קרן אורה יבמות ד

דף ג' תוס' בד"ה בתו כיון דאתיא מדרשא כו' בסוף דבריהם ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרכו לכניסה לחופה דפשוט דאפי' ע"י קדושין לחוד ג"כ מוזהר הוא על בתה וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל [וע' בשה"מ מה שהשיג מד' התוס'. ושם יתבאר באריכות] ע"ב בד"ה לפי שאינה בצרת צרה כו'. וי"ל כיון דלגבי בעל לא משכחת לה אין לנו להחמיר בבועל יותר מבעל עכ"ל. ואין דבריהם מוכרחים בזה דמה חומרא היא זו. כיון דבבעל לא משכחת לה צרת צרה כלל. וי"ל דבלא"ה לא ניחא ליה לתנא דמתניתין למתני סוטה דע"כ יצטרך למיתני סוטה לבועל דלבעל ליכא צרת צרה ואי תני סוטה לבועל אתי למיטעי ונימא דלבעל לא פטרה כלל. ובתירוץ השני של התוס' ז"ל יתבאר לקמן בעז"ה:

בד"ה טעמא דכתב רחמנא עליה כו'. תימא לר"י כו' וכתבו דאי נימא דבעלמא לא דחי א"כ הוי ליה למידרש עלי' להתירא לגופא ולא לאיסורא לדיוקא. אלא ש"מ דס"ל דבעלמא דחי. ולא איצטריך להתירא. ומש"ה דריש ליה לאיסורא. ויש לדקדק דאכתי אמאי לא דריש להתירא להתירה לו לגמרי להיות כאשתו לכל דבר. דאפילו אי בעלמא דחי לא שמעינן אלא ביאה ראשונה. ולדברי התוס' לקמן לא אישתרי אלא העראה מש"ה איצטריך עליה להתירה לגמרי. וי"ל דדוקא היכא דאיכא למדרש לאיסורא לדיוקא ולהתירא לגופא הוא דעדיף למדרש להתירא לגופא אבל היכא דתרווייהו איכא למדרש לגופא להתיר' להתיר ביאה שניה ולאיסורא לאסור ביאה ראשונה כל היכא דאיכא למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. ועוד דקרא דיבמה יבא עלי' משמע דקאי אביאה ראשונה וק"ל:

בד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי. והקשו אמאי לא יליף מאשת אח כו'. ולא הבנתי קושיתם דאטו אשת אח דחוי הוא הא התירא הוא דהרי היא כאשתו לכל דבר. והיכי מצינן למילף מינה לשאר איסורא אם לא מטעמא דבעינן למילף לקמן מחמת סברא דהואיל ואישתרי אישתרי. ומה שתי' דשאני אשת אח הואיל ומצותו בכך סברתם ז"ל צ"ע דא"כ פסח ותמיד לידחו שבת בלאו קרא דמועדו דהא מצותו בכך. להקריב התמיד. דהא כל יומא מצוה אחריתי היא. ומה שכ' על עשה דוגלח את כל שערו הוא ג"כ דחוק. ועוד דבמנחות דף ו' קרי לה הש"ס לכלאים בציצית מצותו בכך ע"ש:

דף ד בד"ה דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים כו'. הקשה הר"י דאורלני"ש ליחייבו נשים בציצית כו' ותי' דהקישא לתפילין עדיף מסמוכין. ולמ"ד דתפילין לאו זמן גרמא הוא לדידי' באמת נשים חייבות בציצית מסמוכין. וק"ק דא"כ בקדושין גבי הא דפרכינן לר' יהודה דאמר בתפילין לאו זמן גרמא הוא מנ"ל דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא. ואי משום דמצה והקהל הוי ב' כתובים. הא ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין. ואיצטריך למימר התם דשמחה הוי כתוב ג' ואמאי לא משני דלר' יהודה הוי ציצית כתוב ג' דילפינן מסמוכין דחייבין כיון דליכא אליבי' הקישא דתפילין. ובשבת פרק במה מדליקין משמע קצת דר' יהודה ותלמידיו ס"ל דכסות לילה פטור מציצית. והעיקר כמ"ש התוס' ז"ל במנחות (דף מג) דלא דרשינן להאי דרשא דכל שישנו אלא היכא שנתחייבין במקרא אחד כמו לא תאכל עליו חמץ. והא דאמרינן בערכין ובמנחות לענין כהנים קמ"ל נהי דבעידן עבודה כו' הוא לרווחא דמלתא כדמוכח התם עוד בכמה דברים:

בד"ה וכי מפני שסמכו ענין לו כו' והקשו מהא דבקדושין דרש ר' יהודה סמוכין לענין חלוקת קדשים. והיה אפשר לומר דלר"י ליכא למילף מסמוכין אלא כמו מבנין אב. ומש"ה קאמר וכי מפני שסמכו כו' נוציא לזה לסקילה דהא אין עונשין מה"ד. אבל התם לענין חלוקת קדשים שפיר מצינן למילף מסמוכין אלא דא"כ לא הוי צריכין למימר לענין סמיכות דשעטנז דדוקא במשנה תורה דריש. וכן משמע בברכות דר"י לא דריש סמוכין לשום דרשא ועיין בפסחים פרק כל שעה:

ע"ב גמרא ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. קצת קשה הא אליבא דר' יהודה קיימינן הכא. ולרבי יהודה מוכרי כסות נמי אסור דהא ס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וראיתי ברשב"א ז"ל שהרגיש בזה. ופי' בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי היכא דליכא הנאה כלל. עיין שם:

תוס' בד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת כו' והקשו מהא דאמרינן במנחות דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית. וא"כ מאי פריך הש"ס דמבגדיהם לחוד הוי שמעינן דאמר רחמנא עביד להו תכלת לפשתים דלמא לא אמר רחמנא אלא לעשות בלא קשר. ותי' מדאיצטריך למכתב יחדיו כו'. ואין דבריהם ז"ל מוכרחים דאי לא כתב רחמנא יחדיו ה"א דהותר כלאים. אבל השתא דכתיב יחדיו אמרינן דבהיתרא. אמר רחמנא. אבל עיקר דבריהם שכתבו דקשר עליון ילפינן מדאישתרי כלאים לא הבנתי מנ"ל הא דלמא באמת לא אישתרי כלאים וסמיכות דצמר ופשתים איצטריך לאשמעינן לרבנן דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן. ולתנא דר"י איצטריך דלא נימא עביד פשתים לפשתים ואכתי היכי שמעינן דקשר עליון דאורייתא. ע"כ נראה עיקר כמ"ש התוס' במנחות דקשר עליון מגדיל נפקא לן:

גמרא ותנא דבי ר"י טעמא דכתב רחמנא. לכאורה נראה דקושית הש"ס לא קאי אלא לתנא דבי ר"י גופי' למה לי צמר ופשתים כיון דס"ל דשאר מינים פטורים. א"כ ממילא שמעינן דאמר רחמנא עביד להו תכלת. אבל לר' יהודה דהסוגי' אזלא אליבי' לאוכוחי דמופנה הוי לא תיקשי דשפיר איצטריך צמר ופשתים דמבגדיהם לחוד לא שמעינן. דנראה דלר' יהודה שאר בגדים נמי חייבין בציצית מאשר תכסה בה דלא איצטריך לדידי' לכסות סומא דהא ס"ל דסומא פטור מכל המצות. ולרבויי בת ה' כנפות ג"כ לא איצטריך דהא איהו דריש אשר בזבחים (דף מ) ועוד דמאי ראית לרבויי בעלת חמש ולהוציא שאר בגדים. וא"כ לדידי' לא שמעינן מבגדיהם לחוד. כיון דשאר מינים נמי חייבין. ושפיר איצטריך צמר ופשתים לאפנויי. ושפיר הוי מופנה לדידיה דבגד דכלאים מודה דלא הוי אלא צמר ופשתים כתנא דבי ר"י. אבל לפי האמת נראה דלרבי יהודה נמי פריך הש"ס אפי' אי נימא דשאר בגדים נמי חייבין אליבי'. מ"מ סתם לשון בגדיהם דקרא לא קאי אלא אצמר ופשתים. ושפיר שמעינן מדאמר רחמנא עביד לה תכלת ותכלת עמרא הוא. אלא דאכתי יקשה מנ"ל לר' יהודה למילף מסמיכות דצמר ופשתים דאישתרי כלאים דלמא הסמיכות אתי לאורויי דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן והיינו בשאר מינים אבל לא בפשתן היכא דאיכא כלאים. ובשלמא לתנא דבי ר"י דלא מחייבי בציצית אלא צמר ופשתים א"ש כיון דשמעינן דפוטרין שלא במינן ממילא שמעינן דאישתרי כלאים. אבל לר"י ולשאר תנאי דמחייבי בשאר בגדים מנ"ל דאישתרי כלאים. ולקמן יתבאר עוד:

תוס' בד"ה דאפילו צמר לפשתים כו'. וצריך להבין מנ"ל הא דהיכא דאפשר בלא כלאי' דאישתרי נמי בכלאים. וי"ל כיון דכתב רחמנא סתמא צמר ופשתים גדילים תעשה לך משמע דהותר כלאים לגבי ציצית בכל גוונא. אלא דא"כ מאי פריך הש"ס טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא בלא"ה שמעינן לתנא דבי ר"י מדאמר רחמנא עביד לה תכלת. דלמא איצטריך צמר ופשתי' לאשמעינן התירא אפי' דאפש' בלא כלאים. ועוד כיון דהכא היתרא הוא היכי ילפינן מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת. וכ"ש לפי מש"כ התוס' במנחות דהא דאמרינן התם אפשר במינו כדר"ל לא הוי אלא מדרבנן ולגמרי אישתרי כלאים בציצית ודאי תיקשי היכי ילפינן מינה בעלמא דלא הוי אלא דיחוי לחוד. ועיין בד' הרשב"א ז"ל שהאריך קצת בזה. ודעתו דבאמת לא הותר לבן של צמר בשל פשתן או איפכא אלא היכא דליכא מינו אבל אי אית ליה מינו אסור משום דר"ל ועיין בזה בטור וב"י בא"ת הלכות ציצית:

דף ה בד"ה לרבנן מנ"ל כו' ואומר ר"י דהיינו ההיא ברייתא דפרק התכלת כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דלמא ברייתא דהתכלת נמי ס"ל כתנא דבי ר"י ושפיר הוי צמר ופשתים מופנה. והא דמחייבי בשיראין הוא מריבוי דהכנף. ותי' דה"פ דלמא יתורא דצמר ופשתים איצטריך דפוטרין בין במינן בין שלא במינן. ומנ"ל דכלאים אשתרי. ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ מאי משני הש"ס לעולם מקרא קמא דא"כ לימא קרא ציצית תעשה לך גדילים למה לי ש"מ לאפנויי משמע דלדעת המקשה לאו מופנה. ולדבריו ז"ל גם לדעת המקשה צמר ופשתים מופנה הוא אלא דאיצטריך למלתא אחריתי. וע"כ צ"ל דתרתי קראי מופנה צו"פ וגדילים וחד אתי דפוטרין שלא במינן וחד אתי למישרי כלאים. והוא דוחק. אבל הפשוט דהתוס' ז"ל הכא אזלי בשיטתם שם במנחות. דלתנא דבי ר"י א"א לרבויי שאר בגדים מהכנף. להוציא לישנא דבגד ממשמעותא ע"ש. וע"כ ברייתא דשיראין ס"ל דלא כתנא דבי ר"י בלישנא דבגד:

בא"ד המ"ל דלא סברי כר"י. והרשב"א ז"ל כתב דאפשר לענין למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת. לרבנן נמי בעינן דוקא סמוכים דמופנה. ולפ"ז יקשה מנ"ל דלר' יהודה ל"ל סמוכים בעלמא