קרן אורה זבחים רמא

לקמן בפ' איזהו מקומן. וזה שכ' בפ"ד אם לא נתן לא כיפר. והא דיומא מילתא אחריתי היא דנשפך הלוג אחר שיצק השמן בכפו פוסל דצריך שיהיה הלוג קיים בשעת מתן שמן. ולהכי אם נשפך בשעת מתן שבפנים צריך שיביא לוג אחר דהשמן שבכף נפסל ג"כ וכן בשעת מתן בהונות. ובהא פליגי הני תנאי אי צריך להתחיל בתחילה או במקום שפסק. אבל אם נשפך הלוג אחר שנתן על הבהונות קודם נתינת שמן שבכפו על הראש אינו נפסל עוד בשפיכת הלוג ונותן השמן שבכף על הראש. וזה שא' ד"ה אין מתנות הראש מעכבות היינו דאין מעכבות שיהיה הלוג שלם בשעת נתינתן ואפילו נשפך נותן השמן על הראש משום דכ' ומיתר והנותר. ילפינן מינה דאפילו לא נשאר אלא שמן זה שבכף דיו וזה נראה נכון אבל לישנא דמתנות הראש אין מעכבות דוחק הוא לפ"ז. ועוד דכ' הרמב"ם ז"ל שם דהלוג אסור באכילה עד שיתן על הבהונות ואי מתנות הראש ג"כ מעכבות כפרה תאסר באכילה עד אחר מתנות הראש ונראה עוד לומר דלר"ע ג"כ אין מעכבות כפרה אלא דר"ע אמר אם לא נתן לא כיפר דמצוה גמורה היא לצורך כפרה אלא דאינה מעכבת. וריב"נ אמר דשירי מצוה היא ואינה באה לכפרה כלל והיינו כיפר גברא דקאמרינן לריב"נ. וגם ליכא חיוב גמור במתנות הראש ועדיין צריך עיון:

ע"ב גמרא ת"ש ר"ש אומר כו' והא הכא דלאחר הפרשה כו'. אלמא דמכפר על עשה דלאחר הפרשה ג"כ ודחי דאפרשינהו בזה אח"ז. ופריך וליקו כו' אלא משום לב ב"ד מתנה עליהם. ופריך הא לר"ש לית ליה לב ב"ד מתנה. ועוד הא ר' ירמיה לא מיבעי ליה אלא אחר שחיטה אבל אחר הפרשה משמע דפשיטא ליה דמכפרא. ודחי דילמא את"ל קאמר ואחר הפרשה ג"כ מספקא ליה ולא איפשיט בעיין. דהא דר"ש י"ל דאפרשינהו בזאח"ז כמש"כ התוס' ז"ל לקמן בד"ה דילמא. ולפ"ז נפ"מ לדינא בב' שעירי עצרת דצריך להפרישין דווקא בזאח"ז והוי לרמב"ם ז"ל לבאר זאת. ונהי דלדידן אית לן לב ב"ד מתנה עליהן אחר שחיטה נראה דליכא למימר לב ב"ד מתנה וכי קיבל דמן בב' כוסות שני למה הוא בא. ונראה דאיפשטא בעין מהא דבעינן למימר בשבועות דחיצון מכפר אדידיה ואדפנימי ונפ"מ לטומאה שאירעה בין זל"ז. וכן לר"מ דאמר כל השעירים כפרתן שוה. וא"כ בר"ה דאיכא ב' שעירים דר"ח ודר"ה ע"כ שני ג"כ לא בא אלא על טומאה שבין זל"ז. ואטו כ"ז צריך להפרישן בזאח"ז או ע"י לב ב"ד. וכ"ת בכה"ג דכל שעיר חובה לעצמו כגון שעיר החיצון דבא אחר הפנימי וכן דר"ה דבא אחר של ר"ח מתחילה הופרש ע"ד שיכפר על טומאה שבין זל"ז. דהא ב' שעירי עצרת ג"כ כ"א חובה לעצמו דאחד בא בגלל היום ואחד בא בגלל הלחם ואפ"ה דייק מינה דמכפר על עשה דלאחר הפרשה. אלא משמע דמכפר על עשה דלאחר הפרשה ואפילו לאחר שחיטה נראה דקי"ל כר' זירא דפשיט ליה על טומאה שאירע בין זריקה של זה לזריקה של זה. ומש"כ התוס' ז"ל לקמן בד"ה דילמא דר"ז השיב בדרך את"ל. לא הבנתי דפשיטותא היכי שייך את"ל בזה וכיון דהשיב לו שבא על טומאה שבין זריקה כו' ש"מ דפשיטא ליה דמכפר אפי' עשה דלאחר שחיטה. אלא דהש"ס לא פריך מר"ז דאע"ג דלר"ז פשיטא ליה לרבא מיבעי ליה. אבל מהא דלא בעי ר' ירמיה אלא לאחר שחיטה דייק שפיר אלמא דפשיטא להו דמכפר על עשה דלאחר הפרשה. ובגוף הדבר מאי דמשמע מרש"י ז"ל ותוס' ז"ל דאם הפרישן בב"א מיפסיל השני. אי נימא דאינו מכפר על עשה דאחר הפרשה צ"ע דהא כל מוספי המועדים חובת היום הם ולא באו לכפרה מיוחדת אלא דילפינן מקראי דמכפרי על טומאת מקדש וקדשיו ואי מתרמי שני שעירי חובה באחת ובאחד יכופרו וכי בשביל זה לא יקרב השני והכי משמע לישנא דר' ירמיה קיבל דמן בב' כוסות שני למה הוא בא. משמע דפשיטא ליה דבא הוא ואינו נפסל אלא דלמה הוא בא לר"ש דאמר דשניהם באין לכפר. והא דלא אשכח ר"ש אלא ב' שעירי עצרת לטעמיה אזיל דס"ל דלרגלים ור"ח לאו כפרה אחת להם. אבל לר"מ ור"י דקי"ל כוותיה דר"ח ורגלים כפרה אחת להם כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' שגגות בר"ה דאיכא ב' שעירים צ"ל ג"כ דבא השני לכפר בין זה לזה ועי' תוס' שבועות שכ' ז"ל דלא מסתבר לומר דבא רק על טומאה שבין זל"ז והכא אמר ר' שמעון כן:

ד' ז תוס' בד"ה דילמא כו'. ועוד היכא דלית ליה תקנתא אית ליה לר' שמעון לב ב"ד מתנה כו' כצ"ל. ועי' בה"ז וצ"ק ז"ל:

שם גמרא תודה ששחטה לשם תודת חבירו כו'. פירש"י ז"ל לא ששחטה להתכפר בו פלוני דזה שינוי בעלים הוא אלא ששחטה לשם תודת פלוני ששחט תודת ראובן לשם תודת שמעון. ומש"כ רש"י שהיה לשניהם תודה לא ידענא למה הוצרך לזה דאפילו לא היה לשמעון תודה ושחט תודת ראובן לשם תודת שמעון הוי שינוי קודש דבשינוי קודש לא בעינן מחויב בדבר. וכ' עוד דה"ה שוחט חטאת חלב לשם חטאת דם. וגם בזה יש לדקדק אי כוונתו לשם חטאת דם של חבירו א"כ מאי אירי' חטאת דם אפילו חטאת חלב של חבירו ג"כ הוי שינוי קודש לרב חסדא דבעינן דווקא דידיה. ואי דידיה קאמר מאי וה"ה הא תודה בדידיה כה"ג כשר כדאמרינן לקמן דתודה לשם תודה בדידיה כשר היינו תודת הים לשם תודת בית האסורים:

וצ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דווקא תודה לשם תודה בדידיה הוא דלא חשיב שינוי קודש גם לרב חסדא דעיקרה נדבה היא. ואם שחט תודה לשם נס הים לשם תודה של בית האסורים לא מיקרי שינוי השם כ"כ. אבל חטאת דבא על חטא מיוחד. כי שחטו לשם חטאת של חטא אחר הוי שינוי קודש כמו לשם חטאת חבירו. תדע דהא איכא מ"ד לקמן דחטאת חלב לשם חטאת דם פסולה ואלו בתודה לשם תודה לכ"ע כשירה. ובד' התוס' ז"ל יתבאר עוד בזה. והבה"ז פי' בזה ד' רש"י ז"ל לשם תודת חבירו היינו לנס אחר שנעשה לחבירו. אבל שחטה בשביל עצמו. ולא הבנתי דבריו ז"ל דהא לשם נס אחר בדידיה כשירה היא. וע"כ מיירי דאמר הריני שוחט לשם תודת שמעון ואפילו אם נס אחד להם. ושינוי בעלים לא הוי או כמש"כ התוס' ז"ל דאין שינוי בעלים בשחיטה או משום דאמר לשם תודת שמעון ולא לשם שמעון. וזה לא הוי אלא שינוי קודש. וע"כ צ"ל כן לפי ד' הרמב"ם ז"ל דיש שינוי בעלים בשחיטה כמש"כ לעיל בכמה דוכתי. ואמאי מכשיר רבה לשם תודת חבירו. אלא ש"מ לשם תודת חבירו שאני. אלא דלא מצאתי בד' הרמב"ם ז"ל להאי דינא דלשם תודת חבירו לא להכשר ולא לפסול. וי"ל דאזיל בשיטת ר"ת ז"ל בתוס' בד"ה אמר רבא וכמו שיתבאר שם:

שם גמרא הא תודה כו' מאי לאו דחבריה צ"ל דלא ס"ד דמיירי בדחבריה אלא בדיוקא דתודה לשם תודה אבל תודה לשם שלמים דכשירה וודאי דמיירי בדידיה גם למאי דס"ד. דאל"ה למה ליה למפרך מדיוקא הא תודה כו' ליפרך מתודה לשם שלמים. ואי בדחבריה פשיטא דתיקשי לרב חסדא. אלא וודאי בדיוקא דתודה לשם תודה הוא דס"ד דמיירי בדחבריה דאי בדידיה לאו שינוי השם הוא כלל. ועוד מדלא אשמעינן רבותא דאפילו תודה לשם תודה איכא דפסולה וכ"ש שלמים לשם תודה דהוי שינוי השם וכדדייק הש"ס:

שם גמרא חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה. ופי' רש"י כשירה ועלתה לו. והבה"ז ז"ל ניחא ליה למיגרס ולא עלתה לו. ואי עלתה לו עלתה לו לשם דם. ודבריו נפלאים הם וכבר תמה עליו הצ"ק ז"ל. ונהי דמש"כ דבחטאת ליכא לא עלתה כלל. אלא או פסול או מרצה זה שלא בדקדוק הוא דהא מצינו בחטאת לשם חולין דכשירה ולא עלתה לו כדאמרינן לקמן בפ' ב"ש וכמש"כ בזה לעיל. אבל מ"מ תמוה הוא מי הכריחו להבה"ז ז"ל לומר ומה ענין פלוגתא רחוקה לזה למר לא הוי פסול מחשבה כיון דחטאת לשם חטאת נשחטה ולמר לא הוי פסול מחשבה דלשם אותה חטאת בעינן. ומש"כ דעלתה לו לדם ג"כ תמוה ולאו מסברא כמש"כ הצ"ק אלא מגמרא דבהדיא אמרינן בכריתות ובנזיר דחטאת שהפריש על החלב אין מתכפר על הדם. ועוד נראה לי דלשם חטאת דם לאו דנתכפר להתכפר בו על הדם אלא שינוי קודש לחוד שעשאו לשם חטאת דם דומיא דלשם תודת חבירו וכמו שכ' לעיל. ולפ"ז ל"ד שחטו אלא ה"ה זרקו אבל אם הביאו להתכפר בו על הדם לכ"ע פסול הוא וכדמשמע מברייתא דכריתות דאם הביאו על הדם לא מעל ולא כיפר ואם כיפר על החלב פשיטא דלא מעל וראיתי בכ"מ ז"ל פ' ט"ו מה' פסולי המוקדשים דמהאי טעמא פסק הרמב"ם ז"ל כרב אחא דכולהו לפסול משום דסוגיא הנ"ל בכריתות ס"ל כוותיה. ולא הבנתי דהא ברייתא היא בכריתות ואמאי לא פריך מינה לרב דמכשר חטאת חלב לשם חטאת דם. ועוד דרב אחא נמי דפוסל הוא משום שינוי קודש. וא"כ התם דקתני לא מעל משמע דמיירי בשוגג דבמזיד בלא"ה ליכא מעילה ובשוגג לכ"ע לא הוי שינוי קודש דעקירה בטעות לא הוי עקירה. ומאי קאמר לא מעל ולא כיפר כיון דכיפר על החלב אלא נראה דהיכא דהביאו לכפר על הדם פסול הוא לכ"ע מקרא דקרבנו על חטאו ואין זה בכלל פסול מחשבה אלא פסול גמור הוא כיון דשינהו והביאו לכפר על הדם. והוא הדין דבאשם תלוי כה"ג פסול אם הפרישו על ספק חלב והביאו על ספק דם אע"ג דשינוי קודש לא פסול כו'. אבל בכה"ג דשמעתין באשם אם שחט אשם של ספק חלב לשם אשם של דם כשר. ודווקא בחטאת הוא דפסיל משום דכתיב אותה לחטאת כדאמרינן לקמן ולפ"ז הא דתנן לקמן החטאת ואשם לשם חטא לאו בחד גוונא הוא. דבחטאת בין ששחטו לשם חטאת אחר או ששחטו להתכפר