קרן אורה זבחים רסט

מקדש בפנים כו'. וי"ל דלר"י פשיטא דמהאי טעמא הואיל וכל מעשיה בחוץ קאמר דאפילו בכלי חול בחוץ שרי. אלא דלר"ח בר"י דאמר מקדש בפנים משמע דבעי קידוש כדין בעי למיפשט מיניה דיציאה לא פסלה וקאמר דלר"ח נמי מהאי טעמא הוא דלא מיפסיל ביוצא. והרמב"ם ז"ל לשיטתיה שכ' דבכל העבודות כשר ביציאה לחוד לא איצטריך לטעמא דהואיל וכל מעשה כו' אהא דמקדש בפנים ויוצא כיון דא"א בע"א ובכל מקום בדיעבד כשר. להכי לא כתב להאי טעמא אלא אהא דמקדש בכלי חול בחוץ:

שם תוס' בד"ה יציאה כו' והא דאמר בכל שעה כו' עי' מהרש"א ז"ל בסוכה (דף נ') שהקשה הא התם משום בלילה הוא דאיצטריך מקום זריזים כדאיתא התם ועי' צ"ק ז"ל. וי"ל עוד דע"כ לר"ל דאמר דבלילה בחוץ כשרה צריך ג"כ לומר דמ"מ איתיה למנחות במקום זריזים מאורחא דמילתא דאל"ה תיקשי אליביה מתני' אהדדי דמצה אינה נילושת בפושרין ומנחות נילושות בפושרין:

שם בא"ד ומהאי טעמא יתכן פירש"י דהכא. עי' מהרש"א ז"ל שם בסוכה שכתב כן מסברא דנפשיה עיין שם:

דף כא גמרא והא פרה דטמויי מטמינן ליה כו' גם כאן קשה היכי שייך היסח הדעת בזה כיון דהכל לצורך עבודה והטומאה ג"כ לצורך היא להוציא מלבן כו' ולא אסח דעתיה מעבודה כלל. וצ"ל דמ"מ כיון דבשעת טומאתו לא חזי לעבודה איכא למיחש להיסח הדעת. ולמ"ד מקדש בפנים כו' א"ש דע"כ היה מקדש קודם טומאתו דהטומאה והטבילה היה בהר המשחה ודייק מינה דטומאה לא פסלה. אלא למ"ד דמקדש בחוץ מנ"ל דלא קידש אחר הטבילה. וי"ל דלהכי כתב רש"י ז"ל ואחר הטבילה מיד כו' דהכי משמע מסדר המעשה דלא היה שום הפסק בין טבילה לסדר המערכה. ומ"מ ק"ק אמאי לא יקדש לכתחילה אחר הטבילה למ"ד דיכול לקדש אפילו בחוץ. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל לענין יציאה דלכתחילה מקדש בפנים ה"נ יקדש לכתחילה אחר הטבילה וי"ל דהא עדיפא שיקדש בפנים ממה שימתין אחר הטבילה לקדש בחוץ. ומסיק שאני פרה הואיל וכל מעשיה בט"י להכי לא פסלא בה טומאה. ואע"ג דעיקר טעמא דמיבעי לן הוא מטעם היסח הדעת ומאי אהני לזה הא דכל מעשיה בט"י צ"ל דמ"מ כיון דקיל להכשיר בה ט"י גם בטומאתה מקילינן דלא למיפסיל בה. ולפי המסקנא לא פסיל בפרה לא יציאה ולא טומאה ואיכא לספוקי אי פסלא בה לינה בקידוש. וי"ל דלא פסלא מתרי טעמי חדא כיון דלינה לא פסלא בפרה גופא כמש"כ הרמב"ם ז"ל שם בפ"ד ה"נ לא פסלא לינה בקידוש שלה. ועוד כיון דכשר לקדש בחוץ ובכלי חול לא שייך בזה פסול לינה ולא אשכחן פסול לינה אלא בדבר המקודש בכ"ש ובד' הרמב"ם ז"ל לא נתבאר דין זה. ועי' באו"ח (סי' ק"ע וקע"ח) לענין הפסק והיסח הדעת בנטילה ובסעודה. ועי' שם ברמ"א דעשיית צרכיו לא חשיב הפסק. ומד' הירושלמי שהבאתי לעיל משמע דעשיית צרכיו הוי כהפליג לדבר עם חבירו וכן מש"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דתענית דשינת עראי לא הוי הפסק לא משמע הכי מדברי הירושלמי הנ"ל דישן צריך טבילה משמע אפילו שינת עראי מדתני סיפא נתנמנם צריך קידוש ואין כאן מקומו בזה:

שם גמרא מהו לקדש כו' בכיור ממנו ולא בתוכו או אפילו בתוכו. וכ' התוס' והרא"ש ז"ל בפרק כל הבשר בשם ה"ג ז"ל כיון דבקידוש מיבעי ליה משום דכ' ממנו אבל בנט"י לחולין לכ"ע כשר אפילו בתוכו ע"ש. ולא משמע הכי מסתמא דמשניות דידים הא דתנן התם מניח חבית בין ברכיו כו' וחבית מטה על צידה כו' ואי בתוכו ג"כ כשר למה לי כולי האי יטבול ידיו בתוך החבית אלא וודאי משמע דבעינן נתינה דווקא. ועי' תוס' ז"ל שם שהאריכו ג"כ ליישב דברי ה"ג ז"ל ודווקא הכא נראה דמיבעי ליה כיון דבעינן מים מקודשין בכ"ש איכא למימר דבתוכו עדיף דירחץ ידיו בתוך הכ"ש אבל בחולין לא אשכחן טבילה בכלי. ובעי למיפשט מהא דתניא או שטבל במי מערה כו' הא בכיור דומיא דמי מערה היינו טבילה בתוכו כשרה ומי מערה פסולין משום דלאו בכ"ש הם ודחי לעולם במי כיור ג"כ פסול בטבילה. והא דאשמעינן מי מערה משום דס"ד כל גופו טובל בהם ידיו כו' לא כש"כ קמ"ל דטבילה גמורה ג"כ לא מהני מטעמא דלעיל דבעינן דווקא מקודשין בכ"ש. ולפ"ז י"ל למאן דאמר דבפרה מקדש בחוץ ובמקידה של חרס נראה דלא בעינן מים מקודשין ג"כ. וא"כ למה לי דמקדש בפרה כלל אמאי לא אהני ליה טבילה שטובלין אותו אחר שטמאוהו וכמו בידים לחולין ולתרומה דטבילה עדיפא מק"ו דכל גופו טובל בהם. ואין לומר דמדרבנן הוא דצריך קידוש כעין עבודה דהא תנן שלא רחוץ ידים פסולה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ואי מדרבנן לא הוי מיפסלי בהכי. וצ"ל דמים מקודשין בעינן גם בפרה ולהכי מי מערה פסולין אבל מ"ש דכלי שרת לא בעינן ומים מקודשין בעינן. ועוד דלשיטת רש"י ז"ל מיפסלי המים ביוצא וצריך עיון. והרמב"ם ז"ל כ' דאין מקדשין מתוכו דכ' ממנו ולא מתוכו ואם קידש מתוכו ועבד עבודתו כשרה. וקשה קצת היכי כ' בפשיטות להך דרשא דממנו ולא מתוכו. כיון דמספקא לן אי דרשינן הכי ומהאי טעמא עבודתו כשרה בדיעבד דדילמא אפילו מתוכו:

שם תוס' בד"ה כיור כיון ששקעו שוב אין מעליהו וס"ד דאפי' לאיברים נפסלין בהעלאה שעה אחת בלילה חוץ לבור. והקשו לזה ממתניתין דתמיד שהיה מקדש לתה"ד והיה מעליהו בלילה. ותירץ דאתי כר"א בר"ש ובמים נמי לא פסלא לינה. ולזה קשה דמתניתין דתמיד נמי ס"ל שהיו משקיעין אותו בעץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. וזה דלא כר"א בר"ש כדאמרינן לעיל דלדידיה א"צ למוכני כלל:

וכתבו עוד אי נמי י"ל שהיה להם מים בכ"ש אחר כדי קידוש של תה"ד. וגם זה קשה דאכתי גם בכ"ש אחר ליפסל בלינה כיון דס"ד דשעה אחת מן הלילה פוסלת לכל עבודות ובצ"ק ז"ל הרגיש בזה וכתב דכ"ש לא מקדש ליפסל בלינה ואין טעם לזה דמה בין כ"ש לכיור. ומש"כ משום דלית ביה שיעורא דד' כהנים ג"כ אינו מובן ומסתבר דכל שכשר לקדש ה"ה דנפסל בלינה. ונראה בדבריהם דע"כ לא מיפסיל בהעלאה שעה אחת בלילה אלא מי כיור שהיו מקודשים מאתמול והוצרך לשקען בשקיעת החמה וצריך שיהיה משוקע כל הלילה ואם העלה שעה אחת נפסל. אבל מים שלא נתקדשו מאתמול ובלילה מילאן בכלי שרת לקדש לעבודת הלילה לכולי עלמא לא מיפסיל בלילה לחוד:

וכתבו עוד די"ל דפסול עבודת לילה דרבנן והיינו גזירה משום עבודת יום ובתרומת הדשן לא גזרו ויתבאר בזה לקמן:

וכתבו עוד דאיכא לדחויי דמקרות הגבר עד צפרא לא פסיל לינה גם במים. ולפ"ז צריך לומר דלינת מים ג"כ לא הוי אלא מדרבנן ואין טעם לזה. ואמאי לא יפסלו בכל דבר המקודש בכ"ש דמיפסיל בלינה בעמוד השחר. וכ"ז יתבאר עוד בשמעתין:

שם גמרא מאי אינו מעליהו דקאמר לעבודת יום כו' סוגיא זו סתומה היא ורש"י ותוס' ז"ל פי' כ"א לדעתו כאשר אבאר. ומה שיש לדקדק בדבריהם ז"ל שיטת רש"י ז"ל דהשתא מסיק דר"י דאמר אינו מעליהו היינו משום עבודת יום שיפסל אם יעליהו בלילה אבל לעבודת לילה חזי. והא דקאמר למחר אינו מקדש היינו לעבודת יום דלעבודת יום לילה פוסלת. ופריך א"ה היינו דר' חייא בר"י ומשני א"ב גזירת שיקוע פי' דר"י ס"ל דלילה אינה פוסלת גם למתירין כרב חסדא והא דקאמר אינו מעליהו הוא משום גזירה שלא יפסלנו עמוד השחר להכי צריך שיהיה שקוע כל הלילה. ופריך מהא דאמר ר"י קידש לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש ולא הצריך לחזור ולשקעו. וצ"ל דנהי דוודאי קודם עמוד השחר צריך לשקעו דהא עמוד השחר פוסל לכ"ע זה לא איצטריך לאשמעינן. אבל למאי דאמרת אליבא דר"י דאית ליה גזירת שיקוע וצריך לשקעו מיד הוי ליה לאשמעינן דמיד ישקענו וקאמר בשלמא לרבא דמוקי כר"א בר"ש הא כרבי פי' דלר"א בר"ש ליכא גזירת שיקוע משום דלר"א מי כיור גופייהו נמי לא פסלא לינה ולהכי אין צריך לשקעו. ולזה קשה קצת הא טעמיה דר"י דראה דבריו של ר"א בר"ש בקידש מתחילת עבודת יום דלא מיפסיל עוד וז"א אלא בקידוש ידים כו' אבל במי כיור אמאי לא יפסול בלינה. וצ"ל כיון דעמוד השחר אינו פוסל בקידוש ה"נ דמי כיור אינן נפסלין והא דאם קידש בסוף עבודה דנפסל הקידוש וצריך לקדש למחר היינו משום דתחילת עבודת יום מילתא אחריתי היא והוי כהפסק לענין קידוש וגישה אחריתי היא כדילפינן לעיל מבגשתם והא דאמר שוב אינו מעליהו כרבי. אלא לאביי דמוקי לה כרבי קשיא אמאי לא משקע ליה דלרבי לינת כיור דאורייתא וכבר כתבתי לעיל דלאביי אין לחלק בין רבי לר"א בר"ש וקידוש לתרווייהו לא מיפסיל בלינה מה"ת ומי כיור נפסלין. ומשני דבאמת משקע ליה מיד לאחר קידוש של תרומת הדשן. ופריך אי הכי דלר"י לילה לא פסיל כלל אפילו למתירין כרב חסדא א"כ אמאי קאמר אם לא שקעו מבערב למחר אינו מקדש דמשמע משום דלא שקעו מבערב לילה פוסלו שלא לקדש למחר הא לילה לא פסיל. ומשני דאין צריך לקדש קאמר ולגמרי כר"א בר"ש דלינה לא פסיל כלל