קרן אורה יבמות ה

דלמא דוקא לענין עונשין לית ליה סמוכים. אבל לענין שאר מילי דמצינן למילף בבנין אב ילפינן נמי מסמוכים. ע"כ נראה דמאן דיליף סמוכין אפי' דלאו מופנה ילפינן לכל מילי ולמאן דלא יליף לא מצי למילף כלל אפי' מלתא דאתיא בבנין אב. וק"ל:

בד"ה ואכתי איצטריך קרא כו' וא"ת אכתי לילף מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל כו'. ונראה דקושייתם לא אתי אלא למ"ד דראשו אתיא ללאו גרידא. אבל למאן דמוקי ראשו לנזיר אין כאן קושיא דהיכי מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא מצינו במצורע דדחיא אפי' עשה ול"ת השוה בכל כמו נזיר וכי אתית למילף בעלמא דלידחי עשה ול"ת דישנו בשאלה ג"כ ליכא למילף דהא דחיא אפילו היכא דליתי' בשאלה כמו בכהנים וזיל הכא קמדחי ליה כו'. ומטעם זה לא תיקשי נמי מה שהקשו לקמן לילף במה הצד משום דמ"מ יש לעשה דמצורע איזה חומרא על העשה הנדחית או דשוה בכל או דאינו בשאלה והיכי מצינן למילף דאם העשין שוין דידחה דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. והיינו דאמרינן בנזיר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן:

בד"ה שכן ישנו בשאלה וא"ת ונגמר במה הצד כו' אבל קשיא דניגמר מכהן ונזיר ומילה ע"י מה הצד. דאי תימא מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות. כהן ונזיר יוכיחו כו'. וכבר כתבתי דלא שייך הכא למילף במה הצד דבכולהו העשה שדוחה חמור מן העשה הנדחית. וליכא למילף בעלמא היכא דשניהם שוין. והתוס' ז"ל תירצו דהוי ב' כתובים משום דחד מיותר או כהן או נזיר. וצ"ל דנזיר מיותר הוא אבל כהן לאו מיותר הוא משום דה"א כהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות. וא"כ למאן דדרש ראשו להקפה גרידא. א"כ תיקשה לילף מכהן ומילה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. ועוד לר' יהודה דאמר ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר. ונראה לומר עוד דבלא"ה ליכא למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. משום דאיכא למיפרך משריפת קדשים דלא דחיא יו"ט איפכא. דהא מצינו דלא דחיא יו"ט מקרא דהוא לבדו אע"ג דאתיא בק"ו מצרעת וא"כ היכי מצינן למילף ממילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה כיון דמצינו דיו"ט לא דחיא. אלא דאכתי תיקשי לרב אשי דאמר שם בשבת דמסברא לא דחיא יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת. הדק"ל דאמאי לא נילף מכהן ונזיר ומילה דדוחה. אבל נראה דרב אשי לטעמי' דאיתא בזבחים (דף צז ע"ב) יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל. ואם כשירה תאכל כחמור שבה. ופריך הש"ס ניתי עשה ולידחי ל"ת. ואי משום דכתיב יקדש א"כ נילף מעלמא דעשה לא דחיא ל"ת. ומשני רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ויליף לה מהא דילפינן מקרא דעצם לא ישברו בו דכתיב בפסח שני דאפי' עצם שיש בו מוח לא ישבר. ולא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת. ורב אשי אמר התם יקדש עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולא ס"ל לחלק בין מקדש לגבולין והשתא א"ש דליכא למילף מכהן ומילה דדוחה משום דילפינן מיקדש לחודא. ועפ"ז יש ליישב גם לר"י דר' יהודה ע"כ ס"ל נמי דאין חילוק בין מקדש לגבולין דליכא למידק מעצם שיש בו מוח. דדלמא התם נמי טעמא משום דעשה דאכילת פסח אינו שוה בכל דנשי' בשני רשות לר' יהודה. ומש"ה לא דחיא עשה את הל"ת וכ"ת הא בכלאים בציצית נמי העשה אינו שוה בכל דנשים פטורות. ז"א לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלמאן דאמר דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בציצית מדרשא דסמוכין וא"כ לרבי יהודה דאיהו דאמר דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי דנשים חייבות בציצית לדידיה. ואם כן בכלאים בציצית לדידי' תרווייהו שוין בכל העשה והל"ת אבל היכא דהעשה אינו שוה בכל לא שמעינן. וא"כ לא שמעינן לחלק בין מקדש לגבולין. והא דתניא אם פסולה הפסל ע"כ משום דהוי עשה ול"ת ושפיר ילפינן מינה דבעלמא נמי לא דחי:

ונראה עוד דהא דאמרינן בגמרא דאי לאו דנזיר ישנו בשאלה הוי גמרינן מינה לעלמא הוא לרווחא דמלתא דאלת"ה א"כ למ"ד אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות כדאיתא בנזיר. והשתא למה לן קרא אליבייהו דמילה דוחה צרעת הא בלא"ה קיי"ל בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. ונהי דלגדול ובינוני איצטריך קרא כי היכי דלא נילף ממילה שלא בזמנה דלא דחיא יום טוב אבל לקטן למה לי קרא הא הוי מצוה שא"א לקיימה לאחר זמן. אלא די"ל דלקטן באמת לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לבינוני וכדאמרינן בשבת בפ' ר"א דמילה. ויתיישב בזה מה דקשיא לי התם לרבא דאמר קטן לא איצטריך קרא משום ק"ו. שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. דהתינח לרבנן דילפי דמילה דוחה שבת מקרא דביום השמיני שפיר איכא למילף בק"ו לצרעת. אלא לר"א דאמר דמילה דחי' שבת הלכה היא א"כ ליכא למילף מינה בק"ו לצרעת דאין דנין מהלכה. ושפיר איצטריך קרא לקטן והדק"ל בינוני מנ"ל. ולפי הנ"ל ניחא דלר"א דאמר אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות וא"כ בלא"ה קטן לא צריך קרא. כיון דילפינן מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. אבל אחר העיון ז"א דהא בנזיר (דף מ') איתא דר' אליעזר יליף דעשה דוחה ל"ת מגדילים ואי נימא דיליף מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה א"כ למה ליה קרא דגדילים לל"ת גרידא אלא ודאי ליכא למ"ד דעשה דוחה ל"ת ועשה. וכנ"ל. ועיין בזה בנזיר (דף מ) בתוס' באריכות שם:

ע"ב תוס' בד"ה כולה משעטנז נפקא כו' וא"ת היכי ילפינן מכלאים הא הותר מכללו בבגדי כהונה ותי' דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי ל"ת דכלאים. ונראה דהתוס' ז"ל ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הותרו כלאים בבגדי כהונה אלא בעידן עבודה ובזה שייך לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. אבל לדעת הראב"ד ז"ל דשלא בשעת עבודה נמי הותרה וכן כתבו התוס' במנחות פרק התכלת דאפילו במדינה ליכא אלא איסור דרבנן. א"כ ע"כ צ"ל דהותרה ממש ולא מטעם דיחוי וא"כ הדק"ל הא כלאים הותר מכללו בבגדי כהונה. אלא דהתוס' ז"ל שם כתבו דכלאים בציצית ג"כ הותר לגמרי אפילו לנשים. וכבר העירותי בזה לעיל דא"כ היכי ילפינן מינה בעלמא כיון דהיתרא הוא אפי' היכא דליכא מצוה. ולענין קושית התוס' ז"ל יש לומר דהעשה נמי לא נאמרה בכל דהא נשים פטורות. וכי היכי דהל"ת קיל דהותר בכהנים. ה"נ העשה קיל דליתא בנשים:

בא"ד וי"ל כיון דלא בטלה מצותו בכך כו' ויש לדקדק לאביי שם בשבת דיליף מעולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט. הא אם לא יקרב ביו"ט יבטל מצותו. וא"כ נילף מינה דאין עשה דוחה ל"ת. וצ"ל כיון דעיקר זמנה הוי בעיו"ט תו לא דחיא יו"ט. ולא ילפינן אלא דומיא דכלאים דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הל"ת. ולפ"ז היה נראה דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת היכא דעיקר קיום העשה אפשר בלא דחי' אלא דאירע מחמת איזה סיבה דא"א לקיים העשה אם לא ע"י דחיית ל"ק כמו אם לא היה לו שופר בר"ה וצריך הוא לעבור בל"ת כדי ליקח אותו. והא דאמרינן בראש השנה דעשה דשופר אינו דוחה יו"ט דהוי עשה ול"ת. ומשמע דאם לא היה אלא ל"ת גרידא הוי דחי. היינו לרב אשי דאמר בשריפת קדשים נמי הטעם הוא משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואינו מחלק בין עשה שעיקר מצותו הוא ע"י דחיית לאו ובין עשה שנזדמנה לדחות הלאו ואין עיקר המצוה בכך כמו שריפת קדשים שאפשר לאחר זמן או עולת חול ביו"ט דעיקר זמנה הוא קודם יו"ט. אבל להני דילפי מקראי דאין שורפין קדשים ביו"ט שפיר ילפינן מינה בעלמא דכל כה"ג אין עשה דוחה ל"ת:

ועי' בתוס' בזבחים דף ל"ב שכתבו בפשיטות דעשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה וגם לא בעינן בעידנא דמיעק' לאו מקיים עשה. ודבריה' ז"ל צ"ע דא"כ למה לי בשר דכתי' במילה בגדול דדוחה צרעת הא בלא"ה נמי דוחה עשה שיש בו כרת ל"ת ועשה. וכ"ת דאיצטריך קרא כי היכי דלא נילף ממילה שלא בזמנה דלא דחיא יו"ט. א"כ תיקשי בעלמא אמאי לא ילפינן ממילה שלא בזמנה (ביו"ט) דלא דחיא יו"ט אפי' בגדול דאית בה כרת. וכ"ת דשאני מילה דאפשר לקיימה לאחר זמן דהא רב אשי לא מחלק. וכנ"ל וצ"ע יותר בזה:

וראיתי בתוס' בפסחים פרק אלו עוברין דף מ"ז בד"ה אחרישה לא ליחייב שכתבו שם דמיירי בענין שא"א לכסות בע"א. ובתר הכי שם בד"ה כתישה ביו"ט מי שרי הקשו היכי בעי למימר דאתי עשה ודחי ל"ת הא שריפת קדשים לא דחיא יו"ט. ולכאורה אין קושיא זו מובנת דהא שריפת קדשים שאני דאפשר לקיימה לאחר זמן וכמו שכתבו כאן. אבל לפי הנ"ל יש ליישב דבריהם דכי היכי דשמעינן דשריפת קדשים לא דחיא כיון דאפשר לקיימה לאחר זמן א"כ עשה דכסוי נמי לא לידחי כיון דהיה אפשר לקיים מצוה זו להכין אפר מערב יו"ט. וכמו עולת חול בשבת. וע"כ כיון דבעי למימר דעשה דכיסוי לידחי ה"נ שריפת קדשים לידחי. וממ"נ אין עשה דכיסוי דוחה או משום דבעינן דוקא עשה שא"א לקיימה אלא בדחיית הלאו. או משום דיו"ט הוי עשה ול"ת כמו שריפת קדשים. ומש"ה פרשו התם דקאי אחרישה בכלאים דליכא אלא לאו גרידא וס"ל להאי סוגיא כרבא ורב אשי דלא מחלקינן בהכי ואפי' עשה שאפשר לקיימה בלא עקירת הלאו ע"פ הרוב. מ"מ אם אירע הדבר שאין לקיימה אלא ע"י דחיית הלאו שפיר דמי: