קרן אורה זבחים רמב

בו חטא אחר הכל פסול. ובאשה אם שחטו לשם אשם אחר כשר ועלה כמו לשם תודת חבירו דכשר לרבה כן היה נראה:

אבל מה אעשה אם מד' הרמב"ם ז"ל ג"כ משמע דכולא חד מילתא היא הך דהכא והך דכריתות. דבפ' ט"ו מה' פה"מ כתב שחטה לשם חטא אחר. כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על אכילת דם פסולה. ובפ"ג מה' שגגות כתב להאי דינא דתני בכריתות. וכ' שם כבר בארנו בה' פסה"מ כו' משמע דהכל דין אחד ועדיין צ"ע. והתוס' ז"ל בנזיר (דף כז ע"ב) ס"ל ג"כ דחד מילתא היא והקשו אהדדי הא דהכא אמרינן דכשרה והתם אמרינן דלא כיפר. ותי' דהכא מיירי דאינו חייב על הדם. אבל אם מחויב על הדם פסולה. ולא משמע הכי מהא דפריך לעיל אהדדי דבשינוי קודש מינו לא מחריב בה. ובש"ב הוי איפכא דעל מי שמחויב חטאת פסולה. ולפי הנ"ל גם בשינוי קודש אם מחויב חטאת פסולה ובלא"ה ליכא טעמא לחלק בין שינוי קודש אי מחוייב אי לא. עוד כתבו התם דלא כיפר על הדם אבל כיפר על החלב שהובא בשבילו. וגם זה קשה כמש"כ לעיל דא"כ מאי קמ"ל דלא מעל ואם איני כדאי להכריע מ"מ נראה לי ברור דתרתי מילי הם כמש"כ:

שם תוס' בד"ה רב חסדא נראה דדווקא בתודה כו'. לא הבנתי מאיזה טעם נראה להו הכי והיכן מצינו חומר בשלמים ותודה בפסול מחשבה משאר קרבנות ועיין צ"ק:

שם תוס' בד"ה אמר רבא כו' פי' ר"ת עי' בה"ז וצ"ק מה שפי' כפי הנוסחא אשר לפנינו דרבא כרב חסדא ס"ל בתודה דפסול אבל בחטאת כשרה. דבתודה גזה"כ הוא ע"ש. ודבריהם ז"ל נפלאים חדא דהיכן מצינו דהא דרבה אידחי אדרבה רבה מייתא סייעתא מברייתא. ועוד דלמה ליה לר"ת למימר דכרב חסדא ס"ל. ומאי קשיא ליה אי כרבה ס"ל. ואי כשיטתם לעיל דבשאר קרבנות כ"ע מודים. ומדלא אשמע לן בתודה ש"מ דכרב חסדא ס"ל. גם זה אינו דאשמע לן לאפוקי מרב אחא דפסול לקמן בחטאת מקרא דאותה לחטאת. והאמת יורה דרכו וכצ"ל דרב כרבה ס"ל דבתודה כשרה וה"ה בחטאת. דהא דרב חסדא אידחי מדיוקא דטעמא דשלמים לשם תודה כו' הא תודה כו'. ובכולי' שמעתא נראה דגרסינן רב כדאיתמר לעיל בריש מכילתין ולקמן (דף ט'). אע"ג דמאינך מימרא משמע דגרסינן רבא וכוונתו פשוט דלרב חסדא כי היכי דפסול בתודה ה"נ בחטאת וכו' דמשמע דמפרש בחטאת חבירו אבל נראה להו דמיירי לשם חטאת דם ובדידיה גופא. ואתיא אפילו כרב חסדא. ולפמש"כ בד' רש"י ז"ל דחטאת חלב לשם חטאת דם אפילו בדידיה פסול לרב חסדא כיון דבא על חטא מיוחד י"ל דר"ת נמי הכי ס"ל. וע"כ רב כרבה ס"ל. ולעיל רמזתי לישב ד' הרמב"ם ז"ל שלא ביאר להאי דינא דלשם תודת חבירו. ולפי הנ"ל י"ל דסמך אהא דכ' דבחטאת דווקא פסול כה"ג. ממילא שמעינן דבתודה לשם תודה כשר אפילו לשם תודת חבירו. וי"ל עוד דלפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל לשם חטאת דם היינו שהביאו לכפר על אכילת דם. א"כ ה"נ לשם תודת חבירו היינו לשם חבירו ממש. וממילא פסול משום שינוי בעלים. וע"כ רבה דמכשיר ס"ל דבש"ב לא פסלי אלא בשוחט ע"מ לזרוק משא"כ לשיטתו דבכל ד' עבודות פוסל שינוי בעלים ליכא נפ"מ בפלוגתייהו:

שם גמרא על מי שמחויב עולה כשרה דבעינן חבירו דומיא דידיה כפרה כמותו. ואמר רבא על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין לך אדם שאינו מחויב עשה. ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה כן הוא נוסחא דילן בשמעתין וצריך לדקדק מ"ש דעל מי שמחויב עולה הוי אינו מחויב כפרה כמותו אע"ג דעולה בא על עשה אלמא דעשה לאו בת מינה דחטאת היא ועל מי שאינו מחויב כלום שפיר הוי בת מינה משום דאין לך אדם שאינו מחויב עשה. ומד' התוס' ז"ל בד"ה חטאת כו'. נראה כיון דמחויב עולה מסתמא יביא עולה ומכפר ואין לחטאת מה לכפר ולהכי כתבו דמיירי שלא הפריש עדיין דאם הפריש ותימצא לומר דאינו מתכפרת על עשה דלאחר הפרשה הוי כמו על מי שאינו מחויב כלום. דהא השתא אין לו עולה לכפר כיון דכבר הפרישה. וד' הצ"ק ז"ל לא הבנתי. ואי לאו דמסתפינא הייתי גורס איפכא כגון שהפרישה. אבל אם לא הפריש עדיין הוי כמי שאינו מחויב כלום. והכי משמע קצת מד' רש"י ז"ל לקמן בד"ה מקופיא ואם תמצא לומר דלא מכפרא על עשה דלאחר הפרשה. א"כ אפילו אם הפרישה כבר תו ליכא עולה לכפר. צ"ל דמ"מ מסתמא יביא עולה ויכפר. וכ' עוד א"נ דאמר הרי עלי עולה דכשיפרישנה יכפר על כל עשה שעבר. ולפי הגהתי א"ש דכ' דמצי מיירי אפילו אם לא הפריש אלא דאמר הרי עלי. וכיון שאמר הרי עלי וודאי יפריש עולה. ולפי הנוסחא אשר לפנינו צ"ל בכוונתם דתחילה כתבו דמיירי בלא הפריש ומחויב עולה היינו שיודע שעבר על עשה ומסתמא יביא עולה ויכפר להכי כ' א"נ דאמר הרי עלי כו'. עכ"פ נראה מד' ז"ל דעל מי שמחויב עולה כשר. משום דסתמא יביא עולה לכפר ואין לחטאת מה לכפר. אבל על מי שאינו מחויב כלום היינו שלדעתו אינו מחויב שפיר יש לחטאת מה לכפר. שאין לך אדם שאינו מחויב עשה. והיא מילתא בלא טעמא. דא"כ על מחויב חטאת ג"כ אמאי פסול נימא נמי דוודאי יביא זה חטאתו ויתכפר. ועוד דא"כ מאי אמר דבעינן מחויב כפרה כמותו. הא על מי שאינו מחויב כלום פסול אע"ג דאינו מחויב כפרה כמותו. ועוד הא דפריך לקמן למימרא דבת מינה כו' על מי שמחויב עולה כשרה הא התם טעמא אחרינא הוא דמסתמא יביא עולה. ומהא דפסולה בעל מי שאינו מחויב כלום מוכח דבת מינה הוא ומקיבעא מכפרא ועי' רש"י ז"ל לקמן:

ע"כ נראה יותר אידך נוסחא עולה ששחטה על מי שאינו מחויב כלום כו' אבל חטאת בעינן מחויב כפרה כמותו דיוקא היינו חטאת אבל כפרת עשה לאו בת מינה היא. והרמב"ם ז"ל פ' ט"ו כ' לתרווייהו חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסול שמא מחויב הוא ואינו יודע ובהלכה י"ד שם כ' עולה ששחטה על מי שאינו מחויב כלום לא עלתה לבעלים שאין לך אדם שאינו מחויב עשה. ונראה דהוי גריס לתרווייהו ובחטאת כ' הטעם שמא מחויב הוא ואינו יודע. דהאי טעמא שאין לך אדם שאינו מחויב עשה לא שייכא בחטאת דאין זה כפרה כמותו ועל מי שמחויב עולה כשרה כיון דנתכוין לכפרת עולה לאו בת מינה היא. ובעולה כ' הטעם שאין לך אדם שאינו מחויב עשה ולפ"ז פסולה דחטאת על מי שאינו מחויב כלום הוא מספק ואינו יכול להביא חטאת אחר וא"כ אין לו תקנה. וי"ל דמזה הוציא הרמב"ם ז"ל דינו דגם על שאינו מחויב כפרה מ"מ לא עלה לבעלים כמש"כ שם ולהכי יש לו תקנה דממ"נ לא עלה לבעלים והחטאת עצמו לא יקרב מספק שמא מחויב הוא ואינו יודע. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי לשיטתו דלענין עלו לבעלים אפילו אם אינו מחויב כפרה כלל לא עלה א"כ בעולה למה לן טעמא שאין לך אדם כו' דהא אפילו אינו מחויב כלום ג"כ לא עלה לבעלים. ואי משום דכתיב בעולה ג"כ לכפר עליו מחויב כפרה כמותו כמש"כ התוס' ז"ל וש"מ דאם אינו מחויב כפרה כמותו עלה לבעלים כיון דמחויב כפרה ג"כ כשרה אלא דלא עלו לבעלים דא"כ מנלן דבחטאת לא עלה לבעלים. והיכן מצינו כזו דבעולה עלה לבעלים ובחטאת כשרה ולא עלה לבעלים. ונראה לומר דבחטאת בעינן שיכוין לכפר על החטא וכל שחישב מחשבה אחרת ולא הקריבו לכפר על חטאו נהי דכשר הוא אבל בעלים לא נתכפרו אבל שאר קרבנות שאין באין על חטא עלו לבעלים ג"כ אם לא במחשבה פסולה. ולפ"ז י"ל דהא דלשם חולין לא עלו לבעלים הוא ג"כ דווקא בחטאת כמש"כ הרמב"ם ז"ל להאי דינא בחטאת אבל בשאר קרבנות עלו לבעלים ג"כ. ויותר מזה מורה פשט לשון הרמב"ם ז"ל דהא דסתם כשר הוא דווקא בעולה ושלמים כמבואר בפ"ד מה' מעה"ק אבל בחטאת נהי דכשר הוא אבל לא עלה לבעלים כמו לשם חולין. אבל לא משמע הכי בריש מכילתין ולקמן ס"פ ב"ש ועדיין אין הדברים ברורים אצלי עד יבא המורה צדק וכהן מכפר:

ע"ב גמרא בש"ב כשרה ורב פנחס כו'. והרמב"ם ז"ל פסק כרבא דאין ש"ב לאחר מיתה. וכ' הכ"מ דפסק כרבא דהוא בתרא. ונראה דרב פינחס הוא בתרא מדאמר ליה רב אשי דווקא קאמר מר כו' אלא משום דלעיל מסקינן דאין ליורשין בקרבן אביהם כפרה גמורה אלא מקופיא הרי דלא מיקרי בעלים וכמו לענין מנחה שם דלא מיקרו שותפים:

שם גמרא פסח מנלן דשינוי קודש ושינוי בעלים פסלי בי'. יש לדקדק אמאי לא נילף בק"ו משלא לאוכליו דלא פסיל בשאר קדשים ולא נהגי בהו יש בהם ש"ק וש"ב. פסח דפסיל ביה שלא לאוכליו אינו דין שיפסל בו ש"ק וש"ב. ונהי דאכתי לא קם לן לפסול גם בחטאת וליכא למילף לפסול בק"ו מ"מ נילף בק"ו משאר קרבנות למצוה דאין בהם מחשבת בלתי מולין וטמאים יש בהם מחשבת ש"ק וש"ב למצוה ק"ו בפסח וקראי אתיא לעכב וראיתי בירושלמי פ' תמיד נשחט דיליף פסול ש"ב בפסח מק"ו מחטאת דלא פסיל ביה מחשבת בלתי מולין וטמאים פוסל ביה ש"ב ק"ו בפסח, וצ"ל דתלמודן לא ס"ל האי ק"ו משום דמחשבת בלתי מולין וטמאים לא שייכא אלא בפסח דאכילתו מצוה אבל שאר קרבנות אין האכילה עיקר מצותן ולהכי לית בהו מחשבת בלתי מולין וטמאים אבל הא קשיא לי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דזביחה ג"כ פוסלת בש"ב אפילו שלא ע"מ לזרוק א"כ למה לי קרא בפסח לשינוי בעלים בזביחה הא היינו שלא למנויו דכבר שמעינן דפוסל