קרן אורה זבחים שי

דנבילה להכי כתב רחמנא ואכל לא תאכלוהו דלענין אכילה איכא עליו לאו דנבילה ולהכי אצטריך תרווייהו דחד מחבריה לא ילפינן ולמ"ד אחע"א בלא כולל ומוסיף בלא"ה ניחא דלדידיה אצטריך טריפה למעוטי טמאה דמנבילה לא שמעינן לה כיון דאחע"א גם טמאה ישנה בבל תאכל נבילה וכמו שיבואר לקמן בזה:

שם גמרא ור"מ חד למעוטי שחיטה כו' וחד למעוטי עוף טמא ור"י עוף טמא מנבילה נפקא וכתבו התוס' ז"ל הא דר"מ לא נפקא ליה מנבילה דס"ל איסור חל על איסור. וקשה לי לר' יוסי מא"ל ומאי עביד בהני טריפה דכתב רחמנא נהי דחדא אצטריך למעוטי שחיטה שהיא לפנים אבל אידך למה לי דלמעוטי עוף טמא לא אצטריך דהא ר"י לית לי' אחע"א ומנבילה שמעינן לה וי"ל דלר' יוסי אצטריך חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחד לגלויי דמליקה שהיא לפנים אינה מטמאה אבל לר"מ לא צריך קרא למליקה שהיא לפנים כיון דאפילו במליקת טריפה מטהר אע"ג דאין מתרת את האיסור אלא דא"כ לר"י נמי הא אצטריך למליקה שהיא לפנים ומנ"ל למעוטי טריפה ששחטה אלא ע"כ מליקה שהיא לפנים דאינו מטמא ושחיטה שהיא לפנים מחד טריפה נפקא והא בהא תליא דאי מליקה שהיא לפנים מטמאת לא איצטריך קרא לשחיטה שהיא לפנים דאינו מטמא ודווקא אי מליקה שהיא לפנים אינו מטמא אלמא דבפנים עיקר מצוה במליקה שפיר ה"א דבשחיטה הוי נבילה וי"ל דרבי יהודה דממעט מנבילה עוף טמא דיצא זה שאין בו משום בל תאכל נבילה ס"ל כר"ש ביבמות דהאיסור השני אין לו חלות כלל אפילו לקוברו בין רשעים גמורים ולהכי ממעט ליה יצא זה שאין בו משום בל תאכל נבילה וכן ממעט ר"ש גופיה טבל דאין יוצאין בו ידי מצה דאין בו משום בל תאכל חמץ. אבל ר' יוסי ס"ל ביבמות דחייב שתים וכדמסיק התם לקוברו בין רשעים גמורים וחל שם איסור השני ג"כ א"כ אין למעט דיצא זה דאין בו משום בל תאכל נבילה דהא יש בו שם לאו דנבילה ג"כ ושפיר אצטריך טריפה למעוטי עוף טמא גם לר' יוסי. ועוד נראה דר' יהודה לא ממעט עוף טמא אלא מיתורא דקרא נבילה לא יאכל ע"כ למדרש אתי מי שישנו משום בל תאכל נבילה אבל בלא יתורא לא דרשינן הכי וא"כ לר"מ בלא"ה ניחא דנבילה אצטריך לאשמועינן דשיעור אכילה בכדי אכילת פרס ולא הוי מיותר ואם כן לא שמעינן מינה עוף טמא וכ"כ רש"י ז"ל דמיתורא דריש ר"י הכי ואם כן לרבי יוסי נמי ניחא:

שם גמרא וחד לשיעור בכדי אכילת פרס סד"א כו' יש לדקדק הא ר"מ לית ליה שיעור בכדי אכילת פרס כדאמר במתניתין דכריתות כאלו אוכל קליות. ופירש הרע"ב ז"ל שם דאפילו הפסיק בינתים השיעור לצרף כאלו אכל קליות היינו גרגיר אחר גרגיר ואם לא הפסיק בינתים אלא שהה בלעיסה אפי' כל היום כולו חייב וא"כ לית ליה כלל שיעור אכילת פרס באכילת איסור והיכי אמרינן הכא לר"מ שיעורא דאכילת פרס. וראיתי שם בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שפירש כאלו אוכל קליות היינו דר"מ מחמיר דווקא אם לא הפסיק בינתים אפילו שהה באכילה ולעיסה כאלו אכל קליות זא"ז בלי הפסק חייב ולפ"ז יש לומר דר"מ לא פליג אלא אם לא הפסיק בינתים אבל אם הפסיק מודה דאין מצטרף אלא בכדי אכילת פרס כדאמרינן הכא ובזה י"ל דדווקא לר"מ דאיכא שיעור אחר כאלו אוכל קליות ה"א דטומאת נבלות העוף דחידוש הוא מצטרף אפילו אם הפסיק בינתים בכדי אכילת קליות כאלו לא הפסיק אבל לר' יהודה דליכא שיעור אחר לא אצטריך קרא לנבילת העוף דאם לא בכדי אכילת פרס ליכא שיעור לדבר ופשטא דשמעתא בכריתות שם משמע כדעת הרמב"ם בפי' המשנה ודעת הרע"ב ז"ל צ"ע וכבר הערותי בזה בחידושי נזיר בשיטתא דטכ"ע בהא דאמרינן בפסחים הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס ע"ש:

ע"כ גמרא מטהר היה ר"מ כו' ואפילו באווזין ותרנגולים צריך לדקדק מ"ט דר"מ בהא הא אווזין ותרנגולין לא קדשי אלא קדושת דמים ואפילו עוף יש לו פדיון בכה"ג כמש"כ רש"י ז"ל בסוף כריתות והיכי שייכא מליקה גבייהו ולולי פירש"י ז"ל הייתי אומר דר"מ ס"ל דאפילו בחולין מליקה מטהרת כיון דבקדשים כך היא מצותה הויא כשחיטה תדע דהא בשמעתין משמע דערף עז אי לאו דלאו חד מינא הוא היתה עריפתה מטהרת והתם בעז ליכא שום קדושה וכחולין היא דעגלה ערופה עצמה נאסרת בירידתה לנחל איתן איסור הנאה בעלמא אבל עז אין עליו איסור כלל ואפ"ה בעי למימר דעריפה מטהרת ועי' בר"ש פ"א דפרה שהביא דברי התוספתא דחומר במוקדשין מבעגלה שמוקדשין אינן נפדין אלא על מום קבוע כו' משא"כ בעגלה משמע דבעגלה שייך פדיון אלמא דיש בה קדושה ולדידי קשיא טובא אי שייך פדיון בעגלה כמו בפרה א"כ אמאי קאמר הש"ס בפ' אותו ואת בנו דלמ"ד עגלה לא נאסרה מחיים הא דתנן התם דלר"ש שחיטת עגלה הוי שחיטה שאינה ראויה אינה משנה ואי יש לה פדיון אפילו אי נאסרה מחיים הוי שחיטה ראויה כי היכי דאמרינן בפרה התם דאינה משנה משום דיש לה פדיון אלא משמע דבעגלה לא שייך פדיון כלל אלא איסור בעלמא הוא דרביע עלה בירידתה לנחל איתן ואין לה שום היתר אבל ליכא עלי' שם קדושה וא"כ הכא בעז וודאי לא נאסרה וחולין גמורים הוא ואפ"ה מיבעי ליה אי עריפה מטהרתה אלא דקשה הדבר לומר כן דלר"מ מליקת חולין מטהרת ועדיין צ"ע ועי' בה' רוצח וש"נ בד' הרמב"ם ז"ל דתצא ותרעה בעדר ע"ש ובמפרשי דבריו שם דאע"ג דחל האיסור בירידתה לנחל איתן מ"מ אם נמצא ההורג תצא ותרעה בעדר משום דהוי כהקדש טעות משמע קצת דיש בה קצת קדושה אלא דיש לומר דמד' הרמב"ם ז"ל מוכח איפכא דליכא עלי' שום קדושה אלא איסור בעלמא והיינו כשעומדת לעריפה מירידתה לנחל איתן מתחיל האיסור אבל נמצא ההורג דאינה עומדת לעריפה פקע האיסור מינה ותצא ותרעה בעדר ועי' בחי' סוטה ודו"ק:

שם גמרא ערף עז מהו כו' משמע דערף את הטריפה פשיטא דעריפה מטהרת כמו מלק את הטריפה ובירושלמי סוף סוטה מיבעי ליה עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה ובעי למפשט ממתניתין דחולין פ' אותו ואת בנו השוחט את הטריפה אלמא דשחיטה מטהרת את הטריפה כך פי' הק"ע שם והוא דחוק היכי ס"ד לפשוט עריפה משחיטה דהא לא מיבעי ליה אלא בעריפה ועוד דאמאי לא פשיט ממתניתין דפ' בהמה המקשה דתנן בהדיא דשחיטה מטהרת טריפה מטומאתה ועוד דמאי פשיט ליה התם מהא דד' ר"מ אפילו ערפה חייב משום אותו ואת בנו והיכי שמעינן מינה דאפילו טריפה מטהרת דילמא הא דעריפה חשוב כשחיטה היינו היכא דהיתה בהכשר אבל טריפה דפוסל בעגלה מנ"ל דעריפתה מטהרתה ונהי דלר"מ משמע בשמעתין דעריפה מטהרת הטריפה כמו מליקה היינו ממתניתין דהכא אבל לא ממשנה דחולין דהעריפה היה בהכשר והיה נראה דצ"ל חד סב שאל מהו שתטהר עריפתה מטומאתה ועריפה כמצוותה מיבעי ליה אי מטהרת ופשיט ממתניתין השוחט את הטריפה וכו' ותנן התם עגלה ערופה נמי חייב אלמא דחשיבא כשחיטה ואמר להו אנא בעי עריפה ואתון פשטון לי שחיטה דהשוחט קתני ואמרו לו האמר ר' ינאי דר"מ אפילו עריפה חייב משום אותו ואת בנו הרי דעריפה ג"כ חשיבא כשחיטה אמר להו מדר' ינאי אתון מגיבין לי ולקמן שם במשנה בנמצא ההורג כו' אמר ר' אמי משום רשב"ל דר"מ אם ערפה פטור דעריפה לא הוי כשחיטה לענין אותו ואת בנו ומכל הנ"ל משמע דשיטת הירושלמי דלענין חיוב אותו ואת בנו בעינן שחיטה דווקא ועריפה כמצותה הוי כשחיטה ומטהרת מטומאתה לר' ינאי וקשה קצת דבני מערבא אהדדי דבתלמודין ביומא פ' ב' שעירים איתא אמרי במערבא דחייתו לצוק זה הוא שחיטתו וחייב משום אותו ואת בנו אלמא דלא בעינן שחיטה כלל אלא איזה מיתה שיהי' כל שהיא כמצותה חייב וי"ל דהיינו הא דפליג ההוא חד סב עם רבנן דקיסרין דההוא סבא ס"ל דאין ראי' ממתניתין דחולין דמטהרת מטומאתה משום דס"ל אפילו אי אינה מטהרת חייב אפילו בעריפה דזה היא מצוותה ועריפתה זו היא שחיטתה וה"נ דחי' לצוק זו היא שחיטתה והיינו הא דאמרינן דאמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ורבנן דקיסרין ס"ל דאינו חייב משום אותו ואת בנו אלא בשחיטה ועריפה נמי כשחיטה היא ומטהרת מטומאתה וכן משמע ביומא דאיכא פלוגתא בזה ומאן דמוקי התם כחנן משמע דלרבנן לא אשכחן מח"ז בשעיר דלא ס"ל דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ועי' שם בתוס' יומא ובחולין פ' אותו ואת בנו מה שהקשו דאמאי לא מוקי השוחט בעגלה היינו עורף ופוטר ר"ש משום דהוי שחיטה שאינה ראויה וביומא כתב דלרבי שמעון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לא ס"ל דחייתו לצוק דשעיר ועריפה דעגלה הוי שחיטה וזה צ"ע לפי משמעות שיטת הירושלמי דאי מטהרת מטומאתה הוי שחיטה ובתלמודין פשיטא לן דמטהרת מטומאתה וא"כ שפיר הוי שחיטה לענין או"ב ועל הרמב"ם ז"ל קשה קצת שלא ביאר בהלכות שחיטה דאעריפה נמי חייב כיון דפסק בה' עבודות יוה"כ דאפילו דחייתו לצוק הוי שחיטה כש"כ עריפה דמטהרת מטומאתה ובעגלה טריפה פשיטא דלדידן דקיי"ל דמליקה אין מטהרת טריפה ה"ה דעריפה אינה מטהרת טריפתה ואם נטרפה קודם ירידתה לנחל איתן נראה דהוי חולין גמורים אלא אפילו נטרפה לאחר ירידתה ג"כ היה נראה דתצא ותרעה בעדר לשיטת הרמב"ם בנמצא ההורג דפקע