קרן אורה יבמות קמז

תיקשי מפני מה לא חשיב לה משום דהוי בכלל חמותה אבל לשיטת הש"ס דילן משמע דיבמתה הטעם משום צרה הבאה לאחר מכאן ולפ"ז תו ליכא למיבעי בחמותה הבאה לאחר מכאן דא"כ ליחשיב נמי הא בחדא כמו דחשיב צרתה ויבמתה בתרתי ומש"ה השמיט הרי"ף ז"ל לבעיא זו. אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דהא הוא ז"ל פסק כשיטת הירושלמי דיבמתה אפי' היא אחותה. וא"כ למה השמיט הוא ז"ל ג"כ להא דחמותה הבאה לאחר מכאן. והכ"מ ז"ל כתב דהוי חששא דרבנן וספיק' לקולא. ולדידי צ"ע דאדרב' מה"ד כל הנשים אינן נאמנות ורבנן הוא דתקינו להאמין לנשים והיכא דאיתקין איתקין. אבל אלו הנשים שאינן נאמנות אוקמוה אדאורייתא והוי ספיקא דאוריית' שמא גם היא בכלל אלו הנשים שאין עדותן עדות:

והמשל"מ ז"ל נסתפק שם בפ' הנ"ל אי עדות אלו הנשים לא הוי עדות כלל והרי היא א"א אי חיישינן לעדותן לחומר' ומסיק התם דזה תליא בהא דפליגי לקמן ר"ע ור"ט בצרה אי אוכלת בתרומה אי לא. ולפענ"ד נראה דע"כ לא פליג ר"ע ואמר דחוששין לדבריה אלא באשה וצרתה דמאמינים לה לגבי דידה ולגבי צרתה לא אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה וכן מת בעלי ואחר כך חמי ג"כ חדא בחברתה תליא אי מהימנא לגבי בעלה. א"כ לגבי חמי' נמי צריך להאמינה אלא ע"כ הא דאינה נאמנת לגבי חמיה הוא משום דאמרי' לא בעלה מיית ולא חמיה מיית ואפ"ה נאמנת לגבי דידה ולא לגבי חמותה והדרך הזה ג"כ אינו מוציאה מידי עבירה. ומש"ה קאמר ר"ע דאין זו הדרך כו'. ואינה אוכלת בתרומה. אבל בעלמ' וודאי דאינה נאמנת כלל. וכן משמע לקמן דדייק הש"ס בהא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת לא מת לא תנשא טעמ' דאמרה לא מת הא שתקא תינשא והא אין צרה כו' ומאי קושיא דילמא קמ"ל דהיכ' דאמרה לא מת הרי היא כא"א גמורה אבל אי שתקה הרי היא ספק א"א אלא ש"מ דכי שתקה נמי א"א וודאי היא. אלא דמהא דמייתי הש"ס לקמן אף אנן נמי תנינא דסתמ' כר"ט מהא דתנן וחוששין לדבריה הא לדברי צרה לא וע' תוס' ז"ל שם. ובירושל' שם אית' דר"ע נמי מודה בהא דליכ' עבירה לפי מה שפירשו המפרשי' דברי הירושלמי שם ושם יבואר פי' אחר לענ"ד וממה שכ' הרמב"ם ז"ל בכל הני בעיא דלעיל בע"א אם נישאת לא תצא משמע נמי דס"ל דעדות ע"א עדות גמורה היא מן הדין. ומה שחוששין לבטל עדותו הוא מדרבנן בעלמ'. ומש"ה אם נישאת לא תצא ולפי מה שביארו הראשונים קצתם בדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת הוא דנאמן ככל מילתא דעבידא לגלויי א"ש. אבל כבר כתבתי בזה לעיל בכמה דוכתי דלאו ד"ת הוא אלא תקנת חכמים:

ולענין צרה אמרינן בירושלמי דאפי' נשואה לאחר אינה מעידה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב הה"מ ז"ל דהכי משמע מהא דאמרי' לקמן דחשידא לקלקל נפשא בהדי צרתה וע' כ"מ שם שכתב לחלק בזה. אבל באמת מוכח הכי מהא דפרכינן לקמן וליחוש דילמא בגיטא אתאי ולקלקלא צרתה הוא דקאמרה אלמא דחשידא אפי' אם כבר אין צרות זו לזו מפנ' שנאה ישנה. וי"ל דמש"ה מפרש לה הכי צרתה דמתני' בנשואה לאחר משום דמשמע במתני' דאין נאמנת כלל. והיינו בצרה הנשואה לאחר. אבל צרתה ממש לר"ע אין זו הדרך מיציאתה אתה מידי עבירה וכי היכי דמהימנא לדידה ה"נ מהימנא לחומרא לגבי חברתה וכיון דהא פשיטא דצרה אינה מעידה אפילו לאחר שנפרדו זה מזה א"כ כש"כ דלא מהימנא ליבמתה מטעם דמסקא אדעת' שמא יעשו צרות זו לזו דהא גבי חמותה מחמת שנאה ישנה פשיט' לן דלא חיישינן ומעידה וכדאמרינן בגמ' דלא בעלה מיית כו' ואפ"ה מיבעי לן מי מסקא אדעתא. אלמ' דחיישינן יותר לשנאה העתידה משנאה ישנה וכיון דבצרה חיישינן אפי' לשנאה ישנה כש"כ דחיישינן לשנאה העתידה. ולמה ליה לאשמועינן במתני' יבמתה אלא ש"מ דאפי' היא אחותה ג"כ אינה מעידה:

ובמשל"מ ז"ל שם נסתפק למאי דמשני הש"ס שאני התם דרגש ליה צערא אי בחמותה נמי אינה מעידה משום שנאה ישנה לחוד מפני שכבר הרגישה בצערה. ולפמש"כ ע"כ למאי דס"ד מסתבר יותר למימר דהשנאה מפני העתיד לבא יותר גדולה משנאה העברה דהא בשנאה העברה פשיטא לי' בכלה וחמותה דנאמנת וכדאמר לא בעלה מיית כו'. ואפ"ה מיבעי בשנאה העתיד לבא. ואם כן היכי מצינן למימר דלמסקנא הוי איפכא דלשנאה העברה חיישינן. ולשנאה העתידה לבא לא חיישינן. אלא וודאי העיקר דמפני שכבר הרגישה בצער. מש"ה מסקא אדעתא לעתיד לבא ג"כ. וכן מוכח ג"כ ממתניתין דאמר ר"ע אין זו הדרך מוציאה מידי עבירה. והיינו משום דהוי כתרתי דסתרי אהדדי. ואי נימא דמחמת שנאה ישנה לחוד אינה יכולה להעיד לאו תרתי דסתרי הוא הא דמהמנינן לה לבעלה ולא לחמי':

עוד ראיתי שם במשנל"מ ז"ל שכתב דהא דפשיט הש"ס מהא דמת בעלי ואח"כ מת חמי דמסקא אדעתה אלאחר זמן היינו לר' יהודה דאמר דכלה אינה מעידה לחמותה משום דמגלה לבנה כל דעבדה. וזה לא שייך עתה כשאינו בביתו. אבל לרבנן דהטעם הוא משום כמים פא"פ אם כן לא נפסקה השנאה כלל. ול"נ דלכ"ע הוי שנאה העתידה כיון שבאת עתה ממדינת הים אין להם שנאה זע"ז. אלא משום דמסקא אדעתא דלבתר שעתא תצטערן וצ"ע. עוד נסתפק שם ביש לשניהם בנים אם היבמות פסולות משום אסוקי אדעתא שמא ימותו הבנים ג"כ. ולעיל סוף פ' ב"ש משמע דביש לה בנים כולי האי לא מסקא אדעתה ע"ש:

ומהא דתנן בסוטה דאלו הנשים אינן נאמנות להפסידה כתובתה. משמע קצת דמחזיקים אותן בוודאי משקרות דאי ספק הוא אמאי אינה מפסדת כתובתה ג"כ. כיון דנאסרה על בעלה. ויש לדחות. ולקמן בפירקין יתבאר עוד בזה בס"ד:

ע"ב גמרא לאו משום דאמרינן לא בעלה מיית כו. עיין מהרש"א ז"ל מה שהקשה בזה. ולמש"כ לעיל לא תיקשי דעל כרחך רבי עקיבא לא קאמר אלא היכא דהוי תרתי דסתרי. וק"ל:

תוס' בד"ה הא לא נישאת כו'. ור"י אומר דפריך כו'. עיין מהרש"א ז"ל שכ' דדברי ר"י אלו שלא במקומן הם. אלא שייך בסוף דבריהם ולהוכיח דעולא גם בעדות אשה דלא הימנוה אלא מדרבנן קאמר דאחד נאמן כשנים. דאם לא כן אמאי לא תני בסיפא בעד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ולא תני דהולד ממזר. אלא וודאי משום דהאמינוהו כשנים ולא הוי הולד ממזר. ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דנגד שנים וודאי דלא האמינו לעד אחד כדתנן בסוטה לענין סוטה וע"ע ופשיטא דהולד ממזר נמי הוי ויתר דבריו ז"ל שם ג"כ אינן מובנים למעיין. ונראה דדברי התוס' מתפרשין כפשוטן דמתניתין ע"כ מיירי מדינא דאוריי' דאי מדרבנן אם כן הוה ליה למיתני בסיפא והולד ממזר. כי היכי דלא ניטעי דסיפא נמי תצא מדרבנן קאמר. ואין הולד ממזר. ובאמת זה אינו דבסיפא וודאי' הוולד ממזר. אלא ש"מ דכולא מתניתין בדאורייתא מיירי. ומש"ה תני בסיפא דדוקא בבת אחת הוא דלא תנשא היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן אפילו בזה אחר זה לא תנשא:

ויש לדקדק בשמעתין למה ליה לאתויי הא דעולא הא ממתני' גופא שמעינן דהאמינוהו כשנים דאל"ה א"כ אפילו נישאת תצא כמו בב' אומרים מת וב' אומרים לא מת דאפילו נישאת תצא משום דהבא עלי' באשם תלוי קאי. וכ"ת דממתניתין לא שמעינן אלא דיעבד אם נישאת. דאם כן דילמא עולא נמי לא קאמר אלא דיעבד לחוד. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל בנישאת לאותו העד גם בחד בחד לא תצא היה אפשר לאוקמי מתניתין בנישאת לאותו העד וכרבי מנחם ברבי יוסי דדווקא אם נישאת ואחר כך בא העד הוא דלא תצא. אבל לשיטת הרמב"ן ז"ל דבחד בחד בכל גוונא תצא. א"כ תיקשי ליה מגופא דמתניתין. וי"ל דה"א דהכי תיקנו חכמים אם כבר נישאת בהיתר ע"י ע"א תו לא מפקינן לה ע"פ עד אחד האומר לא מת דכל עדות אשה תקנת חכמים הוא. אבל היכא דבאו בב"א לפי המסקנא וודאי דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וי"ל עוד דאחר שנישאת בהיתר והחזיקוה בחזקת השני מן הדין אין כח לעד אחד להוציאה מתחת בעלה. ונ"מ לענין אשה וכשר דלדעת הרמב"ם ז"ל אין האשה נאמנת כשנים ולא מהני בזה התירוה לינשא. אבל אם נישאת ואחר כך בא העד ואמר לא מת לא תצא ודין זה צ"ע בדברי הפוסקים. ובירושלמי בשמעתין מוקי למתניתין כרבי מנחם ברבי יוסי הביאוהו הרשב"א והרמב"ן ז"ל. ועוד יתבאר בזה בשמעתין בס"ד:

גמרא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים. ומשני דכולה מתניתין מיירי בפסולי עדות. ופירש רש"י ז"ל דקמ"ל דאפילו התירוה לינשא על פי אחד כי באו שנים אחר כך ואמרו לא מת תצא. ואיכא תרי לישני בהא לל"ק אין חילוק בין איש לאשה. ובכולהו אזלינן בתר רוב דיעות בין לקולא בין לחומרא ואם כן ה"ה דבחד בחד נמי דינן שוה ואפילו התירוה לינשא על פי פסול לא תצא מהתירה גם אם כשר אומר לא מת. וללשנ' בתרא א' כשר וכמה פסולי' כפלגא ופלג' וכי אזלינן בתר רוב דיעות בשניהם שוין או כולן כשירים או כולן פסולין. אבל אחד כשר וכמה פסולין כפלגא ופלגא דמי. ופירש"י ז"ל דנ"מ בזה בהתירוה לינשא כמו בחד בחד. ובין התירוה ע"י העד הכשר תחילה ובין התירוה ע"י שנים הפסולין אזלינן בתר ראשון ולא תצא מהתירה הראשון. אבל לדעת הרמב"ם לפי מה שפי' הרמב"ן ז"ל דבריו הוי כפלגא ופלגא בכל גוונא בין בבת אחת בין בזה אחר זה והיינו כיון דבכל חד איכא צד מעליותא האחד הוא כשר והשנים הם רוב דיעות ע"כ יכולין לבטל דברי הראשון אפילו אחר שהתירוה