קרן אורה זבחים רמה

ובדברי הרמב"ם ז"ל יש מקום עיון בזה. דלכאורה נראה מדעתו דפסק כמ"ד דבעי עקירה מהא דכתב בפ' ד' מה' ק"פ שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ה"ז פסול וישרף מיד משום דהוי פסולו בגופו אלמא דבעי עקירה. דאל"ה הוי שלמים כדאיתא בסוף אלו דברים. וכ"כ הלח"מ ז"ל בפרק ד' מה' פסהמ"ק. ובפ' ט"ו מהלכות פסה"מ כ' עברה שנתו ושחטו בזמנו לשם פסח כשר משמע דבעברה שנתו וודאי לא בעי עקירה. וכן מבואר לקמן בפלוגתא דר"א ור"י בשלמים ששחטן לשם פסח ופסח שעברה שנתו בכלל זה כדתני התם. וא"כ במאי איירי האי ספיקא דהש"ס אי בעי עקירה אי לא דקודם הפסח לכ"ע בעי עקירה וכן אם נדחו בעלים לפסח שני ועברה שנתו לכ"ע לא בעי עקירה ואפילו לשם פסח כשר. וע"כ צ"ל דלא מספקא ליה אלא בעברה זמנו לחוד דחזי הוא מצד עצמו לפסח אלא דעבר זמנו. וכדדייק הש"ס על משנה דבמועד לשמו פטור. או אם שחטו אחר שנודע לו שמשכו בעלים את ידיהם או מתו הבעלים. דאע"ג דתו לא חזי לפסח. מ"מ כיון דאין חסרון בגופו איכא מ"ד דבעי עקירה. ולקמן בסוף שמעתין דלא צריך קרא אחרינא אלא לעברה זמנו משום דחזי לפסח שני. אבל אם עברה זמנו ולא חזי תו לפסח משמע דחד דינא ליה עם עברה שנתו. ואמאי זה לא בעי עקירה וזה בעי עקירה:

וראיתי בירושלמי פ' תמיד נשחט דפריך על משנה דבמועד לשמו פטור כו'. במה אנן קיימין אי בנמצא קודם כפרה בין לשמו בין שלא לשמו פסול הוא וניתק לרעיה. ואי בנמצא לאחר כפרה בין לשמו בין שלא לשמו שלמים הוא. ומסיק דקיימינא בשנטמאו בעלים ונדחו לפסח שני לשמו פסול ופטור שלא לשמו כשר. וכדאוקימנא בתלמודן והיידנו לשמו פטור נראה דצ"ל היידנו לשמו כשר. ומיבעי ליה איזה פסח כשר גם לשמו תמן אמרין בשעברה שנתו בין ראשון לשני דזה כשר אפי' לשמו ר' לא בשם ר' יוחנן בשעבר זמן כפרתו. משמע דפליגי בזה תמן אמרין דווקא עברה שנתו הוא דלשמו כשר ג"כ משום דלא בעי עקירה. ור' יוחנן ס"ל אפילו עבר זמנו לחוד כגון מתו בעליו ג"כ לשמו כשר. ומייתי עלה ברייתא דפסח שעבר זמנו ושחטו לשמו ר"א פוסל ור"י מכשיר. ופריך אי עבר זמנו לא שניא היא השוחט פסח לשם שלמים או שלמים לשם פסח דלא פליגי אלא בזמנו. וקאמר ע"ד דרב חסדא בשעבר שנתו בין ראשון לשני ועדיין זמן פסח הוא בשני. וע"ד דר"י בשעובר זמן כפרתו היינו שמתו בעליו. שמעינן מהא דמותר הפסח שנמצא לאחר כפרה ופסח שעברה עליו שנתו לכ"ע לא בעי עקירה. ואפילו לשמו כשר דשלמים לשם פסח קשחיט. וכל שהוא עומד לפסח בין לפ"ר בין לפ"ש לכ"ע בעי עקירה. ולא פליגי אלא בעובר זמן כפרתו היינו מתו בעליו וכדמסקינן לה בתלמודן ג"כ. ודברי הרמב"ם ז"ל סתומים בזה ולא כתב אלא עיברה שנתו כשר אפי' בזמנו לשמו ובשאר ימות השנה כתב סתמא דשלא לשמו כשר. ופסול לשמו לא כתב אלא קודם חצות. אבל ממה שכ' דשלא בזמנו אם שחטו שלא לשם בעליו פסול. משמע דכל שלא בזמנו פסול הוא אם נשחט לשמו אפילו אינו עומד לפסח וכמ"ד דבעי עקירה. ועדיין צ"ע בזה ובירושלמי בהאי פירקא ראיתי עוד ענין מחודש לא אמנע מלפרשו. והכי איתא אמר ר' יוחנן לר' חנינא אתון אמרין דאין הפסח משתנה לשם שלמים אלא אם שחטו לשם שלמים. ואני אומר אפי' לשם עולה מריבויא דלזבח. הרי דפליגי בזה לר"ח אינו משתנה אלא אם שחטו לשם שלמים. ולר"י אפי' שחטו לשם עולה שלמים הוא. ושיטת תלמודין הוא כר"י ובעי התם משתנה למחשבת פסול היך עבידא שחטו לשם עולה ע"מ לזרוק דמו למחר מ"מ פסול. אין תימר משתנה למחשבת פסול פיגול הוא אין תימר אינו משתנה פסול הוא. פי' דמיבעי ליה הא דהפסח משתנה לשלמים אי דווקא ע"י מחשבה כשירה. אבל במחשבה פסולה אינו משתנה. וכיון דאינו משתנה ממילא פסול הוא. ולא הוי מחשבתו שחישב לפגל כלום ואינו אלא פסול. או משתנה הוא גם במחשבה פסולה. וכיון דנשתנה לשלמים הוי פיגול. וזה פשוט בכוונת הירושלמי ואינו יודע למה הגיה הק"ע שם. ותו מיבעי ליה לשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה ר' בון ב"ר חייא מכיון שאין לו שם נעשה כשוחטו בשתיקה וכשר. א"ל ואין כיני אפילו שחטו לשמו לזרוק דמו שלא לשמו יעשה כשחטו משעה ראשונה בשתיקה ויהיה כשר. אמר ר' אבא מרי מאן אמר בשתיקה כשר נאמר בשתיקה פסול. משמע דנחלקו בזה דאיכא מ"ד אפילו אם לשמו פסול דבעי עקירה בשתיקה כשר. ור"א ס"ל דאי בעי עקירה בשתיקה נמי פסול. וכאן מצאנו מקום למחלוקת רש"י ותוס' בהא דדייק הש"ס ממתניתין דבמועד לשמו פטור ושלא לשמו חייב. דרש"י גריס הא סתמא פטור ש"מ דפסח בעי עקירה. אבל לא דייק מרישא דלשמו פטור משום דאפילו אי לא בעי עקירה מ"מ בפירוש לשמו פסול. וסתמא הוא דכשר. וזה כמ"ד הכי בירושלמי לשמו פסול ובשתיקה כשר. אבל התוס' ז"ל כ' דדייק מרישא משום דאין חילוק בין סתמא ובין לשמו בפירוש ואי סתמא כשר לשמו נמי כשר וזה כמ"ד דבשתיקה נמי פסול:

וביומא (דף סג) פליגי אמוראי בפסח בשאר ימות השנה ששחטו בחוץ רב חסדא אמר לשמו פטור דלא חזי לשמו בפנים. ופריך שם אמאי לא אמר רב חסדא הואיל וחזי שלא לשמו בפנים. ומשני כיון דבעי עקירה לא אמרינן הואיל וגרס רש"י ז"ל שם דמסתמא פריך אמאי פטור לימא הואיל כו'. והקשו התוס' ז"ל שם ג"כ ופי' דמלשמו פריך אמאי פטור וכ' דס"ד דלא בעי עקירה וסתמא כשר. וא"כ לימא הואיל ואי בעי שחיט סתמא ע"ש. ולא הבנתי ד' ז"ל דאי ס"ד דלא בעי עקירה א"כ בלא הואיל ליחייב דהא חזי גם לשמו בפנים לשיטתם. אלא וודאי משמע דס"ד ג"כ דבעי עקירה. ואפ"ה בעי למימר דאמרינן הואיל. ומשני כיון דבעי עקירה לא אמרינן הואיל. ורב דימי אמר ר' יוחנן בין לשמו בין שלא לשמו פטור דס"ל דבעי עקירה ועקירת חוץ לא שמה עקירה. והוא מעין בעית הירושלמי אי מחשבת פסול הוי עקירה. ורבין אמר ר"י דאפילו שחטו לשמו בחוץ חייב ופי' רש"י הואיל וראוי שלא לשמו בפנים. וזה לשיטתו דלשמו פסול אפילו אי לא בעי עקירה. דלשיטת התוס' ז"ל נהי דלמאי דס"ד דס"ל לרבין דבעי עקירה ע"כ צ"ל דמשום הואיל הוא דמחייב. אבל למאי דמסיק דס"ל דלא בעי עקירה וודאי אין צריך למימר הואיל. כיון דכשר אפילו לשמו בפנים דשלמים הוא. והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מעה"ק פסק כרבין. דבין לשמו בין שלא לשמו חייב. דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. והשתא קשה דדבריו ז"ל כסותרין זא"ז דלפי מה שהוכחתי לעיל מדבריו לא הוי שלמים בלא עקירה אלא עברה שנתו. אבל בשאר ימות השנה בעי עקירה וא"כ הכא אמאי חייב בחוץ בלשמו. כיון דבעי עקירה. ועוד דאמאי כ' סתמא פסח בשאר ימות השנה הוי שלמים הא קודם הפסח וודאי בעי עקירה וכן יקשה על סתמא דתלמודא דמסיק לרבין אליבא דר"י דלא בעי עקירה בשאר ימות השנה והלא לא כל ימות השנה שוין הם. וביותר קשה על ד' הכ"מ ז"ל דכ' שם בפ' ח"י הנ"ל דבכלל כל ימות השנה הוא אפי' קודם הפסח לבר מקודם חצות בער"פ וקודם הפסח וודאי בעי עקירה וכדמוכח נמי מפסול שינוי בעלים שלא בזמנו וכמש"כ לעיל. הן אמת דיש לדקדק עוד בד' הרמב"ם ז"ל שלא כתב למימרא דרבא דלשמו ושלא לשמו בשאר ימות השנה כשר. מזה נראה קצת שדעתו דלא בעי עקירה בכל ימות השנה ולענין י"ד קודם חצות ליכא נפ"מ דבין לשמו בין שלא לשמו פסול אלא דא"כ למה כתב פסול דש"ב דאי אפילו לשמו כשר הוא ה"ה דכשר בש"ב כיון דשלמים הוא. ואין הדברים ברורים אצלי עדיין וצ"ע גדול:

ובאותו ענין יש לדקדק בהא דבעי לן ש"ב אי מוצא ג"כ מכלל לשמו כמו שלא לשמו בש"ק. כיון דש"ב אינו אלא בזריקה שוחט לשם בעליו ע"מ לזרוק שלא לבעליו א"כ בשלא לשמו כה"ג ג"כ דשחט לשמו ע"מ לזרוק שלא לשמו מנלן דכשר כיון דהשחיטה היתה לשמו בפסול כי היכא דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר ושחט לאוכליו ע"מ לזרוק שלא לאוכליו היה פסול אי לאו דאין מחשבת אוכלין בזריקה. ובירושלמי בפ' הנ"ל שקיל וטרי הש"ס טובא בזה אי מה שחישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק שלא לשמו או שלא לאוכליו. אי הוי כמו שחישב לתרווייהו בשעת שחיטה. ויתבאר לקמן בפלוגתא דר"י ור"ל במחשבין מעבודה לעבודה בזה המקום יהיה בעזרי ועי' לקמן בסוף מכילתין (דף קטו) דאמרינן התם דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא. אע"ג דלשמו פסול כדאמרינן התם. וא"כ י"ל קצת הא דאמרינן ביומא לרבין אליבא דר"י דמחייב בחוץ אפילו שחטו לשמו משום דפסח לא בעי עקירה. היינו דלא בעי עקירה כמו אשם דסתמו לאשם הוא. אבל פסח אע"ג דבעי עקירה מ"מ עומד הוא לכך ויכול לכתחילה לעוקרו שלא לשמו דבשאר ימות השנה שלמים הוא. וה"נ איתא סתמא דגמרא במנחות (דף מז ע"ב) והרי פסח אחר זמנו דפסול לשמו וכשר שלא לשמו. ואטו זה דלא כרבין אמר ר"י. אבל לפי הנ"ל ניחא. אלא דאין ראיה מהתם דשפיר קאמר דאין כשר לשמו היינו דנדחה מפסח ואינו כשר לשם פסח אע"ג דכשר לשמו היינו דשלמים לשם פסח קשחיט אבל מפסח אידחי ליה. וע"ש דפריך נמי מפסח קודם חצות דפסול לשמו וכשר שלא לשמו. וזה דלא כבן בתירה דלקמן דפוסל קודם חצות שלא לשמו ג"כ. ועי' תוס' שם בד"ה והרי פסח אחר חצות והגיה הצ"ק ז"ל קודם חצות. דהכי איתא בגמרא. ויותר נראה להגיה והרי פסח