעלים מחוייבים להביא קרבנו ולסמוך אבל בהמה הנמצאת דליכא בעלים שפיר מקריבין אותה בלא סמיכה והתו' ז"ל האריכו בזה בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי:

דף ע"ה גמרא ואם נתן מתנה מכל אחד כו' מלשון רש"י ז"ל נראה דלא הוי גרס אלא להאי בבא ואם נתן מתנה אחת כו'. ומדברי התוס' ז"ל נראה דלא הוי גרסי אלא אידך בבא ואם נתן ד' מכולם יצא אבל נוסחא דקמן דגריס תרווייהו אין לי ישבה כו' ובתוספתא איתא כגירסת התוס' ז"ל. ומש"כ רש"י ז"ל בד"ה ארבע מתנות שתים שהן ארבע קאמר היינו משום דמיירי בין בחטאת בין בעולה וכן איתא בתוספתא ע"ש:

ע"ב גמרא בכור לב"ש אין מאכילין לנדות תמורתו מהו כבר דקדקתי בחי' בכורות אמאי לא מיבעי' ליה לענין אכילת זר דאמרי ב"ש במתני' שם דבכור אינו נאכל לזרים תמורתו מהו והא דאין מאכילין לנדות ברייתא היא. ומלשון התוס' ז"ל בד"ה בכור אינו נפדה כו' נראה דס"ל דתמורת בכור נאכל במומו לבעלים ולא אדע מנ"ל הא ועוד דא"כ דלאו מתנות כהונה הוא פשיטא דנאכל לנדות ג"כ כמו שאר פסולי המוקדשין כדאיתא בבכורות שם דלא אמרו ב"ש אלא בבכור ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות בכורות מבואר להדיא דתמורת בכור לכהן כמו הבכור עצמו. וא"כ אין צורך לכל מה שהאריכו בד"ה בכור כו' דלענין מה שאמרה תורה דבכור אינו נפדה מיבעי ליה בתמורתו אי נפדה דבכור עצמו ע"כ הא דאינו נפדה היינו דלא מהני פדיון וצריך ליתנו לכהן דלגיזה ועבודה בכל פסולי המוקדשין לא מהני פדיון וכמש"כ התו' ז"ל ולמה נאמר בבכור לא תפדה אלא ע"כ אתי לאשמועי' דצריך ליתנו לכהן ושפיר מיבעי' ליה בתמורתו מאי ומש"כ התו' ז"ל דמיבעי ליה אם חלה קדושה על המעות צ"ע דא"כ חומר הוא בתמורה מבכור דבבכור לא חל קדושה על המעות ובתמורה חל קדושה על המעות. אלא דאכתי קשיא ליה במעשר דתנן ג"כ דאין לו פדיון למאי נפקא מינה בהא דאין לו פדיון כיון דאסור בגיזה ועבודה אפי' אחר פדיון וגם נאכל במומו לבעלים כמו כל פסולי המוקדשין וע' בבכורות פ"ב במתני' דיש עוד כמה חילוקים בין פסולי המוקדשין שנפדו לבכור ומעשר שנאכל במום ומד' התוס' ז"ל נראה דמפרשי הא דתנן התם בתמורה הרי הן כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים היינו לבעלים הראשוני' אבל באמת הכהן הוא בעליו של בכור וצריך עיון:

שם גמרא בכור אינו נפדה כו'. בכור אינו נשקל כו' הני תרתי בעיא חדא בחברתא שייכא דאם נפדה ממילא נשקל בליטרא דאיכא הנאה להקדש ופשיט לה מברייתא ותמורתן כיוצא בהן ובמתני' דתמורה נמי תנן תמורת בכור כו' הרי אלו כבכור ומעשר ופירש"י ז"ל התם דאינו נשקל בליטרא וצ"ל דלשון הברייתא ותמורתן כיוצא בהן דייק ליה טפי דלכל מילי כיוצא בהן:

שם גמרא כלום הקנה זה אלא מה שהקנו לו ע' בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' איסורי מזבח שכת' דאין יכול להתפיס אלא דבר הקנוי לו קנין גמור ולא זכיתי להבין דקדוק לשונו ז"ל דבר הקנוי לו קנין גמור משמע דמקצת קנין יש לו אלא דאין לו קנין גמור והרי אין לו קנין כלל בזה וצ"ע:

שם תוס' בד"ה שביעית אין לוקחין כו' ולא דמי למבשל ירק כו' דהירק מיתקן ע"י השמן כו' ולקמן לא משמע הכי דקאמרי א"ה איפכא מיבעי ליה אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית ולדברי התוספת ז"ל הא כה"ג שרי לכ"ע כיון דהירק מיתקן בהכי. אבל הרע"ב והרמב"ם ז"ל פי' דהמיעוט הוא באכילת שביעית שאם יטמא ישרף כתרומה שנטמאת. ולפ"ז בלא"ה א"ש דמשום מיעוט שמן תרומה לא חיישינן כיון דאין לה זמן וע"כ צ"ל כל להנך דס"ל דמותר לאכול גם אחר הביעור כמבואר בתוי"ט פ"ט דשביעית משנה ח' וע' בתוס' ר"ע פ"ח שם מש"כ אלא דלא משמע הכי לקמן בגמ' דא"כ מאי אהני דתרומת ירק דרבנן כיון דהאיסור הוא משום מיעוט אכילת שביעית וע' תו' חדשי' שם אבל מהא דאסרי רבנן ליתן תבלי תרומה לתוך הקדשים מוכח דהאיסור משום מיעוט שמן אכילת תרומה ובירושלמי שביעית מייתי ברייתא דאין לוקחין שביעית בדמי מעשר שני ובעי למימר דבמחלוקת שנוי' ולר"ש שרי ומשני התם דלא שרי ר"ש אלא בתרומה דאוכלי תרומה זריזין הם וישמרו שלא יבא לידי פסול. משמע דלא ס"ל לחלק בין לכתחילה לדיעבד ובקושייא דאביי ממתני' דמעשר שני ופריך התם מהא דאמר ר"ש חבורת כהנים שאכלו בפסחים סוף פ' מי שהיה טמא ומשני דאוכלי פסחים ג"כ זריזין הם ומתני' דילן אשם שנתערב בשלמים פשיטא דזריזין הם דכהנים בעזרה זריזים הם וא"כ שלמי' שנתערב במעשר ר"ש נמי מודה דדוקא אוכלי פסח בזמנו זריזים הם כדאיתא התם בירושלמי ובסוף בכורות איתא דאפי' שלמים ומעשר גם כן יאכלו כחמור שבהם וע' מה שכתבתי שם:

דף עו תוס' בד"ה אין לוקחין תרומה כו' וכת' ז"ל דבמשנה משמע דהאיסור הוא משום מיעוט אכילת מעשר ובירושלמי איתא לתרווייהו טעמי ותני מפני שהוא ממעט באכילתו ואכילתן ע"ש. והיה נראה דרש"י ז"ל לא פי' משום אכילת מעשר משום דמהא אין ראיה דר"ש יליף בק"ו דהתירה התורה ליקח שלמים בכסף מעשר כש"כ תרומה כדאיתא במתני' התם אבל מיעוט אכילת תרומה לא אשכחן התירא כה"ג וש"מ דלא חייש ר"ש שיביאנו לידי פסול אפילו לכתחילה. וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' מע"ש ופ"ה מה' שמיטה. ובהכי ניחא קצת הא דקאמר ליה רב יוסף לאביי אמאי לא תותביני' מהא אין מבשלי' כו' דאטו כי רוכלא כו' הא כבר אקשי ליה ממשנה הקדומה השנויה במסכת מע"ש ואישתיק ליה אבל לפי הנ"ל י"ל דרב יוסף תני משום מיעוט אכילת מעשר ומהא ליכא למיפרך דר"ש יליף בק"ו משלמים להכי קאמר ליה אמאי לא תותבי' מהא דשביעית ודו"ק:

שם תוס' בד"ה למחרת כו' ע' מה שכתבתי בזה בחידושי למס' נזיר באורך:

ע"ב תוס' בד"ה לוג מאי איכא למימר כו' כיון דעביד מינה עבודה כו' כוונתם דהכנסת חולין לעזרה לבד ליכא איסורא כ"כ וכמש"כ לקמן בד"ה וחולין כו'. אבל כיון דעביד עבודה איכא איסורא דאורייתא כמו שחיטה ושאר עבודות. והקשו ליקדש קדושת דמים על תנאי דע"כ פורתא מקדיש ליה קדושת דמים וליקדש לכולי' קדושת דמים ויוכל לעשות כל עבודות מצורע משמע מדבריהם דכל שקדוש קדושת דמים אין בו איסור חולין בעזרה אפילו באיזה עבודה. וא"כ יקשה לכאורה בכל הני דלא מצי מייתי קרבן מספק משום דהוי חולין בעזרה הא איכא תקנתא דמקדיש קדושת דמים ופריק לי' וי"ל דלדידן דקי"ל דקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף א"כ ליכא קדושת דמים כלל דמיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחית ליה קדושת הגוף וכי קאמרינן הכי לר"ש דלא ס"ל האי מיגו כדאיתא בתמורה ואליביה קדיש קדושת דמים לחוד ומצי למיפרק ליה אלא דאכתי איכא למידק הא דדחקינן בנזיר למ"ד דמדיר בנו כדי לחנכו במצות דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ואמאי לא קאמר דמקדיש ליה קדושת דמים וא"ל משום דעופות אין לו פדיון דז"א דע"כ אין לעוף פדיון אלא אחר קדושת הגוף. אבל אם מתחילתו לא קדיש אלא קדושת דמים יש לעוף פדיון כמבואר במנחות ריש פ' המנחות והנסכים והיה נראה דבאמת לא מהני קדושת דמים להוציא מן האיסור חולין בעזרה ודווקא בההוא פורתא הוא דשרי למלאות חסרון הלוג דכי עביד עבודה עיקר הזאה הוי מדבר הקדוש קדושת הגוף והוי כמו שיתערב דם קדשים בדם חולין דיכול להזות אבל אם כולו קדושת דמים אסור לעבוד בו עבודה ועוד נראה דאיסור עבודה בחולין אינו בכלל איסור חולין בעזרה דחולין בעזרה לא נאסר אלא שחיטה לשם חולין ובהא איכא תנא דס"ל דלאו דאורייתא היא אבל לעבוד עבודה בחולין איסור אחר הוא בכלל איסור כל הפסולין לגבי המזבח דאסור לזרוק ולהקטיר וא"כ במתנות הלוג דלאו במזבח הם י"ל דלית בהו אלא איסור כניסת חולין לעזרה וכתבתי קצת בזה בחי' נזיר שם ודברים אלו צ"ע ע' תו' ז"ל בחולין וב"ב: