קרן אורה יבמות מב

אמרינן כולל למפרע. א"כ מאי קאמרינן התם בגמרא הא קמ"ל דוקא כו' הא דינא דמתניתין גופא רבותא קמ"ל דשבועה שניה לא חיילא ע"י כולל אלא משמע דלא שייך בזה כולל. כיון דסתמא שלא אוכלנה קאמר והוי כמו שבועה שלא אחרוש דלא חשיב כולל. והדברי' ארוכים. והטעם המלך האריך בהן. וגם צ"ע בד' הש"ך בח"מ סי' ע"ה ובתוס' שם ואני בקצרה באתי לרשום עיקרי דינים אלו. ועיין בזה בשבועות במאור ובמלחמות ז"ל:

(ה) נחזור לראשונות וכל הדברים שכ' לעיל לא כתבתי אלא באיסור הבא מחמת עצמו. אבל איסור הבא מאליו נראה לי פשוט דזה לא הוי לא כולל ולא מוסיף מה שנאסר לימים הבאים אלא דהוא ז"ל כתב בשם הריטב"א ז"ל גופא דהא דאלמנה הוי איסור מוסיף על איסור אחותו משום דאיתוסף עליו איסור לכה"ג הבא אחר כה"ג זה. ובדברי הרמב"ם ז"ל מבואר להיפך אלא בעינן שיהי' איסור הנוסף בעולם ואפי' לדברי הריטב"א יש לחלק ג"כ דהתם אפשר שיהי' איסור הנוסף ביחד עם זה כמו משוח שעבר. וכיון דשניהם יכולין להיות יחד חשיב שפיר איסו' גם עתה אבל בדבר התלוי בזמן שא"א לעולם שיתאחדו האיסורין אין זה איסור מוסיף ודברים אלו צ"ע גדול. (ו) הנה הטעם המלך האריך לחקור אי הנאה חשיב איסור מוסיף. וכ' דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שהבאתי לעיל וצידד בשם הנודע ביהודה לומר דלמאן דאמר אין אחע"א ליכא איסור הנאה בחלב של שור הנסקל. זה דבר שלא ניתן להאמר דהא מבעל השור נקי ילפינן דאין לו בהם הנאה של כלום ואפילו הנאת עורו אסור אלא דיש לי לצדד ולקיים סברת הלח"מ ז"ל שהבאתי לעיל בשמעתין דאיסור בעלמא לא חשיב איסור מוסיף וממילא יבואר דהנאה של הקדש לחוד הוא דהוי איסור. מוסיף אבל לא שאר הנאות והוא ע"פ מה שמבואר בשמעתין. וכמו שכ' לעיל פלוגתא דר"י ור"ש אפילו במילתא דלא חל ור"י ס"ל דחייב שתים לקוברו בין כו'. וביארתי לעיל דלר' יוסי איסור השני ג"כ איתא אלא דאינו חל לענין מלקות ועונשין וחטאת. וא"כ איך שייך למיקרי איסור מוסיף מה שניתוסף עליו איסור בעלמא. הא האי איסורא גופא נמי חל הוא לאיסור בעלמא ולקוברו כו'. ומאי אהני לן תוספת השני כיון דבלא זה הנוסף ג"כ חל הוא לאיסור בעלמא. וע"כ לא חשיב איסור מוסיף אלא אם נוסף עליו איסור אחר לעונשין ולמלקות. ומיגו דאיתוסף האי למלקות ולעונשין חל נמי השני. מעתה הדבר מובן דלא שייך למיקרי הנאה איסור מוסיף אלא הנאה של הקדש דאית בה עונש ומלקות. וכן בנותר איתוסף איסור לגבוה לאו דלא ירצה. ומיגו דאיתוסף האי איסורא למלקות איתוסף נמי האי אפילו לחטאת. אבל שאר הנאות דאין בהן אלא איסור בעלמא וכן שארי איסורי גבוה כמו גיד דאין בו איסור אלא עשה דממשקה ישראל זה לא חשיב איסור מוסיף. וכן איסור בל יראה דחמץ כיון דאין בו מלקות לא חשיב איסור מוסיף:

(ז) והשעה"מ ז"ל נסתפק אם נשבע על פירות הקדש ואח"כ פדאן אם חל השבועה אח"כ ע"ש מ"ש בזה. ולפי הנ"ל הי' נראה דחייל כיון דבשעת ההקדש ג"כ חלה השבועה לאיסורא בעלמא. א"כ לאחר פדיון אמאי לא ישארו באיסורן. וכן יקשה לדברי הש"ך ז"ל שכ' דוקא אם נשאל על הראשונה השניה חלה אבל לא ע"י הפרה. ולפי הנ"ל אפילו ע"י הפרה ג"כ אסורה משום שניה. וצ"ל דדוקא באיסור הבא מאליו הוא דאמר רבי יוסי דחייל לאיסור בעלמא. אבל איסור הבא מעצמו לא חל כלל אפילו לאיסור בעלמא כיון דמושבע ועומד מהר סיני הוא שבועתו לאו כלום הוא ודו"ק:

(ח) עוד עמד השעה"מ ז"ל בפ"ח מהל' מאכ"א על הא דתנן במכות יש חורש תלם אחד כו'. יו"ט ושביעית והיאך חל יו"ט אשביעית דהא תוספת שביעית אסור וא"כ שביעית קדים וכיון דהאי תנא לית ליה איסור כולל ע"ש מש"כ בזה. ולענ"ד אין כאן קושיא דלא דמי איסור שביננית לאיסור י"ט דשביעית אינה אסורה במלאכה לאדם אלא הארץ אסור' בעבודה ויו"ט איסור מלאכה חל אגברא ואיסורין כזה אין מעכבין זע"ז מלחול דלפי מש"כ הוא ז"ל דמיירי בעשר נטיעות דאין להם תוספת יקשה איפכא היאך חל שביעית איו"ט דהא יו"ט קדים דיו"ט יש לו תוספת איזה זמן מערב יו"ט ושביעית אין לו תוספות כלל. הן אמת דמדברי התוס' בריש מ"ק משמע דלשביעית ג"כ יש תוספת מעט ערב שביעית כמו בי"ט. אבל כבר כתבתי שם דאין זה נראה אלא ודאי איסורין נפרדים הם זה על עבודת הארץ וזה על חובת גברא וחיילין זע"ז. ועיין בהוריות גבי הא דמיבעי לן אם הורו אין שבת בשביעית ע"ש:

(ט) עוד הקשה מכהן ונזיר היאך חייל נזירות על כהונה אם לא ע"י כולל מיגו דאיתסר בתגלחת ויין. והי' נראה דנזירות דחלה על כהונה שמעינן מקרא דלאחותו הרי שהיה כה"ג ונזיר דמטמא למת מצוה אלמא דאפילו על כה"ג דאסור ליטמא לקרובים חלה נזירות. וכ"ת נהי דלא חל לענין מלקות מ"מ איסורא איכא וכדכתיבנא לעיל ושפיר איצטריך קרא דלאחותו דזה אינו דבאיסור הבא מעצמו אפילו איסורא ליכא כמו שכ' לעיל. אלא דיש לומר דנזירות לא דמי לאיסור, הבא מעצמו דהתורה אסרה את הנזיר לטמאות למת והוי ככל האיסורים. וכמו הקדש דאמרינן איסור כולל משום דאיסורי הקדש ג"כ לאו מחמת עצמו הם אלא התורה אסרה בהנאה וימעלו בו ודוקא אם האיסור עצמו נולד מדיבורו הוא דחשיב איסור הבא מעצמו. ועיין תוס' שבועות שם ובטעם המלך פ' הנ"ל שכ' בענין זה. מ"מ שפיר י"ל דמתניתין אתיא כמ"ד דלית ליה כולל גם לענין איסורא בעלמא. וכר"ש דשמעתין וא"כ שפיר מוכח מקרא דלאחותו דנזירות חל על כהונה:

(י) שוב ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שם במכות שכ' וז"ל אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורין הרבה נכפלו בזמן אחד ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו אל אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן עצמו עכ"ל ז"ל. הרי מבואר בדבריו ז"ל דכל הני לאוין דמתניתין לא באו לכלל איסור חל על איסור והוא פלאי דהא יו"ט ושביעית וכהן ונזיר לכאורה בגדר איסור חל על איסור הם. ואי לאו דמיסתפינא מילתא חדתא אמינא בדעת הרמב"ם ז"ל והוא דס"ל דלא שייך האי מילתא דאיסור חל על איסור אלא באיסור הגוף כמו מאכל שכבר נאסר או אשה שכבר נאסרה דאיסור הראשון הוא דרביע עליו והמאכל כבר אסור לאכול והאשה כבר אסורה לינשא לו. בזה הוא דפליגי תנאי אי האיסור השני חל או לא ובהאי גוונא הוא דאיתמר כל הני כללי דכולל ומוסיף. אבל בכל איסורין דלא שייך למימר בהו דהגוף נאסר כמו כל איסורי עבודה דהעבודה אסורה לזה. אבל אין שייך לומר דהגוף אסור לעבודה וכל איסורי מלאכה דהמלאכה אסורה ולא דגוף שם איסור עליו בכל זה ליתא להאי מילתא דאין איסור חל על איסור דאין בהם קדימה זע"ז כלל אלא בשעת העבודה ובשעת המלאכה חלין כולן יחד כמו השוחט חטאת בשבת בחוץ כו'. וכן אם הי' טמא ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אין מדקדקין כלל איזה מהן קודם דאין נ"מ בקדימתן דשעת העבודה הוא עת חלות כולן. וכן במתניתין דיש חורש שעת המלאכה הוא שעת חלות האיסור. ומש"ה כולן חלין יחד ומלאכה זו אסורה משום כמה שמות:

אלא דמהא דאמרינן בשמעתין דזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה פלוגתא דרבי יוסי ורבי שמעון בכולל מוכח להדיא דגם זה בכלל איסור חל על איסור הוא. וי"ל דאדרבה מכח קושית התוס' ז"ל דהא ר' יוסי לית ליה איסור כולל גבי אשת איש ונעשית חמותו וא"כ אמאי מחייב בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה מוכח דר' יוסי הכי ס"ל דבכה"ג לא חיישינן לאיסור חל על איסור ובשעת העבודה תלין שניהם. וכן מוכח מדברי התוספתא שהבאתי לעיל דבאשת אחיו ואחות אשה אמר ר' יוסי דאינו חייב אלא אחת ובזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה אמר דחייב שתים. והיינו מטעם הנ"ל. ומש"ה לא הזכיר הרמב"ם ז"ל בכל הני גבי היה טמא ומחו"כפ ומחו"ב ושלא לחוץ ידים כו' וגבי זר ששימש בשבת כו' טעמו של דבר דחלין זע"ז כדרכו בכל המקומות בהלכותיו גבי איסור חל על איסור שכתב הטעם דהוי כולל או מוסיף והכא סתם דבריו. והיינו משום דאין באלו סברת איסור חל על איסור. ועוד סוגיא אחת עומדת לנגד דברים אלו מאי דפליגי בשבת ויה"כ אי חייב שתים או על אחת מהן ושבת ויה"כ הוי דומיא דיו"ט ושביעית. ומ"מ נראה בעליל כי הרמב"ם ז"ל דרך אחרת אתו בענינים אלו ויפלא בעיני שלא הביאו דבריו ז"ל השעה"מ ז"ל ונושאי כליו וכמדומה לי שהשאגת ארי' ז"ל ג"כ דיבר בזה ואיננו אתי לעיין בו. והדברים ארוכים ורחבים מני ים להגיע עד תכליתן. וידעתי שלא יצאתי חובת העיון בזה ככל הצורך ולא כתבתי אלא ראשי דברים דרך לימוד הלכה זו ישמע חכם ויוסיף לקח:

דף לד מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל כו'. מכאן משמע נמי כשיטת הרשב"א ז"ל לעיל דר' יוסי לית ליה איסור כולל והא דקאמר חייב שתים היינו לקוברו כו'. דלשיטת התוס' ז"ל אמאי לא מוקי למתניתין כר' יוסי דאית ליה נמי לכולהו כדתניא בברייתא דזר ששימש בשבת דר"י אומר חייב שתים:

הא אתמר עלה בתרומה בעה"פ דזמנו בהול. כתבו התוס' ז"ל דהמ"ל משום דתרומה מיקרי עבודה וכתיב ופועל ידיו תרצה ובפסחים איתא הני תרי שינויי ונראה דתרווייהו צריכי אוקימתא דערב הפסח משום בבא דרישא שם האשה שאמרו לה מת בעליך או עבד שמכרו רבו דבהא נמי ר"י פוטר. וע"כ משום דמיירי בתרומה בעה"פ דזמנו בהול ובבא זו דנודע שהוא בן גרושה איכא למימר טעמא משום דמיקרי' עבודה ואפי' חללין שבו תרצה. והרמב"ם ז"ל פרק יו"ד מהלכות תרומות כתב בהלכה י"ב וכן כהן שנודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן לבד ואם היתה תרומת חמץ ערב פסח הרי אלו פטורין מלשלם. וכתב הכ"מ ז"ל שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל לתרווייהו לישני בתרומה