קרן אורה יבמות פה

גמרא וראב"י אלה למעוטי נדה כו'. ונראה דמש"ה לא קאמר הש"ס דאלה אתי למעוטי שאר ח"ל השוין בכל דהם ג"כ חמירי מח"ל דכהונה וכדאמרינן לעיל בפרק החולץ. משום דלהנך לכ"ע לא איצטריך קרא דכבר שמעינן דאין חללה אלא מאיסור כהונה. ואיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וכדאיתא לעיל סוף פרק החולץ. אבל נדה סד"א אע"ג דהיא לא נתחללה היינו משום דהיא אינה אסורה להנשא לו ויש לה הויה אבל ולדה ה"א דהוי חלל אע"ג דממזר לא הוי כיון דיש בה הוי' מ"מ חלל מיהא הוי דח"כ היא קמ"ל מיעוטא דאלה דגם מנדה לא הוי חלל. ולרבנן מצינן למימר דס"ל דלנדה ג"כ לא איצטריך מיעוטא כיון דהיא עצמה כשירה ואיכא למיפרך. או אפשר ס"ל לרבנן דבאמת הוי חלל מנדה. ועיין חי' הרמב"ן ז"ל. וכן משמע קצת מלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' ז' דמנדה לא הוי זונה ולא נפסלה. ובפ' כ"א כתב איזהו ממזר זה הבא מן העריות חוץ מן הנדה שהבן ממנה פגום ואינו ממזר. הרי מבואר דע"כ פגום מיהא הוי אלא דקשה הא הרמב"ם ז"ל פסק כראב"י דיש חלל מחייבי עשה ואלה ע"כ למעוטי נדה אתי דלא הוי חלל. וכן כתב בהדיא בפי"ט דמנדה לא הוי חלל משום דלאו מאיסורי כהונה הוא. וא"כ יקשה אלה למה לי. ועיין ב"ש סי' ו' ס"ק ל"ה מש"כ בזה. עכ"פ לשון הרמב"ם ז"ל שכתב שהבן ממנה פגום צ"ע האי פגום לענין מאי. וכבר האריכו בזה הראשונים ז"ל ה"ה הרשב"א והרא"ש בתשובותיהם בזה ועיין ב"ש סי' ד' ס"ק ט"ו:

גמרא אחותו ארוסה כו'. אבאר בקצרה טעם מחלקותן בזה ומה שיש לדקדק בשמעתין טעמי' דר"מ ור"י משום דמבתולה אימעיט לה כולהו אנוסה ומפותה ומוכת עץ אלא מאשר לא היתה לאיש מרבינן מוכת עץ דמיטמא לה דאין הווייתה ע"י איש ומאליו מרבינן בוגרת אע"ג דמבתולה לא ממעטינן לה משום דבתולה אפי' מקצת בתולה משמע איצטריך לרבויי דלא נילף בתולה בתולה מאונס לפי' רש"י ז"ל או מכה"ג לפי' התוס' ז"ל דאימעיט התם מבתוליה. ונראין דברי התוס' ז"ל בזה דמאונס ליכא למילף דהא בוגרת מנערה אמעיט לה ולא מבתולה. ועוד דלפי' רש"י ז"ל קשה למה לי לעיל ריבויא דבתולה לבוגרת הא בלא"ה נילף בתולה בתולה מאונס כי היכי דאמרינן הכא אי לאו דכתב רחמנא אליו. ודוחק לומר דאיצטריך בתולי' כי היכי דלא נילף מטומאה דאיתרבאי בוגרת מאליו אלא וודאי מאונס לא ילפינן. אלא דאכתי יש לדקדק למה ליה להש"ס למימר לעיל דר"מ ס"ל בתולה ואפי' מקצת בתולה. ומש"ה איצטריך בתוליה למעט בוגרת אפילו אי נימא דס"ל לר"מ דבתולה שלימה משמע אפ"ה. איצטריך בתולי' למעט כי היכי דלא נילף מטומאה דאיתרבאי בוגרת מאליו וה"א דנילף בתולה בתולה ובשלמא לפי' רש"י ז"ל דמצינן למילף נמי מאונס לחומרא א"ש. דאי נימא דבתולה שלימה משמע הוי ילפינן יותר מאונס ובתולי' למה לי להכי אמרינן דס"ל דבתולה ואפי' מקצת בתולים משמע והוי ילפינן יותר מטומאה מש"ה איצטריך בתולי' למעט בוגרת. אבל אי נימא דמאונס ליכא למילף כלל שפיר מצינן למימר דלר"מ נמי בתולה שלימה משמע ואפ"ה איצטריך בתולי' כי היכי דלא נילף מטומאה. וי"ל דניחא ליה להש"ס למימר דאיצטריך בתולי' כי היכי דלא נימעיט מינה גופא ולא משום ילפותא דטומאה ועוד דשמעינן בעלמא לר"מ דס"ל מקצת כסף ככל כסף. וכמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל. ועוד נראה דמהתם ס"ד שפיר למילף בתולה בתולה משום דבלשון בתוליה איתרבי בוגרת וה"א דבעלמא נמי בוגרת לאו בכלל בתול' אבל מהכא ליכא למילף דלאו בל' בתולה איתרבי אלא מאליו יתיר'. אבל בעלמ' שפיר ממעטינן לה מבתולה. ועי' מהרש"א ז"ל. ור"ש ס"ל דמוכת עץ נמי אין מיטמא לה משום דאינה ראוי' לכה"ג ופי' התוס' ז"ל דמהתם יליף לה דהתם אימעיט מבתולי' עד שיהיו כל בתולי' קיימין משמע דמבתולי' לחוד לא ממעטינן למוכת עץ אלא מריבויא דבתוליה וגמר לה ר"ש הכא מהתם. ולפ"ז לא הבנתי מש"כ בד"ה נילף בסוף דבריהם דאי לאו דמיעטי' רחמנא התם ה"ל למידרש הכא מי שהווייתה ע"י איש ולמה להו הך דרשא הא בלא"ה לא הוי ממעטינן לה כיון דלא אימעיט מלשון בתולה. וצריך לפרש דבריהם דלר"ש ממעטינן לה מלשון בתולה לחוד. ואפ"ה אי לא כתב רחמנא בבתולי' גבי בעולה לכה"ג הוי ילפינן התם מהכא דכתיב אשר לא היתה לאיש ולא מוכת עץ. אבל השתא דכתב רחמנא התם בבתולי' למעוטי מוכת עץ גמרינן הכא מהתם דמוכת עץ אין מטמא לה ואשר לא היתה מוקמינן למעט ארוסה אבל הוא דחוק ומי הכריחם לזה:

הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה אליו לרבות בוגרת דמטמא לה. ופריך הש"ס הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה והאמר ר"ש ראוי' לכה"ג כו' שאין ראוי' אין מיטמא לה. ויש לדקדק מאי פריך וכי בשביל שהיא פסולה לכה"ג מחמת גירושין בשביל זה לא יטמאו לה קרובים והא ר"ש לא יליף אלא לענין בתולה דכל דלאו בתולה היא לכה"ג ה"נ לענין טומאת קרובים אבל מה שאינה ראויה מחמת גירושין זה לא שייך למילף כלל דהא בתולה בתול' גמר ובפי' רש"י ז"ל לא נמצא דבר בזה:

אליו לרבו' את הבוגרת. ופריך הש"ס לר"י דשבקי' לבר זוגי' ש"מ דבמוכת עץ כר"מ ס"ל דמטמא לה מנ"ל והוי מצי הש"ס למימר דר"י ס"ל דלכה"ג נמי כשירה כמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי דאיכא תנא דס"ל הכי. אלא הש"ס עדיפא קמשני:

אליו לרבות הבוגרת. והאמר ר"ש בתולה שלימה משמע וכבר עמדו התוס' ז"ל ע"ז מאי פריך אדרבה בשביל זה איצטריך ריבויא דאליו. ופי' התוס' ז"ל דפריך למה לי ריבויא דאליו האמר ר"ש בתולה שלימה משמע ולהכי מכשר בוגרת לכה"ג וא"כ נילף מהתם להכא לענין טומאה דבוגרת מטמא לה. ומשני טעמא דידיה נמי מהכא. ומש"ה כתבו דלא איצטריך בתולי' לר"ש להכשיר את הבוגרת דמהכא ילפינן. ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא לר"י ז"ל לעיל בד"ה אפילו מקצת בתולים למ"ד בתולה שלימה משמע למה לי נערה דכתיב גבי קנס. ומאי קושיא דהא איצטריך דלא נילף מהכא דבוגרת ג"כ בכלל. ובלא"ה דבריהם ז"ל דחוקים המה כאשר האריכו בזה המפרשים ז"ל. והיותר פשוט בזה דלא מסתבר להש"ס להוציא משמעות בתולה מריבויא דאליו ועדיפא הוי ליה לאוקמא ריבוי' דאליו למוכת עץ ולהוציא מגז"ש לחוד ומשני טעמא דידי' נמי מהכא מדאיצטריך כו'. והיינו דקאמר לעיל בתולה שלימה משמע. אבל לר"י לא מוכח מידי משום דאפילו מקצת בתולים משמע איצטריך ריבויא דאליו כי היכא דלא נילף מהתם. ועיין בזה בדברי מהרש"ל ז"ל. ובעולה שלא כדרכה לא נתבאר מה דינה לענין טומאת קרובים ויש פנים לכאן ולכאן ובין תבין. ובדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אבל ראיתי שכתב דבוגרת ומוכת עץ ילפינן מאשר לא היתה לאיש מי שהוייתה ע"י איש והוא דלא כמאן וי"ל דלר"מ הוא דאיצטריך אליו לבוגרת משום דאל"ה הוי מוקמינן אשר לא היתה לבוגרת ולא למוכת עץ דבוגרת עדיפא לר"מ כמו שכ' התוס' ז"ל לעיל דלא אימעיט מלשון בתולה. אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבתי לעיל שדעתו דבוגרת נמי אימעיט מלשון בתולה א"כ תרווייהו כי הדדי נינהו ומרבינן תרוייהו מאשר לא היתה לאיש פרט לאלו שאין הווייתה ע"י איש ודו"ק. ועיין לח"מ שם שעמד ג"כ ע"ז והביא שם עוד דברי הנימק"י שהקשה על הרי"ף ז"ל שהביא הך דרשא הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה מהא דמייתי לעיל לענין אשתו שנאמר כ"א לשארו הקרוב אליו ודרשינן הקרובה פרט לארוסה אליו פרט לגרושה ויפה כתב בזה. אבל אישתמיט להו דקושיא זו ופירוקא איתא להדיא בירושלמי בפירקין ומש"כ הק"ע דמפ' נחלות הוא דפריך זה אינו אלא מטומאה קא פריך ומקרא כ"א לשארו הקרוב אליו וז"ב:

ע"ב גמרא תניא ר"ש אומר גיורת פחותה מבת ג' כשירה לכהונה שנאמר וכל הטף כו' והרי פנחס עמהם. נראה מדמייתי לה הש"ס הכא להא דר"ש משמע דר"ש עיקר מילתא אתא לאשמעינן דאפילו לכה"ג כשירה דנפקא לי' מהא דפנחס הי' עמהם ופנחס הי' משוח מלחמה דמוזהר ג"כ על הבתולה. ועיין במשנל"מ ז"ל פ' י"ז מהל' א"ב מש"כ בזה. ולמאן דמכשיר מכשיר אפילו לכה"ג ומאן דפוסל פוסל אפילו לכהן הדיוט כדמוכח בשמעתין. ובקדושין אמרינן דעיקר פלוגתייהו מקרא דכי אם בתולה מזרע בית ישראל. וכתב הריטב"א ז"ל דאסמכתא בעלמא הוא דהאי קרא בכה"ג הוא דכתיב אלא עיקר טעמא משום זונה. וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל דכל גיורת בכלל זונה היא. וכן משמע לקמן בשמעתין ולעיל בסוגיא דפ"ד כהן וכמו שכ' שם. אלא דיש לדקדק לפ"ז מנ"ל דר"ש מכשיר גם בכה"ג ומפרש מזרע בית ישראל היינו שנזרעו בתולי' בישראל דילמא מודה בכה"ג דכתב קרא בתולה מזרע בית ישראל דגיורת פסולה והכא לכהונה סתמא הוא דמכשר מקרא דהחיו לכם וקמ"ל דלא הוי' זונה. ולפמש"כ דפנחס הי' משוח מלחמה א"ש. וי"ל דלא ס"ל להש"ס לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט לענין זה כיון דבתולה גמורה היא. ועוד יתבאר לקמן בזה אי"ה:

דף סא וכן הי' ר"ש אומר קברי כותים אינן מטמאין באהל. יש לדקדק מאי וכן דקאמר ונראה דהאי מילתא נמי יליף ר"ש ממלחמת מדין מדקטלי' פנחס לבלעם. והוא עצמו הרגו כדאיתא במדרש. והיינו משום דאינו מטמא באהל. ואין כהן מוזהר עליו. וכמו שהאריך בזה המשנל"מ ז"ל בהל' אבל בשם הרא"ם ז"ל. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דממלחמת מדין גמר לה מדלא הוזכר שם טומאת אהל כ"א מגע כל נוגע בחלל. וברור דלפרושי לישנא דוכן אמר ר"ש הוא דכתב הרמב"ם ז"ל כן. ולענין הלכה נחלקו בזה הראשונים התוס' ז"ל פסקו דלא כר"ש דרשב"ג פליג עליה. והרמב"ם ז"ל פסק כר"ש. ומצינו עוד לר' יוסי בכלאים דפליג עלי' דר"ש מהא דאמר התם דאבני השדה מטמאין באהל ומרבי ליה מאדם שעל פני השדה. וא"כ כ"ש דעובדי כוכבים מטמאין באהל